"לשנה הבאה בי-רושלים" – על ההיסטוריה של התנועה הביסקסואלית בארץ

את ההרצאה הזאת נתתי בכנס זהירות מהמרווח באוניברסיטה העברית בירושלים.

שלום. ההרצאה שלי תהיה על ירושלים כמקום מכונן לגל הנוכחי של התנועה הביסקסואלית בארץ, וזאת למרות שרוב הפעילויות הרגילות מתרכזות דווקא סביב תל אביב. אבקש לטעון שאירועים ופעולות שקרו בירושלים (ביחוד סביב מצעדי הגאווה השונים) תרמו להתפתחותה של התנועה הביסקסואלית, ואני אתאר שלוש דרכים שבהן זה קרה. הדרך הראשונה היא מעין פרה-היסטוריה ביסקסואלית, אם תרצו, והיא ארגון פעולות מחאה קוויריות בירושלים על ידי פעילות ביסקסואליות. למרות שהפעולות האלה לא התמקדו בביסקסואליות כנושא, אבקש לקרוא אותן כפעולות ביסקסואליות. הדרך השניה תהיה פעולות מחאה ביסקסואליות בירושלים וקונפליקטים עם הארגונים הדומיננטים בקהילה, בעיקר עם הבית הפתוח. הדרך השלישית תהיה בחינה של השיח שנוצר בקהילה סביב הקונפליקטים והפעולות בירושלים, דרכה אטען שאותו שיח קהילתי כונן את התנועה הביסקסואלית כתנועה רדיקלית ומתנגדת. למען הגילוי הנאות, אני חייבת להזכיר שהשתתפתי באופן אישי באירועים המתוארים, ועל כן במידה רבה, הנרטיב שאני מבקשת לקרוא כאן הוא גם נרטיב אישי שלי כפעילה.

אבל לפני שאני מתחילה לדבר על כל זה, אני רוצה להזכיר שני דברים: ראשית, התנועה הביסקסואלית בארץ – ובירושלים – לא התחילה עם הגל הנוכחי. ארגון "ביסקסואלים בישראל" פעל בין שנים 2004-2007, ממקום מושבו בירושלים, ואני רואה אותו בתור הארגון שסלל את הדרך בשבילנו, הפעילות שעושות עכשיו את הפעילות של הגל הנוכחי. בערך באותן שנים, גם פעלה קבוצה ביסקסואלית במסגרת הבית הפתוח. ואם נלך קצת יותר אחורה, גם נוכל למצוא את קבוצת הנשים הלסביות והביסקסואליות שהתקיימה כאן אי שם בשנות ה-90, ושבה כבר התחילו לדבר על ביסקסואליות כזהות… ואני בטוחה שהיו עוד. הסיבה שאני מזכירה את הדברים האלה היא שלאקטיביזם יש זכרון קצר. רוב הזמן, וברוב המקרים, אקטיביזם נותר בלתי מתועד והפעולות, והפעילות, מתפוגגות מהזכרון. את הנטיה הזאת אפשר להכפיל פי מאה כשאנחנו מדברות על אקטיביזם ביסקסואלי, כלומר על תנועה או קהילה שגם ככה סובלת ממחיקה הן מצד האוכלוסיה הסטרייטית והן מצד הקהילה שלנו. כמו שאמרה לילך בן דוד בהרצאה שלה לכבוד יום הבנ"ה, הסיפור שלנו וההיסטוריה שלנו כקהילה נכתבים על ידי המנצחים, ולכן אנחנו זוכרות את גל אוחובסקי ולא את דנה ג. פלג, את יונתן דנילוביץ' ולא את דניאל הופמן. אז רציתי להזכיר את השורשים האלה, כדי שנכבד ולא נשכח את מי שהיו כאן לפנינו.

הדבר השני שאני רוצה להתייחס אליו הוא הכותרת שנתתי להרצאה שלי, “לשנה הבאה בי-רושלים", שיכולה להתפרש ככותרת ציונית. אני רוצה להבהיר שבחרתי בכותרת הזאת מתוך עמדה קהילתית ולא מתוך עמדה מדינית, ואני רוצה להזכיר שבעוד שאנחנו יושבות ומדברות כאן, יש א/נשים שגרים במרחק מאות מטרים מפה, אבל לא יכולים להגיע היום מהעבר השני של חומת ההפרדה. ובעוד שאנחנו יושבות ומדברות כאן, מדינת ישראל ועירית ירושלים מנהיגות מדיניות של השתלטות יהודית על שכונות פלסטיניות כמו שייח ג'ראח וסילואן, שבמסגרתה פלסטינים/ות תושבות העיר מגורשות מביתן ונאלצות לחיות באוהלים ולהתמודד עם אלימות יומיומית מצד המתנחלים ומצד המשטרה והצבא, בעוד שמשפחות יהודיות, שחלקן אפילו לא נולד בארץ, מקבלות את הבתים, את האדמה ואת תמיכת המדינה, העיריה, הצבא והמשטרה.

