טוב, אז לכל מי שבמקרה פיספס/ה – כבר מזה כ-48 שעות משתוללת לה שריפת ענק בצפון הארץ (הלינק הוא לעדכון האחרון בעת כתיבת שורות אלו). אם אתרע מזלכן, כמוני, לבלות כמה מהשעות האלה מול הטלוויזיה, העיתון ו/או האינטרנט, אולי שמתן לב לכמה נטיות מטרידות בסיקור התקשורתי.
דיסקליימר: אין בנכתב בפוסט זה כדי לזלזל או לבזות באיזושהי צורה את הכאב והאבדן בנפש וברכוש שנגרם לתושבי/ות הצפון כתוצאה מהשריפה. זוהי ביקורת של השיח התקשורתי בלבד.
האסון כפיגוע
למקרי אסון לאומיים כמו זה דומה שתמיד מתלווה תחושת לאומנות פטריוטית. אולי זה בגלל שאירועים מסוג זה מתקשרים לנו בזכרון הלאומי למלחמות ופיגועים. למעשה, אני לא זוכרת מימי סיקור חדשותי מסביב לשעון שלא היה קשור למלחמה או לפיגועים, עד היום. כאשר השיח הלאומני–פטריוטי מופיע בסמיכות עם מלחמה, פיגוע או רצח עם, אמנם זה מטריד ומזעזע כאחד, אבל לפחות אפשר להגיד שזה היה צפוי.
הפעם יש לנו אסון טבע (לפחות לפי המידע שמצוי בידינו כעת), שריפה ביער. למרות זאת ואף על פי כן, הסיקור נראה כך:
"מטובי בנינו"
תחושת האבל העיקרית לגבי השריפה היתה ועודנה מופנית ל-42 הצוערים שנספו בה. "כמעט אין מתקן כליאה שלא איבד סוהרים באסון הזה" מצוטט גורם מהשב"ס בכתבה באתר "הארץ". התפישה המוצגת כאן היא כמובן של הסוהרים כגיבורים-חיילים-חללים. גם מה שעושים הסוהרים בימים כתיקונם עולה בקנה אחד עם תפישה זו: כולאים את הפלסטינים, כולאים את הפליטים ואת מהגרי העבודה, כולאים את המזרחים, את האתיופים ושאר קבוצות מוחלשות במדינה. כלומר, את מה שעושה הצבא והמשטרה, רק מבפנים. מכה לשירות בתי הסוהר, אם כן, היא מכה ל"מלחמה בטרור" (כלומר, לכליאת אסירות/ים פוליטיות/ים פלסטיניות/ים), מכה ל"מלחמה בהסתננות" (כלומר, טיהור אתני של לא-יהודים), מכה ל"מלחמה באלימות" (כלומר, מלחמה באוכלוסיות מוחלשות על ידי אלימות מדינית ומשטרתית), ועוד. על כן, סילחו לי אם אבחר לא להשתתף בצערו של השב"ס.
האבל הלבן
מעיני לא חמקה העובדה שרוב נספי/ות קורס הצוערים הינם מזרחים ובני/ות "פריפריה". בעיני יש משמעות לעובדה שדווקא א/נשים מאוכלוסיות מוחלשות מגיעים לתפקידים כאלה, כלומר, של עושי העבודה השחורה (pun intended) של הממסד והמדינה. זה יפה להתאבל עליהן/ם כגיבורות וגיבורי האתוס הציוני כשהם מתים, אך הרבה לפני כן, הייתי מתריעה על הדיכוי הכלכלי, הפוליטי והחברתי שעוברות הקבוצות האלה, אשר לא מותיר להן ברירה אלא להיות חוטבי העצים, שואבי המים ועושי דברה של המדינה.
