תרבות אונס

זהו החלק השני בפוסט אחד שחילקתי לשלוש, ושכולל תרגומים של שלושה טקסטים שונים, ושאני מתכוונת להעלות במרווח של יומיים זה מזה (אולי קצת יותר). בפוסט האחרון גם אנסח כמה מהחוטים המקשרים ביניהם. הפוסט הראשון (יתכן שאתה מסגביר אם…) נמצא כאן, הפוסט השלישי (רשימת הפריווילגיות הגבריות) נמצא כאן.

[זהירות: טריגר!]

בשל רגישות הנושא, אני נוהגת מדיניות תגובות מחמירה בפוסט הזה: לא אאשר תגובות שמכחישות הטרדה מינית, תקיפה מינית, אונס, ו/או את תרבות האונס ואת חומרתה, וכן לא יאושרו תגובות שמייחסות אחריות ו/או אשמה לנשים (או כל שורד/ת אחר/ת) בתקיפות שאנחנו עוברות.

מבוא לתרבות האונס

קטעים נבחרים מתוך הפוסט ב-Shakesville. היכן שיכולתי, שיניתי  את הנתונים מארה"ב לנתונים מהארץ (ליד הנתונים מארה"ב כתוב שמשם הם הגיעו).

תרבות האונס היא מערך של אמונות שמעודדות אגרסיביות מינית של גברים ותומכת באלימות כלפי נשים.

תרבות אונס היא עידוד אגרסיביות מינית של גברים. תרבות האונס היא התייחסות לאלימות כאילו היא סקסית ולמיניות כאילו היא אלימה. תרבות האונס היא יחס לאונס כאילו היה מחמאה, כאילו הוא ביטוי לתשוקתו הבלתי-נשלטת של גבר בריא על ידי אישה יפה, שאינו יכול לעמוד בפיתוי לקרוע לה את החולצה או לזרוק אותה על קיר, או גדר ברזל, או על מכסה מנוע, או  על המיטה, או למשוך לה בשיער, או כל דימוי אחר מתוך מליוני היצוגים של מריבה-זיון בסרטים או בטלוויזיה או על כריכות של רומנים רומנטים שמציגים דחפים אלימים בתור חלק בלתי נפרד ממיניות (סטרייטית).

תרבות אונס זה היחס למיניות סטרייטית כאילו היא הנורמה. תרבות אונס זה לכלול מיניות קווירית ביחד עם מעשים מיניים בכפיה כמו פדופיליה או זואופיליה. תרבות אונס זה המעמד הפריווילגי של הטרוסקסואליות, כי הנכחה של דימויים של שתי בגירות/ים מאותו מגדר במערכת יחסים משחררת ללא יחסי כח מגדריים מוכיחה שהסיבות הביולוגיות (השקריות) לתרבות האונס אינן נכונות.

תרבות האונס זה כשאחת מכל שלוש נשים נתקפת מינית במהלך חייה. תרבות האונס זה כשאפילו לא מדברים על זה שנשים רבות נתקפות יותר מפעם אחת במהלך חייהן. תרבות האונס זו הצורה שבה הפחד המתמיד מתקיפה מינית משפיע על תנועות של נשים בחיי היומיום. תרבות האונס זה להגיד לבנות ונשים להזהר ממה שאנחנו לובשות, מאיך שאנחנו לובשות, משפת הגוף שלנו, מאיפה שאנחנו הולכות, מתי שאנחנו הולכות, עם מי אנחנו הולכות, במי אנחנו בוטחות, ממה שאנחנו עושות, איפה אנחנו עושות ועם מי אנחנו עושות את זה, מה אנחנו שותות, כמה אנחנו שותות, האם יצרנו קשר עין, האם אנחנו לבד, אם אנחנו עם זר, אם אנחנו בקבוצה, אם אנחנו בקבוצה של זרים, האם חושך, אם אנחנו באיזור לא מוכר, אם אנחנו נושאות איתנו משהו, איך אנחנו נושאות אותו, איזה סוג של נעלים אנחנו נועלות למקרה שנצטרך לברוח, איזה תיק אנחנו סוחבות, אילו תכשיטים אנחנו עונדות, מה השעה, מה הרחוב, איזו סביבה זו, עם כמה אנשים שכבנו, עם איזה סוג של אנשים אנחנו שוכבות והאם זה בתשלום, מי החברים שלנו, למי נתנו את המספר שלנו, למי נתנו להכנס הביתה, לבדוק לפני שאנחנו פותחות את הדלת, לגור עם שותפה, ללמוד הגנה עצמית, תמיד לשים לב ולהיות עירניות, תמיד לשמור על עצמנו, תמיד לשים לב לסביבה ולאנשים ולא לשכוח אף לא לרגע לבל יתקפו אותך ואם לא מילאת אחרי כל החוקים אז מה שקרה הוא אשמתך.