חלק ראשון: המצעד שלא צעד, ומשמרות הגאווה

הנקודה שהייתי רוצה להתחיל בה, היא "המצעד שלא צעד" בירושלים של שנת 2006. באותה שנה, על רקע מלחמת לבנון השניה והטבח בבית חאנון, ועל רקע לחץ מאסיבי מצד הקהילות הדתיות בעיר, בוטל מצעד הגאווה בירושלים, והוחלף באירוע סגור, אשר לימים נודע בשם "כלוב הגאווה".

קצת רקע היסטורי: שנת 2006 היתה אמורה להיות שנתו הרביעית של מצעד הגאווה בירושלים, אשר צעד מדי שנה מאז 2002. עד שנת 2004 (כולל), המצעד התקיים בשקט יחסי וללא בעיות מיוחדות. בשנת 2005, לעומת זאת, המצעד משך תשומת לב והתנגדות ציבורית בעקבות תכנית הבית הפתוח לקיים מצעד גאווה בינלאומי, תחת הכותרת האירונית-משהו, לאור חומת ההפרדה, "אהבה ללא גבולות". בתגובה לאותה תכנית, ובצעד חסר תקדים, התאחדו הקהילות הדתיות היהודית, הנוצרית והמוסלמית בעיר על מנת לנסות ולמנוע מהמצעד להתקיים, עמדה שהתפשטה וזכתה לתמיכה רבה גם מככל הציבור בארץ. ואכן, הלחץ צלח והמצעד הבינלאומי שתוכנן התבטל. המצעד המקומי צעד כרגיל, אך עם זאת, לא עבר בהצלחה או בשקט – במהלך המצעד חדר מחבל, יהודי דתי, אל שורות הצועדים, ודקר שלושה מהמשתתפים בנסיון לרצוח אותם. מרגע זה, ומשנת 2005 בכלל, נוסף לחץ רב לביטול של המצעד בעיר, אשר תרם הוא את חלקו לביטול המצעד ב-2006.

רקע נוסף שייך, כאמור, למלחמת לבנון ולטבח בבית חאנון. ב-12 ליולי, 2006, נשבו שלושה חיילי צה"ל על ידי החיזבאללה בדרום לבנון. בתגובה, הפציצה מדינת ישראל את שדה התעופה של בירות, והמשיכה במהלך אותו חודש להפציץ את העיר עצמה ואת בתי החולים, בתי הספר, תחנות הכח ותשתיות אחרות בתוכה, תוך הרג של כ-1,200 אזרחים/ות לבנוניות. מצעד הגאווה הירושלמי, שאמור היה להתקיים באותו חודש, בוטל על ידי המשטרה תחת התירוץ שהמצב הבטחוני אינו מאפשר למשטרה לאבטח אותו. ב-10 לאוגוסט התקיימה משמרת מחאה שאורגנה על ידי הבית הפתוח (ושעליה לא ארחיב), והמצעד עצמו נדחה ל-10 לנובמבר. שווה לציין כי באותה שנה, נדמה היה שהמשטרה עשתה כל שביכולתה על מנת למנוע מהמצעד לצעוד, כאשר התירוץ העיקרי לביטולים ולדחיות היה המצב הבטחוני – אך הסיבה, כמובן, היתה הלחץ הציבורי הנרחב נגד קיומו של המצעד. שבוע לפני התאריך שבו אמור היה המצעד להתקיים, פלש צה"ל לבית חאנון והרג 50 מתושבי הכפר. כאשר הגיע ערב המצעד, לא היה זה מפתיע כלל ועיקר כאשר ברגע האחרון, ביטלה המשטרה את ההיתר למצעד והכריזה על קיום  אירוע סגור, כאשר כתירוץ ציינה את החשש מ”פעולות נקם”.

אותו קיץ היה גם הקיץ בו התקיים הקוויראפשן בתל אביב, כינוס קווירי אנרכיסטי בינלאומי, אשר עם תחילת מלחמת לבנון עשה מעבר מכנס אקטיביסטי, למרכז הארגון של הבלוק השחור-ורוד, גוש אנרכיסטי קווירי שנולד באותה שנה ואשר השתתף בכל ההפגנות נגד המלחמה. לאחר שהסתיים הקוויראפשן, והסתיימה המלחמה, הגוש השחור-ורוד המשיך להתקיים, ותכנן לצעוד במצעד הגאווה הירושלמי. עוד לפני שידענו על ביטול המצעד, חשדנו שזה מה שיקרה, וכבר אז נשמעו קולות שתמכו בקיום של צעדת מחאה גם במקרה של ביטול.