הסיקור החדשותי הקדיש זמן שידור נרחב לסיקור אבדנן/ם של תושבות קיבוץ בית אורן, קיבוץ המאופיין באוכלוסיה אשכנזית ועשירה. לא בכדי נבחרו דווקא הן על מנת לייצג את "הפנים של האסון". לקיבוצים ישנו מקום של כבוד בקרב האתוס הציוני האשכנזי. בני/ות קיבוצים הן בנות טובים, "מלח הארץ", וזאת להבדיל אלף הבדלות מהרוגי/ות האוטובוס של השב"ס.
תהיה נוספת: האם לא היו ישובים פלסטינים או דרוזים שנפגעו מהשריפה? האם החלוקה המספרית מתאזנת כאשר אנו משוות אותה לסיקור התקשורתי? בעת שתי דקות של ראיון עם דרוזים מדליית אל כרמל אשר שודרו לאחר כתבה של רבע שעה על אסונו של בית אורן, העירה אחת מהנוכחות איתי בחדר הערה לגבי המבטא "הערבי" שלהם, שכנראה "לא היה במקום". התחושה שלי היא שרוב העם חולק את התחושה.
"הערבים אשמים"
כאילו היינו הכלבים של פבלוב, עם ישראל מתחיל לרייר ברגע שנשמע הפעמון. וכתמיד, מי האשמים? הערבים. החל מהאשמות על שריפת זבל, הצתות מכוונת ועד לקונספירציה אנטי-ישראלית, הטוקבקים מלאים מפה ועד פה בתיאוריות מתיאוריות שונות לגבי כיצד בדיוק ניתן להטיל את האשם על הפלסטינים. בלי שום קשר, מופיעות בטוקבקים גם הצעות משובבות נפש כגון להשאיר את האסירים הפוליטים הפלסטינים בבתי הסוהר שפונו, למנוע משאבים מהישובים הפלסטינים והדרוזים (מה שקורה, למעשה, דה פקטו, ומה שאני מניחה שיקרה גם כשיגיע הזמן להפנות משאבים לשיקום), ועוד כהנה וכהנה.
ומה לא מסקרים? את זה, למשל.
כאילו כל זה לא הספיק לנו
אספקט מטריד נוסף של הענין הם סיקור היחס הבילנאומי לאסון, ובעיקר ההפתעה המובעת נוכח סיוען של מדינות כגון ירדן, מצרים וטורקיה. בערוץ 1 נאמר שחבל שרק אסונות בסדר גודל כזה יכולות להביא לשיתוף פעולה בין מדינות. בערוץ 10 אמרו שחבל שרק כאשר קורים אסונות כאלה אנו זוכים לראות שלא באמת כולם שונאים אותנו. הערות כאלה נאמרות מתוך נקודת המוצא שכל ביקורת על הכיבוש הינה אנטישמית ושווה דה פקטו לשנאת יהודים וישראל. מנקודת מוצא שכזאת, אכן ממש מבלבל כאשר ארצות אשר "מחד" מבקרות את הכיבוש (=אנטישמיות), "מאידך" מציעות סיוע לישראל בעת הצורך (=לא אנטישמיות). אני תוהה האם עלה בראשו של מישהו הרעיון ששני הצדדים האלה הינם היינו הך: סיוע הוא סיוע, והוא נדרש כשהוא נדרש.
ענין מטריד נוסף הינו האספקט המגדרי. שימו לב: נשים מודרות מדיווחי השטח. כמו בחיים, כך בחדשות: מקומן של הנשים הוא בפנים, באולפן, ואילו מקומם של הגברים הוא בחוץ, בדיווחי השטח. זאת ועוד, כאשר הגברים מדווחים על הגברים, הם מדווחים על הכבאים הגיבורים, על השוטרים הגיבורים, על הפוליטיקאים ה… טוב, לא משנה מה הפוליטיקיאים (אבל הבנו). נשים, לעומת זאת, מדווחות כקורבנות – ניצולות השריפה בבית אורן, נספות האוטובוס של השב"ס, וכמובן ניצב-משנה אהובה תומר.
מהמם? מהמם.
סופ"ש שקט שיהיה לכולנו.