תרבות אונס זה הנרטיב שעובדות מין לא יכולות להיאנס. תרבות אונס זה הקביעה שאם את נשואה אז מותר לאנוס אותך. תרבות אונס היא האמונה שרק אם את ילדה טובה אז באמת נאנסת.

תרבות אונס זה המיתוסים על אונס שממשיכים להתקיים למרות ראיות שמוכיחות ההפך. תרבות אונס זה הדימויים הנרחבים של אונס על ידי זר, למרות העובדה ש-83% מהנשים נאנסות על ידי אדם מוכר להן, 50% נאנסות בתוך ביתן שלהן, ועוד רבות בבית של מכר, בעבודה או בכל מקום אחר שאינו הרחוב, מה שהופך את מה שנקרא "אונס בדייט" לצורה הנרחבת ביותר של אונס. תרבות אונס זה ההתעקשות החוזרת ונשנית שדיווחים שקריים הם שכיחים, למרות שבארה"ב הם שכיחים פחות (1.6%) מדיווחים שקריים על גניבת רכב (2.6%). תרבות אונס זה הטענות הנרחבות שנשים מתלוננות על אונס "סתם כי בא להן", כאשר 75% ממקרי התקיפה והאונס בארץ אינם מדווחים כלל.

תרבות האונס היא שתיקה סביב אונס בשיח הציבורי, ובבתים הפרטיים שלנו. תרבות האונס זה היחס לשורדות אונס ותקיפה כאילו זה משהו שאנחנו צריכות להתבייש בו. תרבות האונס זה משפחות שנקרעות בגלל אחרי ששורדות מספרות על האונס ונתקלות בחוסר-אמונה או התעלמות או שקיעה לתוך הים העמוק והחשוך בכספת ברזל של שתיקה.

תרבות האונס זה החפצה של נשים, שמהווה חלק מרצף של שלילת האנושיות שלנו, שהופכת הסכמה לבלתי רלוונטית. תרבות אונס זה היחס לגוף של נשים כמו רכוש ציבורי. תרבות האונס זה הטרדות רחוב ונגיעות בתחבורה הציבורית, והשוואה של הגוף של נשים שנאנסו לגבר שמסתובב עם חפצי ערך תלויים מהכיס. תרבות האונס זה כשרוב הגברים כל כך רחוקים מהאיום באונס שהשוואה לגניבת רכוש היא ככל הנראה הדבר הקרוב ביותר שרבים מהם יכולים לדמיין לתקיפה מינית אלימה.

תרבות אונס זה כשא/נשים שמתנגדות/ים לזבל של תרבות האונס מקבלות תארים כמו "רגשנית" או "מגזימה", בעוד שאנשים שמנציחים את תרבות האונס לא מקבלים ביקורת על היותם לא רגישים מספיק.

תרבות האונס זה שלל הדרכים שבהן אונס זוכה לעידוד גלוי וסמוי לאחר שהציף כל פינה של התרבות שלנו בצורה יסודית כל כך שא/נשים מתקשים/ות להבין מה זה תרבות אונס בכלל.

וזה אפילו לא מתקרב להיות הכל. זה רק קצה הקרחון העצום הזה.

רוצות/ים דוגמאות? פוסט מעקב.

די לתרבות האונס

מודעות פרסומת

11 מחשבות על “תרבות אונס

  1. אני חושב שהמפתח לשבור את תרבות האונס זה להבין שזו תרבות. זה לא משהו גנטי, אלא נורמות התנהגות ונורמות זה דבר שאפשר לשנות.