בערב המצעד, הופץ מייל לרשימות התפוצה הקוויריות, אשר קרא לפעילים/ות להשתתף במצעד מחאה על ביטול מצעד הגאווה בירושלים. “מדיכוי לא משתחררים באמצעות הפנינג, וזכויות לא מקבלים כי מבקשים יפה", כך נכתב במייל, “אנחנו לא צריכות את המשטרה, או את בג"ץ בשביל להלחם על הזכויות שלנו. שינוי מתחיל כשנשים קמות ומכריזות, 'כאן אנו עומדות, איננו יכולות אחרת'. אנחנו צועדות, איננו יכולות אחרת!”. על המייל היו חתומות הפעילות הביסקסואליות כרמל וליהי. מאחורי הקלעים השתתפתי גם אני, כאשר נסעתי לישיבת החירום של הגוש השחור-ורוד בירושלים כנציגה של אותה יוזמה.

בבוקר יום המצעד, התכנסנו בגן הפעמון בכוונה לצעוד, אך נעצרנו על ידי המשטרה לפני שעוד התחלנו. בנוסף למשטרה, הגיעו גם ברוך מרזל, איתמר בן גביר וחבורתם לפגשנו, לפי השמועה אף מלווים בסכינים. החבורה החמושה שוחררה לדרכה, ואילו אנחנו, 31 פעילות/ים שנעצרו, הוחזקנו על ידי המשטרה עד הערב. חשוב לציין, אגב, שעל פי חוקי מדינת ישראל, צעדה הינה חוקית ואינה מצריכה אישור משטרתי כל עוד מספר המשתתפים הינו נמוך מ-50. כלומר, בצעד אופייני, למרות שלא היתה מניעה חוקית למצעד שלנו, המשטרה המציאה חוקים משל עצמה ועצרה אותנו בכל מקרה.

עם זאת ואף על פי כן, אף תמיכה מהקהילה לא הגיעה – להפך. מתוך כתבה בגוגיי מאותו היום: “בתגובה לשאלה האם הבית הפתוח יגיש סיוע לעצורים, אמרה נועה סתת, מנכ"לית הארגון: עשינו את מה שיכולנו בשביל העצורים, ניסינו לדבר עם השוטרים וזה לא עבד.” כשפנו גוגיי לחברת יחסי הציבור של הבית הפתוח, קיבלו את התגובה, שכבר הפכה לשם דבר: "אין לבית הפתוח קשר לאנרכיסטים התל-אביביים”.

שבוע לאחר אותו מקרה, התכנסנו שוב בירושלים, הפעם בכיכר ציון, למשמרת מחאה נגד ביטול המצעד, ונגד האלימות המשטרתית והמעצרים. אותה משמרת מחאה, שאורגנה בידי אותה קבוצת פעילות, הפכה מפעולה יחידה לקמפיין שנתי של משמרות מחאה שבועיות, אשר התקיימו כל יום שישי בכיכר ציון וכללו דגלים, שלטים, פליירים והרבה מאוד שיחות עם העוברים ושבים. כל משמרת ארכה כשעה והסתיימה במצעד גאווה סמלי במעלה המדרחוב. מהר מאוד, משמרות הגאווה בירושלים צברו פופולריות וזכו הן לפרסום והן להשתתפות נרחבת מתוך הקהילה. לאחר מצעד הגאווה בשנת 2007, משמרות הגאווה מתו מוות טבעי. עם זאת, כיום נהוג לחשוב עליהן כאחד הגורמים שתרמו לאישורו של המצעד ב-2007.

את שתי הפעולות האלה אני מבקשת לקרוא כפעולות ביסקסואליות משלוש סיבות:

ראשית, מהסיבה הפשוטה שהפעולות האלה אורגנו בידי פעילות ביסקסואליות. כפי שכבר הזכרתי, פעמים רבות פעילות ביסקסואליות מוצאות עצמן מחוץ לדפי ההיסטוריה של הקהילה, או לחילופין, מקבלות הכרה תוך מחיקה של הביסקסואליות שלהן. כתוצאה מכך, פעמים רבות מוצאות עצמן פעילות ביסקסואליות מואשמות בכך שהביסקסואלים, כקבוצה, מעולם לא תרמו למאבק הלהטב"קי, ועל כן גם מואשמות בנסיון לנכס את הישגי הקהילה הלהטב"קית ו"לתפוס טרמפ" על גב התנועה. ההדגשה שלי את הזהות הביסקסואלית של קבוצת המארגנות בפעולות האלה נובעת מתוך רצון להנכיח את הביסקסואליוּת בתנועה הקווירית, ולהדגיש את התרומה של ביסקסואליוֹת למאבק הלהטב"קי.