שחור-סגול 
שלוש התרשמויות קצרות שלי מסיקור השריפה:
1) רפלקס פבלוביאני נוסף, אם כי אוניברסלי יותר, שהופעל בעקבות השריפה, הוא האשמת היהודים, האטישמיות. אני מתכוונת כמובן, במקרה של ישראל, להאשמת היהודים הדתיים, ובפרט המזרחים הדתיים. מעניין לראות שיש מי שמוצאים מקום להאשים את שר הפנים אלי ישי, להתרעם על הסובסידיות לאברכים, ולקרוא להתפטרותו, אבל אף אחד לא טורח לבקר את שרי האוצר והבטחון (האשכנזים) לדורותיהם, שבחרו כדרכם להשקיע מליארדים ב"בטחון" הצבאי של ישראל, בלהק מרשים של מטוסי F-16 למשל, אבל לא כל- כך בבטחון של אזרחי ישראל, כמו מטוסי כיבוי אש.
2) עוד נדבח שנראה שנעלם כליל מעין המצלמות, הוא שתהיה מה שתהיה הסיבה המיידית לפרוץ השריפה, אין ספק שהיער הבוער הוא רובו- ככולו יער קק"ל מלאכותי, שנשתל כדי לכסות על חורבות עשרות הישובים הפלסטיניים באיזור. יערות מלאכותיים נוטים יותר לשריפות ענק בגלל שכמו כל מעשה- ידי- אדם אחר, הם חסרים את האיזון של יער שעבר אלפי שנות שריפות ואבוצלוציה. (על כך ראו ג'ראד דיימונד, "התמוטטות" עמ' 49-52). במילים אחרות, הציונים ניסו לשחק את אלוהים, ונכשלו. מראה, מישהו?
3) נקודה אחרונה שאני פשוט לא יכולה שלא להזכיר, היא שהעזרה שממשלת ישראל מקבלת מטורקיה, ירדן ומצרים היא לא שום דבר חדש, וממש לא עניין לשעת צרה בלבד. שלושת המדינות האלה הן קליינטיות חשובות של הבריון השכונתי בכפר הגלובלי: ארה"ב. ככאלה הן, וטורקיה במיוחד, מסייעות לישראל באינספור דרכים (השתקת מתנגדים פוליטיים בירדן, רצח פליטים ושיתוף פעולה צבאי בגבול מצרים, וסיוע צבאי וכלכלי של טורקיה הן רק כמה מהדוגמאות הבולטות), על אף רטוריקת ה"משבר" המאולצת והספינים התקשורתיים, והראיות בנושא באמת רבות מספור (ראו: חומסקי יעני), ואם להיות ממש מרירה- מרוב עצים…
4) נקודה אחת שכמעט שכחתי, היא שלמיטב הבנתי בשני ישובים בכרמל נגרם נזק לרכוש: בקיבוץ בית אורן האשכנזי- חילוני, ובמושב השיתופי ניר עציון, המזרחי- דתי. מעניין באמת לראות את משקל והיקף הסיקור בשני הישובים. גזענות? לאאאאאא, זה היה רק בשנות החמישים!
1. ציינו בחדשות את העזרה של הרשות הפלסטינית. אולם אין כ"כ מה לסקר בנושא חוץ מכמה כבאים נשלחו.
2. יונית לוי, אישה, שידרה מהשטח.
3. אף אחד בתקשורת הפורמלית לא אמר שהערבים אשמים….טוקבקים זה לא בדיוק סיקור תקשורתי.
4. הסוהרים הוצגו ונתפשו רק כגיבורים (כמו למשל הכבאים באסון התאומים)…התוספת של חיילים-חללים נמצאת בעיקר בראש שלך.
נעמי,
1. אני לא יודעת כמה זמן מסך הוקדש לענין, אבל אני הצלחתי לעבור כשעתיים וחצי של משדרים בלי לשמוע את החדשות החשובות האלה, אבל כן הצלחתי לראות שלושה דיווחים של רבע שעה כל אחד על בית אורן, שלושה של רבע שעה על האוטובוס, שלושה של רבע שעה על הסיוע מחו"ל, וכן הלאה.
