עוד על ההבדל בין בי לפאן

 זהו פוסט למתקדמות/ים. להסבר מלא יותר, מוזמנות/ים לקרוא פה (בעברית) ופה (באנגלית – מומלץ).

מעט מאוד פעמים אני כותבת משהו על פאנסקסואליות. בתגובות שלי לשיח על ההבדלים בין בי לפאן, אני בדרך כלל מקפידה לדבר רק על ביסקסואליות. יש לזה סיבה: שאני לא רוצה, ולא אוהבת לרדת על פאנסקסואליות כזהות. לדעתי היא זהות מגניבה שיכולה לשמש אותנו למטרות פוליטיות מהממות. באופן כללי, אני לא מאמינה בלרדת על זהויות של אחרות/ים – זה כלל וכלל לא מהמם.

ועם זאת (ואולי בגלל זאת), היום אני מרשה לעצמי להזכיר כמה מילים – לא על פאנסקסואליות כפשוטה, אלא על פוליטיקה פאנסקסואלית. אני רוצה להדגיש את ההבדל הזה: הפוליטיקה הפאנסקסואלית היא דבר נפרד מזהות פאנסקסואלית (למרות שכמובן הן קשורות). לא כולן/ם מזדהות כפאן מאותן סיבות ובאותה צורה – ועם זאת, יש שיח דומיננטי בנושא. אני רוצה גם להזכיר שפעם גם אני הזדהיתי כפאן, והפסקתי לא בגלל שהפסקתי לאהוב את המילה, אלא בגלל שנמאס לי מהפוליטיקה. אני כותבת וחושבת הרבה מאוד על הנושא, אז רציתי לחלוק תובנות חדשות שלי בענין.

* דיסקליימר: הגיע לידיעתי שא/נשים שונים/ות משתמשים בדברים שאני כותבת בנושא הזה על מנת לרדת על א/נשים פאנסקסואליות/ים ולטעון שפאנסקסואליות לא קיימת. רציתי להגיד שלטעון שפאנסקסואליות לא קיימת, או להגיד שהיא לא נחוצה, או כל דבר דומה, זו פאנפוביה מוחקת ואלימה, והיא לא פחות גרועה מביפוביה. תתאפסו על עצמכן/ם, בבקשה.

ראשית כל, אני יוצאת מנקודת הנחה שמבחינה סמנטית (כלומר, מבחינת המשמעות שמוקנית למילה), אין הבדל מהותי: ביסקסואליות מתפרשת כמשיכה לא/נשים מיותר ממין או מגדר אחד, או כמשיכה לא/נשים ממגדרים שונים משלנו וממגדרים דומים לשלנו; פאנסקסואליות מתפרשת כמשיכה לא/נשים מיותר משני מינים או מגדרים, או כמשיכה לא/נשים מכל המינים והמגדרים.

אם כן, שלושת ההבדלים שאני רואה כרגע הם:

1. ביסקסואליות מדברת על נטיה מינית, פאנסקסואליות מדברת על זהות מגדרית – כשמדברות על ביסקסואליות, השיחה הולכת לכיוון של נטיה מינית, משיכה מינית, ביפוביה, וכיצד ביסקסואליות פועלת בחברה. כשמדברות על פאנסקסואליות, השיחה הולכת לכיוון של זהויות מגדריות שונות (בעיקר טרנסג'נדריות וג'נדרקוויריות) – בדרך כלל של א/נשים שאינן/ם אנחנו. כלומר, ביסקסואליות מציינת ענין בפוליטיקה ביסקסואלית, פאנסקסואליות מציינת ענין בפוליטיקה טרנסג'נדרית. ואם זה היה כל ההבדל, אז אולי הכל היה טוב ויפה. אבל –
2. פוליטיקה פאנסקסואלית מתבססת על שלילה מוסרית של ביסקסואליות – ברוב רובם של המקרים, כאשר מישהי/ו תתבקש להסביר פאנסקסואליות, היא תעשה זאת תוך האימרה שביסקסואליות היא זהות בינארית אשר מוחקת זהויות טרנסג'נדריות וג'נדרקוויריות. שיח כזה ממדר ביסקסואליות בתור זהות דכאנית וטוען אותה במשמעויות שליליות. ועל כן –
3. כל נסיון הגנה על הזהות הביסקסואלית מתפרש כהתקפה על הזהות הפאנסקסואלית – ברוב רובם של המקרים, האימרה שביסקסואליות אינה בינארית, דכאנית או מוחקת, או הטענה שההאשמות האלה מגלמות בתוכן ביפוביה, מתפרשות שתיהן בתור התקפה רבתי על תקפותה של הזהות הפאנסקסואלית (גם אם זהות פאנסקסואלית לא אוזכרה בדיון כלל). אותי אישית זה מטריד, כי בדיוק הנקודה הזו מוכיחה את הנקודה הקודמת. וחבל.

ואני ממש רוצה לכתוב כאן משהו על סולידריות והנחיצות שלה, ועל כמה זה חשוב לעשות מאבקים ביחד, ועל איך שא/נשים מכל הקשת הביסקסואלית* סובלות/ים מביפוביה, ועל זה שחשוב להאבק— אבל, בכנות, אני כועסת. אני כועסת כי מרחב שמקבל ביסקסואליות כזהות טובה ומעצימה נתפש כמרחב דכאני עבור זהות פאנסקסואלית. אני כועסת בגלל שהדרישה הראשונה של פוליטיקה פאנסקסואלית היא קבלה של טענות ביפוביות (כאמור, שביסקסואליות היא זהות דכאנית ומוחקת). אני כועסת כי הנסיונות שלי להגן על הזהות הביסקסואלית שלי מתפרשים כהתנהגות דכאנית. ואני כועסת כי השיח הזה כל כך מתוחכם שאי אפשר להוציא ממנו את הביפוביה בלי להכנס עמוק לתוך הבוץ – ועדין אני צריכה למצוא דרכים חדשות ומקוריות כדי להוכיח ש"אין לי אחות". אני כועסת כי אני חושבת שכדי לעבוד ביחד, הדבר הראשון שהפוליטיקה הפאנסקסואלית צריכה להוציא מעצמה זה את הביפוביה, ואני כועסת כי אני יודעת שזה לא יקרה. אני כועסת בגלל ההנחה שדיבור על ביפוביה הוא לא מספיק חשוב, ושצריך במקום זה לדבר על נושאים אחרים גם כשאנחנו מדברות על הזהות המינית של עצמנו. זה מכעיס אותי, זה מעציב אותי וזה מייאש אותי.

אז אין לי משהו אופטימי להגיד כרגע. עמכן/ם הסליחה.

* ביסקסואליות, פאנסקסואלים, אומניסקסואליות, סקרנים, מתלבטות, לא מוגדרים, לסביות שאוהבות בנים, הומואים שאוהבים בנות, קוויריות, הטרופלקסיבל, הומופלקסיבל, ועוד ועוד.