שנית, משום שפעולות אלה סיפקו השראה והיוו בסיס לשיטות הפעולה של התנועה הביסקסואלית לאחר מכן, הן מבחינת המתודה והן מבחינה אידאולוגית. מבחינה מתודית, אפשר לראות ששיטות הפעולה גם כאן וגם בהמשך, הן שיטות של פעולה ישירה ושל מחאה. כמו כן אפשר לראות שלמרות שמדובר בפעולות מחאה ישירות, שיטות הפעולה הן תמיד בלתי אלימות ואינן מערבות פגיעה בגוף או ברכוש. מבחינה אידאולוגית, גם כאן וגם בהמשך, ניתן לראות שהפעולות מבוססות על אידאולוגיה קווירית- ומאוחר יותר ביסקסואלית- רדיקלית, אשר מטרתה להביא לשינוי חברתי כולל ולפירוק של היררכיות ויחסי כח.

שלישית, מפני שפעולות אלה היוו הן תקדים והן היסטוריה בהקשר של הקונפליקטים בין הפעילות הביסקסואליות לבין ארגוני הקהילה הדומיננטים, ובעיקר הבית הפתוח. כפי שנראה בהמשך, אותו משפט מפורסם, “אין לנו קשר לאנרכיסטים התל אביבים", לא היה הפעם האחרונה (ואגב, גם לא הראשונה) בה ביטא הבית הפתוח יחס שלילי כלפי אותה קבוצת פעילות.

חלק שני: מחאה וקונפליקט

עכשיו, נעבור לדרך השניה שבה היוותה ירושלים מקום מכונן להתפתחות התנועה הביסקסואלית, והיא פעולות מחאה ביסקסואליות בירושלים, וקונפליקטים עם ארגונים דומיננטיים בקהילה.

לפני שאתחיל לספר על הפעולות האלה, אני רוצה לקחת דקה על מנת להסביר את הסיבה שבגללן הן נעשו. הסיבה שאני לוקחת את הזמן להסביר את זה היא שאחת התוצאות של תופעת המחיקה הביסקסואלית בקהילה, היא שהמסר הביסקסואלי הרבה פעמים עובר השטחה, כך שנראה שהמסר היחיד של המאבק הביסקסואלי נוגע למחיקה, השתקה והדרה. אני רוצה להבהיר שאלו הם אמנם מרכיבים ניכרים בדיכוי הפועל על ביסקסואלים/ות, אך עם זאת אלה אינם המרכיבים היחידים. למעשה, אותם מרכיבים תורמים לתופעות חמורות הרבה יותר, שמחיקה, השתקה והדרה הן בין היתר הסיבות להן.

קודם כל, חשוב לזכור שמספר הביסקסואלים/ות באוכלוסיה הינו גדול ממספר ההומואים והלסביות ביחד, כלומר יש פה אוכלוסיה עצומה שצרכים רבים שלה נמחקים, למרות הגודל שלה. מבחינה סטטיסטית, ביסקסואליות ופאנסקסואלים סובלות יותר מדכאון ונטיה להתאבדות מאשר כל קבוצות הנטיה המינית (הומואים, לסביות, ביסקסואלים והטרוסקסואלים), בי ופאן גם סובלות יותר מבריאות פיזית ירודה מכל הקבוצות האלה עקב חוסר נגישות לטיפול רפואי ופסיכולוגי נאות. ביסקסואלים ופאנסקסואליות מפקפקות יותר בנטיה המינית שלהן וסובלות מחוסר בטחון לגבי מקומן בקהילה. בי ופאן הן גם קבוצת הנטיה המינית עם השכיחות הגבוהה ביותר של עוני, והסבירות הגבוהה ביותר של השארות בארון במקום העבודה. בעקבות זאת, בי ופאן הן גם הקבוצה עם ממוצע ההשכלה הנמוך ביותר, ועם ממוצע האלכוהוליזם וההתמכרויות הגבוה ביותר. נשים בי ופאן גם חשופות יותר לאלימות בתור מערכות יחסים (עם כל מגדר שהוא), ואני חוזרת שוב, שכל הנתונים האלה הם בהשוואה גם להטרוסקסואלים וגם להומואים ולסביות. כל אלה הם אפקטים של ביפוביה, חוסר קבלה ובידוד חברתי, של השתקה, מחיקה והדרה, ובעקבות זאת חוסר מודעות וחוסר משאבים שמוקצים לקהילה שלנו*. על כן, כשאני מדברת על פעולות המחאה הביסקסואליות, אני רוצה שתזכרו את הסיבה שבגללה הן קרו, כלומר את הסיבות שבגללן אנחנו, הפעילות הביסקסואליות, נאבקות את המאבק הזה.