ובאמת, אין מה לדווח חוץ ממספר הכבאים שנשלחו? אם כך המצב, למה הסיוע ממדינות אחרות קיבל סיקור כה נרחב? אני רואה הרבה מה לסקר פה, וחדשות שכאלה מן הראוי שהיו מקבלות סיקור שווה לכל הנושאים האחרים – או אף גדול ממנו. הנה כמה נושאים לסיקור מעבר למספר הכבאים: ההודעה הרשמית של הרשות הפלסטינית ודובריה לגבי מתן העזרה, שמותיהם של הכבאים, תחושותיהם לגבי העזרה, תחושותיהן/ם של הישראליות/ם שעבדו איתם, דעתן/ם של ישראליות/ים ושל פלסטיניות/ים "מהרחוב" לגבי מתן הסיוע, דעתן/ם של חברות/י כנסת (אני אישית הייתי שואלת את חנין זועבי), פרשנות פוליטית של עיתונאים, ועוד. מבחינתי מדובר באירוע היסטורי. על כן אני תוהה, באמת ובתמים, לגבי הסיקור החסר וסיבותיו.
2. יונית לוי היא היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל. חוץ ממנה כולם היו גברים – ומדובר פה על כמה עשרות כתבים שמשדרים בערוצים שונים מסביב ליממה.
3. התקשורת הפורמלית לא אומרת שהערבים אשמים במפורש, אבל היא רומזת לכיוון בצורה ברורה למדי, בדרכים שפירטתי בפוסט. אני רואה את הטוקבקים בתור הסאב-טקסט של הכתבה, כלומר המסר הלא-מילולי שהופך להיות מילולי בטוקבקים. אם זה לא היה קיים בסיקור, זה לא היה בטוקבקים.
4. הסיקור שלהם נעשה באותה צורה שבה נעשה סיקור מוות של חיילים או של פיגועים. בעיני זה מעיד על מיליטריזם.
1. מה שאני ראיתי זה דווקא סיקור קצר של כל הכוחות מהעולם ושימת דגש על העזרה הפלסטינית והעזרה של טורקיה תוך ציון האופטימיות הנובעת מכך לגבי המשך היחסים בין היהודים והערבים. לפי דעתי אין צורך בסיקור מיוחד, ובטח שלא להזכיר את שמותיהם של הכבאים הפלסטינים, ובטח שלא עכשיו. הסיקור המיוחד שאת רוצה שעוסק יותר בקידום השלום יבוא כנראה אחרי השריפה וכשהכל יסתיים.
2. אני חושבת שהימצאות הנשים בשטח תלויה גם בהן. קשה לי להאמין שהיתה אישה שרצתה לצאת לשטח ואמרו לה "עזבי אותך, את אישה". ויכול להיות שהמצב דווקא מעיד על נחיתות הגברים? כי הרי הגברים נשלחו לעשות את העבודה השחורה…
3. התקשורת אומרת "חשד להצתה על רקע לאומני". לגיטימי לדעתי. היום היא אמרה שזה בגלל נרגילה אבל לא אמרה שאלה ערבים או דרוזים – זה הטוקבקים שהניחו את זה. הטוקבקיסטים אמרו גם שהדרוזים הם ערבים. אי אפשר להימנע מסיקור רק בשביל אנשים בורים.
4. לפי דעתי זה לא בדיוק מיליטירזם, אלא יותר קידוש הירואיות…שהוא מאפיין גם של מיליטריזם. אבל כתבו היום במאקו שפורסמו שמות "חללי" האסון. אז בזה את צודקת
5. דרך אגב, מצאתי לא מעט אשכנזים ברשימה של ההרוגים, אם לא הרוב. גם בוידאו של הקורס שהראו זה לא נראה ממש סצינה מאלאדין…
נעמי,
קודם כל, אני לא ממש יודעת למה התכוונת בביטוי "סצינה מאלאדין", אבל אני מבקשת לא להתבטא באופן גזעני בתגובות לבלוג שלי. תודה.
