בזכות האלימות – פוסט פמיניסטי

זהירות! רוב הלינקים מכילים טריגרים!

דברים רעים מתרחשים במחוזותינו: לפני 24 שעות (או קצת יותר) התפוצצה פרשת המרכז לאומנות הפיתוי האונס (אשר עליה ניתן לקרוא כאן, כאן, כאן, כאן וגם קצת כאן, ואחר כך לבוא מחר לפעולת המחאה). שבוע לפני, נתגלה כי משרד פרסום וחברת ממתקים חשבו שסביר לחלוטין לעשות סטוקינג לנשים מפורסמות ו"קובעות דיעה" על מנת לקדם מוצר חדש.

עוד משהו שקרה בשבוע שעבר: אחרי שהפילו כבר את אתר מאסטרקארד על סירובו להעביר תרומות לויקיליקס, איימה קבוצת אנונימוס (קולקטיב אנרכיסטי שמקורו בפורום 4chan) להפיל גם את אתר ויזה על אותה העוולה. היום הם גם פרסמו איך הם עשו את זה.

על פעולות אלימות ולמה זה מגניב

פעולות אלימות הן פעולות מחאה שבהן מופעל על ידי אזרחיות/ים כח שבדרך כלל מותר רק למדינה ולבעלי השררה להשתמש בו. כמה דוגמאות לפעולות שנחשבות אלימות: הפגנות נגד הגדר, חסימת כבישים, הצטרפות להפגנה, דיבור ללא רשות, הנפת דגל גאווה, מצעד גאווה, גרפיטי, וכן, גם הפלת אתרים.

לעומת זאת, אונס, אלימות משטרתית, מעצרים לא חוקיים, עושק, רצח עם ועוד דוגמאות נחמדות ורבות – לא.

לאחרונה אני הולכת ומבינה עד כמה "אלימות" היא פיקציה, מונח שכל מטרתו היא שמירה על מנגנוני הכח, על משטר המדינה ומוסדותיה, ועל זכותם של כל אלה להפעיל כח פיזי (אלים) עלינו בכל עת שיחפצו. "האלימות" נקראת אלימות רק כאשר היא ננקטת על ידי אזרחיות/ים ללא רשות המדינה או בעלי ההון – כאשר אלו, לעומת זאת, משתמשים באותם הכלים (או גרועים מהם בהרבה), מדובר ב"שמירה על הסדר".

והבה נזכור, לרגע, מהו "הסדר הקיים" הזה שצריך לשמור עליו: סדר שבו מותר, למשל, לבצע רצח עם, טיהור אתני ונישול, סדר שבו למדינה ולבעלי ההון יש את הזכות ואת האמצעים לקבוע מה יהיו הדיעות שישמעו (בבתי הספר, באמצעי התקשורת, בפרסומות, במוסדות המדינה, ועוד), לקבוע כיצד יראה המרחב הפיזי שלנו (באמצעות בניה, תכנון, ישוב, עקירה, הכרה, הריסה, מצור), לחלק את המשאבים שלנו לפי סדר העדיפויות של עצמם, הסדר שתחתיו יש להם את הזכות ואת האמצעים לקבוע איזה כח יופעל, כמה ועל מי. סדר שתחתיו כדאי וטוב לאנוס אותנו.

כרמית ואומנות הפיתוי

המקרה של "כרמית", למשל, הוא דוגמה יפה לסוג כזה של קביעה ושל יחסי כח: בעזרת ההון שלהם, היו מסוגלים החלאות שבחברת כרמית לשלם לחלאות שבחברת EDK על מנת להטריד נשים מינית, ועל ידי כך להשפיע (כלומר, לעצב) את חווית החיים שלהן למשך שבועיים, לפחות – לחוויה של הטרדה, של פחד, של איום ושל טראומה.

במקרה של "המרכז לאומנות הפיתוי האונס" המקרה מזעזע עוד יותר, שכן ההליך כאן היה הפוך: במקום לשלם כסף עבור פרקטיקה של הטרדה מינית, יש כאן עסק שמתקיים, כלומר מרוויח כסף תמורת לימוד של פרקטיקות כאלה. נפלא, ממש (אולי צריך לשדך ביניהם? נראה לי שהם יסתדרו). למרכז לאומנות הפיתוי האונס היו את המשאבים (ואת הזכויות) לעצב את חווית החיים של נשים ברחוב,  של נשים בדיזנגוף סנטר, של נשים בברים, של נשים בסופרמרקט, של נשים בבתי מלון. ושלא יהיה ספק: כשקראתי את העדות המזעזעת של רוסו, זה היה מוכר. כל כך מוכר.