בחלק הזה אני רוצה לתאר שני מקרים, שהחוט המקשר ביניהם הוא הדרה והשתקה מכוונת של הקהילה הביסקסואלית על ידי ארגונים דומיננטים בקהילה, וביחוד על ידי הבית הפתוח. לפני שאני מתחילה לדבר על הדברים האלה, אני רוצה להגיד שהסיבה שאני מדברת עליהם, היא לא רק הנסיון שלי לספר נרטיב היסטורי, אלא גם בין היתר העובדה, שלמיטב ידיעתי, לא נעשתה עבודה של התמודדות או לקיחת אחריות על הפעולות האלה מצד הבית הפתוח. המטרה שלי בהעלאה של הנושאים האלה היא בין היתר להביא לשיח בנושא, בתקווה להביא לתהליך של לקיחת אחריות, ודרכו לאפשרות של דף חדש לעבודה משותפת. אני רוצה גם להבהיר שלמרות שהפגיעות שאתאר הן פגיעות שבין היתר נעשו נגדי, הדיבור שלי עליהן אינו מגיע מתחושת קורבנות ואף אינו נעשה מטעמי אגו. כפי שאומרות הפמיניסטיות – האישי הוא פוליטי, ויש לזכור שהפגיעות שנעשו, נעשו נגדי כפעילה ביסקסואלית ולא כאדם פרטי. לאירועים שקרו ישנה משמעות פוליטית, ובמשמעות זו הייתי רוצה להתמקד היום.

במצעד הגאווה של 2009 בירושלים, כמו בכל מצעדי הגאווה בכל עיר ובכל שנה בארץ, לא היה דובר/ת ביסקסואלית שתייצג את המסרים של הקהילה על הבמה. ההבדל הפעם, היה שזמן מה לפני תאריך המצעד  עצמו, מספר פעילות ביסקסואליות יצרו קשר עם הבית הפתוח על מנת לוודא שאותה טעות לא תישנה. יצירת הקשר הזאת נעשתה לאחר פעולת מחאה ישירה במצעד הגאווה של חיפה באותה שנה, שם דרשו פעילה ביסקסואלית ופעילה לסבית לעלות על הבמה במסגרת הנאומים ולמחות על הדרת קבוצות להטב"קיות רבות מהנאומים שבמצעד, בין היתר ביסקסואליות. לאחר בקשות ולחץ על מארגני המצעד בזמן הנאומים, קיבלו אותן פעילות את המיקרופון, עלו לבמה ואמרו את דברן.

הנסיונות ליצור קשר עם הבית הפתוח ולהבטיח מראש דובר/ת ביסקסואלית העלו חרס – וזאת, יש לציין, למרות שהבית הפתוח אישר הוספה של דובר טרנסג'נדר בבוקר המצעד. משנוכחנו באותו בוקר שנסיונותנו נתקלו בסירוב שרירותי כל כך, החלטנו לנסות ולחזור על הפעולה שנעשתה בחיפה, בתקווה להביא לאותה תוצאה. כאן מגיע הזמן להבהיר, שבעת שתכננו את הפעולה, התרחיש שעמד לנגד עיננו היה דומה להתרחשות בחיפה. ציפינו להגיע לבמה, לדבר, לדרוש וללחוץ על מארגני המצעד, ובסופו של דבר לעלות לבמה. אם לדבר לרגע מנקודת מבט אישית, הרי שאני אישית לא העלאתי על דעתי שאותה פעולה תוביל לתגובה שבסופו של דבר קיבלנו.

מרגע שקפצנו מעל הגדר שסבבה את הבמה, התנפלנו עלינו אנשי האבטחה של הבית הפתוח. איני יודעת מה קרה לאחרות, אך אספר את מה שקרה לי: המאבטח שתפס אותי, אחז בפרקי הידים שלי וגרר אותי על שביל האספלט בצורה שגרמה לקרסול שלי לכאוב למשך חודש לאחר מכן. מאוחר יותר, הוא עיקם לי את הידים מאחורי הגב וניסה לגרור אותי שוב, בעוד שאני ניסיתי לשבת על הדשא. באיזשהו שלב באמצע, הוא ניסה להשליך אותי ממדרגות הבמה (וכמעט הצליח – למזלי היה שם מעקה). את מה שקרה לאחרות – שוב, איני יודעת, אך אני כן יודעת שלמה שקרה לי, אין כל הצדקה. מיותר לציין, שבשום נקודה לא היה קיים חשש שמא אני וחברותי מהוות איום לשלומם הפיזי של הנוכחים. היה ברור לכל שבאנו למחות ולא לפגוע, ולמרות זאת, הבית הפתוח ראה לנכון לפגוע בנו בצורה פיזית.

נסיונותינו לשכנע את נציגי הבית הפתוח לתת לנו דקה או אפילו חצי דקה לעלות על הבמה, נתקלו בסירוב נחרץ. הואשמנו בנסיון השתקה, באלימות ובהשתלטות, תוך התעלמות מרשימה מהאלימות הפיזית שהופנתה כלפינו אל מול עיניהם, כמו גם מהאלימות האילמת שבהשתקת הקול הביסקסואלי על הבמה. למרות כל זאת, בסופו של דבר אחת מאיתנו, לילך בן דוד, הצליחה לעלות על הבמה ללא רשות ולדבר על ההשתקה שנעשתה – לפני שגם אותה הורידו מהבמה בכח.