לגבי ההרכב העדתי-גזעי של האוטובוס, אני מפנה את תשומת ליבך חזרה למשפט שכתבתי, והוא: "…רוב נספי/ות קורס הצוערים הינם מזרחים ובני/ות 'פריפריה'".
המונח פריפריה הוא גזעני.
זוהי תפיסה אתנוצנטרית לפיה יש מרכז ויש את מה שמסביב.
גם הרוב שם הם לא מזרחים… איך את יודעת? לפי שם המשפחה אני מניחה… טעות מספר אחת בחשיבה סטריאוטיפית. אולי רק האבא מזרחי והאמא לא?
בעיה נוספת היא שאת יוצאת מנקודת הנחה שסוהר זה מקצוע נחות (חוטבי עצים?). סוהר הוא מקצוע מכובד כמו כל מקצוע- שוטר, כבאי, איש הייטק. אני מניחה שגם את נפלת בפח של ייצוג סטריאוטיפי בתקשורת והאמנת לסרטים אמריקנים המציגים את תפקיד הסוהר כמקצוע נחות של השחורים ושל שולי החברה.
צוערי שב"ס נשלחו לשם כדי לסייע בחילוץ האסירים, לא כדי "לדכא" אותם. למיטב ידיעתי, כל האסירים חולצו בשלום; כל הצוערים נהרגו תוך מילוי תפקידם.
יכול להיות שלשם שינוי הרפלקס הפבלובי שלך של להאשים את המשטרה וכוחות הבטחון הוא השגוי? אולי באמת במקרה הזה הם היו הטובים, והם שאיבדו את חייהם להצלת חיי אחרים? 40 אנשי בטחון ישראלים (בעיקר יהודים, גם דרוזים) נהרגו במהלך הצלת אסירים (מבחינתך "אסירים פוליטיים פלסטינים") – באמת קשה לך כ"כ לכאוב עליהם?
אופק,
באמת לא מענין אותי למה נשלחו לשם צוערי שב"ס באחר הצהרים הספציפי בו קרה המקרה – הלא לא זה מה שרלוונטי פה. הרלוונטי כאן הוא התפקיד שאותם ממלאים הסוהרים בתפקוד התקין של מוסדות המדינה.
לגבי כאב, נא קרא את הדיסקליימר.
"על כן, סילחו לי אם אבחר לא להשתתף בצערו של השב"ס."
אז רק להבהיר:
לא משתתפת בצערו של השב"ס ≠ לא משתתפת בצערן/ם האנושי של ההרוגות/ים, משפחותיהן/ם וחברותיהן/ם כבנות אדם, ולא כסמל לאומי
ולהבהיר עוד:
מוסד מדינה ≠ א/נשים
אופק,
הטענה שחילוץ האסירים לא יכול לכלול בתוכו את דיכויים היא חלק מהשיח הכללי שרואה באסירים גוף נפרד משאר אזרחי המדינה, או משאר האנושות.
הדיכוי שעוברים אסירים במערכת הכליאה בישראל (או במילים פחות יפות, מערכת מחנות הריכוז למזרחים, ערבים, רוסים, אתיופים ופליטים בישראל) הוא מהאכזריים ביותר שבני אדם מבצעים אחד כלפי השני/ה. הסוהרים שותפים באופן יום- יומי להשפלה, מניעת טיפול רפואי, אלימות פיסית, לעיתים רצח ותמיד שלילת החופש הבסיסי ביותר מעשרות אלפי אנשים בישראל, רובם ככולם מהמעמד ומהגזעים הנמוכים ביותר בהירארכיה של החברה הישראלית.
כך שלי זה נראה הוגן להתרעם על דיכוי האסירים ועל שותפות הסוהרים בו.
אה, ובחברה קפיטליסטית- גזענית, כל אסיר הוא אסיר פוליטי.