אגב, מענין לציין שגם מורי האונס הדגולים מנסחים את האלימות המינית שלהם במונחים של שמירה על הסדר: לפי משנתם, הם "מסדירים" את היחסים בין גברים לנשים, לשם השבת "כבודם האבוד" (עלאק כבוד, עלאק אבוד) של תפקידי המגדר המסורתיים ולמען תרומה הומניטרית למוסד המשפחה ההטרונורמטיבי. הידד!

ויודעות מה? הם גם צודקים. הסדר שהם מקדמים הוא הסדר הקיים, והוא הסדר שהחברה רואה כטוב – זהו הסדר שאליו אנחנו חייבות להתנגד.

מרחבים, כח והקשר לאנונימוס

הן המרחב הוירטואלי והן המרחב הפיזי שלנו, נשלטים על ידי המדינה, בעלי ההון, קבוצות הפריווילגיה של האוכלוסיה והאידאולוגיה הדומיננטית. החל מבניינים ורחובות, עובר בפרסומות רחוב וכלה באלמנטים הפיזיים שמאכלסים את הרחובות שלנו – רכבים, חנויות, לוחות מודעות, טקסטים שונים, אלמנטים ויזואלים הא/נשים שנמצאים ברחובות האלה, והחוויות שלנו ברחוב – המרחב שלנו ועיצובו נקבע על ידי מי שהם בעלי הכח והשליטה. במרחב האינטרטי, חברות כלכליות שעושה הון על גבי השימוש שלנו באתרים שמופעלים על ידי בעלי ההון והשררה, אותן חברות שיש להן את היכולת לעצב את החוויות שלנו בכח הונן. פריצה והפלה של אתרים היא דרך מחאה אלימה, כלומר דרך שמשתמשת בכח שאסור לנו על פי חוק ועל ידי אמצעינו הכלכליים. אמנם אנחנו לא קובעות את צורת המרחב, אבל יש לנו את היכולת לחבל בו.

אם האלימות שלהם כלפינו היא הסדר – אנחנו צריכות להיות האלימות

אם הפגיעה בנו היא הטוב – אנחנו צריכות להיות הרעות

אם אונס הוא הנורמה – אנחנו צריכות להיות הפורעות

בואו נפיל אותם.

מודעות פרסומת

11 מחשבות על “בזכות האלימות – פוסט פמיניסטי

  1. אני חושב שהבעיה פה היא בהגדרת ה"אלימות". אני לא רואה את כל הדרכים שציינת כאלימות, אלה פעולות מחאה שנושאות, אולי, ניחוח אנרכיסטי, אבל לא שום דבר שצריכות להתבייש בו/לפסול אותו/להוקיע אותו.

  2. זו אחת הסיבות המוצדקות שאנשים נרתעים מאנרכיזם עדיין, העובדה שהוא נקשר אצל רבים עם אלימות חסרת צורה שמוצדקת בדרכים אקראיות כגחמות. כשנותנים לגיטימציה לקבוצת אנרכיסטים להעניש חברת אשראי ולפגוע באתר שלה, את נותנת לגיטימציה גם לגחמות של קבוצות אחרות להעניש את הצד השני. מה בדיוק הטיעון שלך נגד צנזורה או נגד השבתת אתרים של פעילים רדיקליים, אם את לא מתנגדת להשבתת אתרים שמייצגים את השלטון בעינייך ואף מעודדת אותה?
    זו כנראה הנקודה שבה האנרכיזם האוטופי מאבד צורה והופך להיות חבורה של פסיכים שבטוחים שהצדק לעולם בידם ועל כן יש להם זכות מלאה לפעול בצורה אלימה ולהשפיע על גורלות של בני אנוש אחרים. קשה לי לראות מה מושך בזה, זה סתם מזכיר לי פשיזם.

    • לפני האסון,

      מתגובתך משתמע שלא קראת את תוכן הפוסט שלי, אלא רק את הכותרות. ממליצה לך לקרוא את מה שכתבתי, ואז להגיב.

  3. פינגבק: אם לא שורפות בנקים, זאת לא המהפכה שלי: על מחאות אלימות | שחור-סגול

  4. פינגבק: אז אני בעד אלימות | העוקץ

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s