אותו אירוע קיבל פרסום רב בקהילה וזכה לתגובות רבות. מבחינת רבות מאיתנו, אירוע זה היה האירוע המכונן של התנועה הביסקסואלית העכשווית בארץ. מאותו רגע, לא היה ניתן להתעלם מקיומה של הקהילה שלנו. הקהילה הביסקסואלית החלה לקבל תשומת לב בתוך הקהילה, ולו רק בתור מס שפתיים. בנוסף, גם ביסקסואלים וביסקסואליות שמעו על הפעולה הזאת, וכך למדו על קיום הקהילה. במבט לאחור, ניתן לומר שהפעולה שלנו הצליחה במידה רבה הרבה יותר משציפינו. רק חבל שהמחיר שנאלצנו לשלם היה כה כבד – למיטב ידיעתי, אותו אירוע היה הפעם הראשונה (והיחידה עד כה) בהיסטוריה של הקהילה בארץ, שבה ארגון להטב”קי הפעיל אלימות פיזית כלפי פעילות מתוך הקהילה. לי אישית לקח כמעט חודשיים להשתקם מהטראומה לאחר אותו יום, ועד היום, אותו אירוע הינו הטראומה הגדולה ביותר שצברתי בחיי האקטיביסטים (ועדין קשה לי לדבר עליו היום).

האירוע השני שאתייחס אליו התחיל לפני כמעט שנה, אך הוא קורה ונמשך עד היום.

אחרי הרצח בברנוער, יזם הבית הפתוח פלטפורמת ראשי ארגונים, תחילה מצומצמת (באוגוסט) ואח"כ בשיתוף רחב של הקהילה, במאי 2010. הפלטפורמה נפגשה במצוקי דרגות למטרת סמינר שאמור היה להוות חלק ראשון בסדרת מפגשים, שמטרתם המוצהרת היתה חיזוק שיתופי הפעולה בין ארגוני הלהטב"ק השונים. אותו מפגש התפוצץ, על רקע חוסר הסכמה בין פעילים/ות ביסקסואליות, טרנסג'נדרים ופעיל הומו (שהיוו את הגוש הרדיקלי בסמינר), לבין נציגי/ות ארגוני הקהילה הדומיננטים. חלק מהאחרונים החליטו שהם לא מוכנים להמשיך להשתתף בדיון, ופרשו מהמפגש. כמעט שנה מאוחר יותר, התברר לנו, הפעילות הרדיקליות, שהפורום לא הפסיק להתקיים, אלא שאנחנו והקהילות שמאחורינו הודרנו בלי ידיעתנו מהפורום, בהחלטה של המשתתפים בו ובגיבוי של הנהלת הבית הפתוח, הגוף המארגן. לא מיותר לציין גם שבזמן זה של העדרותנו, הפורום הפך להיות יותר מאשר רק פלטפורמה לחיזוק קשרים, והחל לתפקד הלכה למעשה כמנגנון קבלת החלטות של ארגוני הקהילה. כלומר, למרות שדנה ג. פלג, שוקי הרזה, ברוך אורן ואני, היינו כולנו מוכנות להמשך הדיון, אנו נזרקנו מהפורום. זאת בעוד שמי שסירבו להמשיך לנהל את השיח ולמעשה "שברו את הכלים", הוזמנו בחזרה. כל זה, אני חוזרת ואומרת, נעשה ללא ידיעתנו. כאשר התוודע לנו הדבר, כמעט שנה מאוחר יותר, וכתבנו לבית הפתוח על מנת לקבל הבהרה, התגובה היתה התנצלות – לא על כך שנזרקנו מאותו פורום, אלא על כך שלא הודיעו לנו על זה.

והייתי רוצה שניה להסביר למה אני חושבת שההדרה אינה רק פוליטית-אידאולוגית-רעיונות, אלא גם קהילתית כלפי הבי והטרנס (ומי שתמך בנו). אידאולוגיה ליברלית, היא אידאולוגיה שבאופן היסטורי, כמו גם לרוחב תנועות, מקושרת לקבוצות דומיננטיות בחברה. למשל, הפמיניזם הליברלי פעמים רבות נחשב לפמיניזם שמשקף את צרכיהן של נשים סטרייטות לבנות ממעמד הבינים. גם שורשי הליברליזם, במאה ה-18 וה-19, דיברו וכוונו אל צרכיהם של גברים סטרייטים לבנים בעלי רכוש. ליברליזם כלכלי, כידוע לכולנו, הוא אידאולוגיה קפיטליסטית דורסנית במיוחד. וכנ"ל בפוליטיקה להטב"קית ליברלית, אשר מגלה עדיפות לאינטרסים של אותם החלקים בקהילה, שלבד מהיותם להטב"ק, משתייכים לקבוצות דומיננטיות בחברה. אידאולוגיה רדיקלית, לעומת זאת, הינה אידאולוגיה שמגלה העדפה להתבוננות בתנאי שטח, שמעודדת ביקורת על יחסי כח, ואשר מבקשת הן להסתכל על שורשי הדיכוי והן לשנותם, מהשורש. על כן טבעי בעיני, שאידאולוגיה אשר מעמיקה ראות, ולא מסתפקת בהתבוננות על פני השטח, תעודד התבוננות על תנאי החיים ועל הצרכים של הקבוצות המוחלשות בקהילה – בין היתר, ביסקסואליות וטרנסג'נדרים. החיבור בין הקהילות הביסקסואלית והטרנסג'נדרית לבין אידאולוגיה רדיקלית, אם כן, אינו מקרי, אלא נובע ממודעות למיקום שלנו בתוך יחסי הכח הפנימיים בקהילה. לכן, לטעמי, אותה הדרה מהסמינר פעלה לא רק במישור הרעיוני-אידאולוגי, אלא גם במישור הקהילתי-קבוצתי.