למידע נוסף בנושא:
http://www.phr.org.il/default.asp?PageID=5
http://www.thirdworldtraveler.com/Prison_System/Masked_Racism_ADavis.html
http://www.phr.org.il/default.asp?PageID=40&ItemID=51
יש ללחוץ כדי לגשת אל 201010_Kept_in_the_Dark_Heb.pdf
בדיוק להיפך – אני רואה באסירים בני אדם לכל דבר ועניין, ולכן רוצה שיחלצו אותם ממוות בטוח בשריפה. מי שמפרידה אותם משאר האנושות ע"י שיוך אג'נדה פוליטית/דכאנית לחילוץ שלהם היא את. ואני נשבע שאני לא מבין את הטיעון שלך: אם לחלץ אותם זה דיכוי, מה הדבר הדמוקרטי לעשות, לתת להם להשרף?
צוערי שב"ס במקרה הזה עשו דבר גדול ואנושי וראוי; למעשה, שב"ס שלח אותם לעשות מעשה אנושי וראוי – הומניטרי. אובדנם הוא אובדן אנושי, והפסד של עצם האג'נדה ההומניטרית. על זה גם כשמאלני אני משתתף בצער.
ואני מבינה שלהתייחס לכל הנחות היסוד של האידיאולוגיה הדומיננטית כמובנות מאליהן זה משהו אחר לגמרי מלייחס אג'נדה פוליטית לחילוץ האסירים.
אני אנסה להסביר את הטיעון שלי בקצרה: הטיעון שלי הוא לא שצריך היה להשאיר את האסירים להישרף, הטיעון שלי הוא שהאסירים הם קבוצה מדוכאת, ומאחר שהסוהרים לא נסעו כדי לשחרר אותם מהכלובים, אלא כדי לשלוח אותם מכלוב אחד לכלוב אחר, פעולת החילוץ היתה רק עוד חלק מהדיכוי שלהם. הטיעון שלי הוא שהם לא אמורים להיות שם מלכתחילה.
אין שום דבר גדול, אנושי או ראוי בשינוע כמויות גדולות של אנשים לאורכה ולרוחבה של הארץ כדי לגזול מהם את החופש והכבוד הבסיסיים ביותר שלהם, ולהשתמש בהם כבעבדים מודרניים. אלה אנשים שהחברה התאכזרה אליהם ודיכאה אותם מגיל צעיר מאוד, בעיקר בגלל צבע עורם, השפה שבפיהם ומעמדם הכלכלי, ובסופו של דבר כלאה אותם לתקופות ארוכות, ואתה מדבר כאילו הם צריכים להיות אסירי תודה (חהחה) על שלא נתנו להם בנוסף גם להישרף למוות. לזה בדיוק אני מתכוונת כשאני אומרת שהשיח לגבי אסירים מפריד אותם (ומתייחס אלהים כנחותים) משאר האנושות. ואם היית טורח לקרוא את אחד הדו"חות של ארגוני זכויות האדם שאליהם קישרתי, אני חושבת שהיית קצת פחות נלהב לתייג את התנהלות השב"ס כ"הומניטרית". מומלץ במיוחד לשמוע את מה שיש לאנג'לה דיוויס להגיד בנושא (הלינק הראשון והשלישי).
זה ישנה משהו אם נזכיר שאותם האסירים (או לפחות חלקם – אחד מבתי הסוהר) היה בית כלא צבאי שהכיל חיילים שנשפטו לעברות שונות – רובם לתקופה של שבועות בודדים?
במקרה זה – זה עדיין דיכוי?