    אני חושב שבתי המשפט לא יכולים לעשות צדק במקרים כמו רצח, פגיעות גופניות, פגיעות נפשיות ופגיעות מיניות (ועוד תחומים). הסיבה היא שאי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה. אי אפשר לחיות את המת. אי אפשר להחזיר את מה שנפגע. אי אפשר לרפא את הנפש בעונש כספי או בזה שמישהו ישב בכלא.

    מה שאפשר לעשות זה להגיד את הדברים, לדבר על זה, להראות את זה, להחרים, להפגין, להיות ביחד.
    נכון, גם הפגנה לא תרפא את מי שנפגע, אבל היא תיתן לו את ההרגשה שהוא לא לבד. נכון, משמרת מחאה מול בית של ילדים שהטרידו מינית ילדה בבית הספר, לא יחזירו את הזמן לאחור, אבל זה לפחות יבהיר מי צריך להתבייש ומי לא.

    תרבות האונס היא תרבות של שתיקה. היא תרבות של השתקה. היא תרבות של החלשה. כל פעולה של העצמה, חיזוק וחיבוק קהילתי יכולה לפורר את התרבות הזו. זה רק עניין של התמדה.

    סוף סוף אנשים התחילו להחרים קוטג'. אני חושב שאנחנו בשלים חברתית להתחיל ולהחרים גם מטרידים ותוקפים מיניים. בעידן הפייסבוק מספיקים כמה אנשים, מצלמה וכמה משפטים מנוסחים הייטב כדי לעשות מה שפעם יכלו לעשות רק גופי תקשורת גדולים.

  2. תרבות האונס זה כשכמעט כל גבר שאני מכירה, כולל האינטלגנטים ביותר, מאמינים שהתופעה של "האשמת שווא באונס" נפוצה לפחות כמו אונס עצמו, ובכל תלונה יש לבדוק היטב את המתלוננת.
    תרבות האונס זה שאותם אנשים (בחיי שהם אינטלגנטים. מהמובחרים שבהם) באמת חושבים שאם אישה הייתה לבושה ככה או אחרת, ואם הסתובבה במקומות הלא נכונים, ואם בהתחלה חשבה שהיא מעוניינת ואז שינתה את דעתה, כל אלה אומרים שזה לא היה אונס וכנראה היא ביקשה את זה.
    אבוי.

  3. פינגבק: פמיניזם למתחילות/ים – פטריארכיה והסטנדרט האחיד | שחור-סגול

  4. פינגבק: תרבות אונס – פוסט מעקב | שחור-סגול

  5. פינגבק: חינוך מיני או או חינוך לתקיפה מינית? | קוצים

  6. [טריגר: תיאור של שפה אלימה וטראומה מינית]

    חלק מתרבות האונס היא השפה. "דפקתי אותה חזק", "קרעתי אותה" הם דימויים אלימים וגסים ששומעים ברחוב, שם האלימות צפה על פני השטח ואפשר לזהות אותה בקלות. אבל גם השיח המקצועי, הכאילו ניטרלי, משתמש בשפה אלימה בלי להכיר בזה בכלל.
    אחרי שנאנסתי, אצל הפסיכולוגית, אני זוכרת שהיה משהו שממש הפריע לי, שייסר אותי, ולא יכולתי לזהות מה זה, עד שנפל לי האסימון. היא חזרה ואמרה את המילה "חדירה" כשדיברנו על יחסי מין. ביקשתי ממנה שתפסיק להשתמש במילה הזו כי בשבילי היא מחזירה את הכאב הפיזי והכאב הנפשי האדיר של החדירה הכפויה.
    כשלקחתי לה את המילה "חדירה" היא נותרה ללא מילים, היא לא מצאה דרך אחרת לדבר על מין.

    • את צודקת לגמרי. אנדראה דבורקין דיברה על איך שהתרבות שלנו תופשת "יחסי מין חדירתיים" בתור יחסי שליטה והיררכיה, על הדיבור על סקס במונחים של כיבוש, מאבק, ציד וכו', ואיך שמהצד השני קיימים ביטויים בשפה כמו "לדפוק", "לקרוע" וכו' (בדיוק מה שאמרת), שמרמזים על אותה תפישה של "מין חדירתי" כאלימות.

  7. פינגבק: מהי הסכמה? פוסט למתחילות/ים | שחור-סגול

  8. פינגבק: הצעד הראשון: הצעות לא/נשים שהואשמו בהתנהגות אלימה | שחור-סגול

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s