חלק שלישי: השיח

דיברתי הרבה על דברים שקרו. הייתי רוצה לדבר עכשיו על האפקט שלהם, כלומר על הגלים שהם עשו – כלומר, על השיח הקהילתי שהם יצרו. מפאת קוצר היריעה, אביא רק ארבע דוגמאות, כדי לסמן כמה מהמאפיינים של השיח על התנועה הביסקסואלית – אחד אשר מתייחס למחאה בעקבות הדרתנו מפורום הארגונים החשאי, ושלושה שמתייחסים לפעולה הישירה ב-2009. בעזרת ציטוטים אלה, אבקש להראות כי השיח הקהילתי על התנועה הביסקסואלית מסמן, מבנה ומבין אותה כתנועה רדיקלית ומתנגדת. על מנת לשמור על האיזון, שניים מהציטוטים יהיו אוהדים, שניים… פחות.

הציטוט הבא נלקח מתוך תכתובת בתפוצת מיילים רחבה בנושא הדרת הפעילות/ים מפורום הארגונים. כך כותב אחד המגיבים, אשר גם השתתף במפגש במצוקי דרגות:

נראה שמספר אנשים התבלבלו בין האידאולוגי לאישי. בין התשוקה העזה שלהם להיות חלק מכל דבר לבין טובת הכלל. בין גבולות השיח המקובלים למלחמת כנופיות בכל מחיר.

דעתי האישית היא שארגונים יכולים לבחור לשתף פעולה עם ארגון אחד או יותר בפורום שאינו כולל את שירי. אני מזדהה עם הבחירה הפרגמטית לנהל שיח קודם כל עם הקרובים לך, וחושב שהיא לגיטימית גם אם דנה לא שם.

תחזירו בבקשה את השיח האלים הזה ל bi_il [רשימת התפוצה הביסקסואלית]. שם מקומו.

הציטוטים הבאים נלקחו ממאמרים בנושא המחאה במצעד הגאווה של 2009. כמו שכבר הזכרתי, הפעולה שלנו במצעד הגאווה של 2009 זכתה לתשומת לב רבה בקהילה. במהלך החודש שלאחר מכן, מה-25 ליוני ועד ה-19 ליולי, התפרסמו בגוגיי שבע כתבות ומאמרים אשר הזכירו או הגיבו לאירוע – ממוצע של שתיים לשבוע – רצף שנקטע רק עם הרצח בברנוער ב-1 לאוגוסט. בנוסף להבניה והבנה של התנועה הביסקסואלית כרדיקלית, הציטוטים הבאים גם מדגישים את חשיבותה של הפעולה כמכוננת לתנועה הביסקסואלית בארץ.

עם זאת, אני גם רוצה להזכיר שלמרות הדיון הציבורי הנרחב, ולמרות שהדברים הרבים שנכתבו – לא היה כל שיח ולא היתה כל ביקורת על הבית הפתוח ועל האלימות שהופנתה נגדנו. המאמרים התרכזו בהסכמה או אי הסכמה עם הפעולה שלנו, אך אף לא כותב/ת אחד חשב לשים את האלימות במוקד ולחקור כיצד קרה שארגון להטב"קי הפעיל אלימות פיזית כלפי פעילות מתוך הקהילה.

כותב טל איתן, עורך גוגיי, באחד משני המאמרים התומכים היחידים שהתפרסמו בנושא, ב-26.6.2009:

התמלאתי אושר כששמעתי שקבוצת פעילים בי עלו לבמה, חטפו את המיקרופון, ואמרו למארגנים מה דעתם על כך שאין דוברים ביסקסואלים באירוע. שמחתי לשמוע שיש עוד כאלו שמבחינים בגדרות המפרידות בין הגאווה לבין החוץ […] שיש אנדר-דוגים, שנושכים ושורטים ובועטים, ועושים הרבה רעש ומעצבנים הרבה אנשים, אבל מזכירים לכולנו את העניינים החשובים באמת […] בהיעדר [ה]במה המתאימה, הן יתפרצו בדיוק ברגע הלא מתאים – בצעקת "בוז" למיקרופון, בעלייה לבמה ובמכות עם המאבטחים הבריונים ששכרו המארגנים. ההשתקה הולידה מאבק, האלימות שבהדרה הולידה אגרסיביות במאבק על זכות הביטוי.