אנו חיות בעולם מורכב – מדכא/ת ומדוכא/ת אינן קטגוריות נפרדות וסותרות, אלא מקבילות ומשולבות. בחברה שלנו, כל אחת מדוכא/ת ומדכא/ת בדרכים שונות, בעת ובעונה אחת. במקרה דנן, העובדה שחיילים הם בתפקיד המדכאים (של הפלסטינים, וקבוצות מוחלשות אחרות באוכלוסיה) לא סותרת את עובדת היותם אוכלוסיה מדוכאת בעצמם (בין אם הם בכלא או לאו – הצבא הוא אחד מהגופים הדכאניים ביותר בחברה, גם עבור הא/נשים המפעילים/ות אותו). כלא הוא מוסד דכאני – העובדה שא/נשים שנמצאים בו יכולים להיות גם מדכאים ולא רק מדוכאים, לא סותרת את העובדה הזאת, אלא רק מוסיפה לה מורכבות.
אפילו יש לפלטפוס מערכון על זה :)
היי,
כמה דברים:
1) הסוהרים היו בדרך לפנות את כלא דמון, שכולא בעיקר אסירים פוליטיים פלסטיניים, לא בדרך לכלא 6. תוכלו לקרוא על זה כאן:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3993156,00.html
2) באופן כללי, העבודה של סוהרים היא להתמודד עם אסירים אזרחיים, פלסטיניים או זרים, לא עם אסירים של בתי כלא צבאיים (זה התפקיד של יחידות מסויימות בצבא).
3) Bidyke ציינה יפה שבעולם שלנו, מדכא ומדוכאת הם לא קטגוריות נפרדות. אני אוסיף לזה שלדעתי, בלי בתי כלא צבאיים ושאר עונשים ואיומים באלימות, אף צבא לא היה יכול לשרוד. צבא הוא מערכת אנטי- אנושית, הלב של הטירוף של החברה האנושית, וכדי לקיימו דרושה כמות מדהימה של אלימות, טרור, איום, פרופגנדה שקרית ושטיפת מוח.
4) כמו כל בית כלא אחר, גם הכלא הצבאי הוא מחנה ריכוז לאנשים ממעמדות ומגזעים מדוכאים. אמנם האוכלוסיה המדוכאת בו שונה מעט, בגלל שהאסירים הם אנשים שגויסו לצבא (כלומר, פחות פלסטינים, יותר מזרחים, רוסים ואתיופים), אבל העקרון הוא זהה.
5) גם כשמדובר בתקופות "קצרות" (מעניין אם את/ה היית קורא/ת להן כך אחרי שבועיים בכלא צבאי) האלימות, שבירת כוח הרצון, הבידוד ומניעת החופש הם זהים.
מצויין. אסירים הם אוכלוסייה מדכאת. בואו נפסיק לשים אנסים בכלא. כי חלילה לדכא אותם. אבל משום מה אני חושב שאת/ה מהאנשים שצועקים הכי חזק כשאנס משתחרר או נשלח לכלא לתקופה קצרה בלבד. במובן שזה לא יפריע לך להתלונן על קיום של כלא, כי מי צריך עקביות כאשר אין לו יושרה.
יאללה, אני פשוט… לא יכול להתמודד עם הצורך הזה ל"תקוף בשביל לתקוף". לתקוף גם כשעושים משהו וגם כשעושים ההיפך, בלי בכלל לחשוב שאולי… רק אולי… הדיעה הזו לא סבירה. פשוט… חוסר יושרה אישית בסיסית.
לטוקבקיסט שהרגע הגיע מווינט או משהו,
קודם כל, חוסר יושרה אישית זה להחליט שאתה יודע מה הדיעות שלי, ועל בסיס זה לתקוף אותי. למען האמת זה הרבה יותר מ"חוסר יושרה אישית" זו טיפשות שמקורה בגישה מתנשאת של "אני יודע הכי טוב יותר מכולן".
שנית: כן, אסירים הם אוכלוסיה מדוכאת. קישרתי ללא- מעט חומר קריאה שמבסס את הטענה הזאת, אבל אני מניחה שאתה לא צריך לקרוא אותו, שהרי אתה כבר יודע הכל.