ציטוט שני: ב-13.7, כותב אורי שמילוביץ' מהפורום החיפאי, בתגובה למאמר שלי, של לילך ושל ליהי רוטשילד באותו נושא, ובתגובה לפעולה הראשונה שנעשתה בחיפה:

כשקראתי את מאמרן של שירי, ליהי ולילך אודות מצעד הגאווה החיפאי תקפה אותי חימה אדירה […] מה רבה הייתה תדהמתי כש[…]קראתי […] כי אותן בנות מתגאות כי נתנו להן לנאום רק כי המארגנים חששו שהן תקחנה את המקרופון בכח. התרברבות מצ'ואיסטית זו גורמת לי לבחילה ודחיה, במיוחד נוכח מה שנראה לי ניסיון להראות כי הכוח משתלם, וכי "הפחדנו את המארגנים" […] מרגיז מאוד כשמגיעה פעילה, […] דורשת לנאום (למעשה, על חשבון נואם אחר) ומקבלת, ולאחר מעשה מתרברבת עם חברותיה שהכוחניות שהפעילה הפחידה את המארגנים, ובביריונות הן ניצחו את "הגברים האשכנזים מהמעמד הבינוני". פשוט לא להאמין.

והציטוט השלישי, של דניאל הופמן, לשעבר ראש ארגון "ביסקסואלים בישראל", מתאריך19.7 במאמר שכותרתו "מכתב לפריץ":

הבטחתי לך לעדכן כאשר משהו חשוב יקרה. אז הנה זה בא – אתה זוכר שסיפרתי לך שגם בעיר הקודש ירושלים התחילו לערוך מצעדי גאווה? זה היה לפני מספר שנים. ואתה זוכר שעדכנתי אותך שלראשונה בשנת 2005, צעדו שם ביסקסואלים גאים? אז הנה, עברו ארבע שנים, ושוב הקהילה התעוררה לדבר ביסקסואליות, וגם הפעם בירושלים. קבוצת פעילות ביסקסואליות מחוללות מהומה רבתי, כאשר הן מתפרצות לבימת הנאומים, ואחת מהן מצליחה להגיע למיקרופון, לחטוף אותו ולמחות על הדרת הביסקסואלים ע"י יתר הקהילה […] רק כמה שניות שהולידו הררי מילים, תגובות, פרשנויות, דעות, היעלבויות, השמצות, מחמאות […] מאוחר יותר, החלו מאמרי הדעה להפציע. הוטל הרפש מכל צד אפשרי ומכונת המחיקה נכנסה לפעולה, בתגובות רגשיות, בתגובות הגיוניות, בתגובות דמגוגיות בשפע, בנתונים סותרים ובתגובות הרשמיות. ואולי מעז יצא מתוק? אולי עצם התחדשות הדיון הציבורי בביסקסואלים הוא־הוא החשוב? […]

היום הקהילה הביסקסואלית נאבקת ממקום של עוצמה – מהמקום היציב אותו תבעה לעצמה. פתאום אפשר לקרוא טוקבק שמאשים "את הקהילה הביסקסואלית באגרסיביות ובכפיית דעתה על הרוב". לא ידעתי אם זה מעציב, תמים או משמח, בחיי […] אז אמרת לי: "אז מה אם שונאים. כששונאים זה בסוף מתפוצץ בפנים", ואני אמרתי לך שבעברית, זה אפילו משחק מילים. כי השנאה שהייתה בפנים הקהילה, התפוצצה במצעד הירושלמי בפניה. ואחרי ההתפוצצות, אחרי המדון, אחרי הריב, נברא עולם של שקט – של קול דממה דקה. אני רק מקווה שכולנו ננצל את הדקה הזו לשיתוף פעולה, להקשבה וליצירה.

תודה.

* לנתונים הסטטיסטטים: Bisexual Invisibility Report, Bisexual Health Report (קבצי PDF).

מודעות פרסומת

6 מחשבות על “"לשנה הבאה בי-רושלים" – על ההיסטוריה של התנועה הביסקסואלית בארץ

  1. וואו, שירי, כרגיל, מילים כדרבנות. כתבת יפה ובהחלט you've made a point.
    מחכה לגרסת הסרט.. :-)

    סתאםם. אני לא רואה TV אז נראה לי שאני פשוט מחכה להזדמנות לעשות איתך משהו פוליטי שוב.

    ד"ש ללילך המהממת!

  2. פינגבק: על פמיניזם וביקורת, או: למה אסור לנו לבקר אחת את השניה | שחור-סגול

  3. פינגבק: הצד שלהן – מאמר ישן מגוגיי | שחור-סגול

  4. פינגבק: הנאום שלי במצעד הגאווה בירושלים | שחור-סגול

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s