שלישית: אני נגד מערכת בתי- הכלא. זו מערכת שמשמרת דפוסים חברתיים של אלימות כלפי נשים. אם שליחת אנסים לכלא היתה פתרון, הרי שבמרוצת העשורים האחרונים היינו רואות ירידה בכמות מקרי האונס, לא? ולכן אני גם נגד שליחת אנסים לכלא.
רביעית: אם אתה לא מסוגל להתמודד עם הצורך של כמה נשים בחברה לבקר את המערכת הקיימת, יש לזה שני פתרונות: האחד, הוא להפסיק לקרוא בבלוגים של נשים שמבקרות את המערכת הקיימת. יש מספיק בלוגים שחושבים שהמצב הקיים הוא לגמרי אחלה וסבבה ואין שום בעיה. לך תקרא שם. אפשרות שניה היא ללכת לטיפול פסיכולוגי כדי לבדוק למה זה כל- כך מחרפן אותך כשמישהי פותחת את הפה ומעבירה ביקורת על החברה. שתי האופציות מומלצות לך.
ולסיום, בבקשה אל תניח שעצם העובדה שהגבתי לך מעידה על איזשהו רצון לקיים איתך דו- שיח. אתה עושה רושם של אדם מחליא ומלא- בעצמו- עד- אפס- מקום, ואין לי שום כוונה לפתח איתך שיחה. הגבתי לך בגלל שאני חושבת שלהשאיר את התגובה התוקפנית, המתלהמת והמקטינה שלך בלי תשובה הולמת תהיה טעות שעלולה לגרום לכך שאנשים כמוך ירגישו רצויים במרחב הזה, בעוד שנשים שרוצות להביע ביקורת על החברה הפטריארכלית יהססו לכתוב כאן.
שלום ובהחלט, בשם כל מה שטוב ויקר ביקום, לא להתראות.
אני פשוט… אני פשוט לא יכול להתגבר על חוסר היושר שדרוש כדי להתלונן על כך שמשהו לא מופיע בתקשורת המיינסטרימית תוך הפניית לינק לתקשורת הכי מיינסטרימית שיש (וואלה) שבו אותו עניין מופיע. וזה בלי להזכיר שבכל ערוץ ועיתון שהסתכלתי עליו הופיעה (ועדיין מופיע) תזכור לכבאיות הפלסטיניות. יותר מכל מדינה אחרת.
אני ממש – אני אפילו לא יודע איך להגיב על זה. אי אפשר להגיד לך אפילו ש"את טועה" כי את בעצמך הראית שאת טועה. בכוונה! אני פשוט לא מבין. איך – מה עובד לבן אדם בראש כשהוא שם לינק למשהו כדי להוכיח שהוא לא קיים.
שלא לדבר על הניסיון להוכיח גזענות בכך שאת מתעלמת לגמרי שחלק מאותם הכבאים (חלק ניכר אפילו, לא סתם בודדים) היו אשכנזים. וגם אחרים כאן – XEmmaGoldieloxX – שלחלוטין מתעלמם/ת מכך ש- יש אשכנזים בכלא! גם בכלא צבאי! באמת! וההתעלמות היא מכוונת כדי להראות ש"רק אוכלוסיות מדוכאות נמצאות בכלא".
וכמישהו שהיה בכלא צבאי למשך שבועיים (נסיעה בטרמפים) – אני בטוח שאת/ה מעולם לא היית בצבא אם זה מה שאתה חושב שהולך שם.
חוסר היושרה שגם את וגם תומכייך מפגינים כאן – הצורך להתעלם מהמציאות כדי להצדיק את תפיסת העולם שלכם בה "כל דבר נעשה במטרה לדכא"… למען השם! קראת לכתבה "אסון לתפארת מדינת ישראל"! מה – ואיפה – בכלל בא לך הרעיון שמישהו חושב שיש כאן "תפארת מדינת ישראל"?! איזו כתבה ואיזה סיקור נתנו לך את הרושם שהכותב חושב שיש כאן "תפארת מדינת ישראל"?! וואו. זה כל מה שאני יכול לחשוב עליו. פשוט – וואו.