על פמיניזם וביקורת, או: למה אסור לנו לבקר אחת את השניה

לאחרונה, הייתי עדה לכמה וכמה מקרים של הדרה, השתקה והתנהגות כוחנית בתוך הקהילה הפמיניסטית, מהסוג שבימים כתיקונים הוא מלחם חוקי כאשר זה נוגע לקהילות אחרות – בעיקר הבלט"ה והשמאל הרדיקלי. המקרים האלה ותוכנם אינו נושא הפוסט הזה, אבל אזכיר את ארבעת האחרונים בנקודות, רק משום שאני מאמינה שאסור לנו לעבור בשתיקה על מקרים כאלה (שזה כן נושא הפוסט):

  • מקרה "נשים לגופן" והדרת הנשים הביסקסואליות והנשים הטרנסג'נדריות מהספר.
  • מקרה שבו חברה פמיניסטית נזרקה בבושת פנים ובתרגיל מסריח במיוחד, מתוך ארגון פמיניסטי שהשקיעה בו את כל משאביה ואת מרצה בשנים האחרונות, וזאת אחרי שהעזה להעביר ביקורת על חוסר שקיפות בהתנהלות הארגון.
  • מקרה סדרת המפגשים "עיצוב מדיניות פמיניסטית" באוניברסיטת תל אביב, אשר מארגנותיו ראו לנכון להדיר כליל נשים ביסקסואליות ונשים טרנסג'נדריות  מתוכן ההרצאות, ואף לא הקפידו (בלשון המעטה) על נוכחות של נשים מזרחיות ברוב המפגשים.
  • המקרה הרביעי היה הטריגר לפוסט הזה, כאשר ביקורת קלה ולא מאוד דרמטית שהבעתי לגבי פוסט בבלוג פמיניסטי מסוים (על קיר של חברת פייסבוק), זכתה להתקפה לא קלה כלל וכלל ודרמטית למדי מצד אותה הבלוגרית, ועוד חברה שבאה לעזור לה (ככל הנראה על עצם מעשה הביקורת, ועל כך שכתבתי את צמד המלים האלמותי "פריווילגיה אשכנזית").

אלה רק ארבעת הדברים האחרונים שקרו, בבחינת "הקש ששבר את גב הגמל", וכמובן שיש עוד היסטוריה ארוכה למדי של מעשים והתבטאויות שכאלה. עצם העובדה שמעשים והתנהגויות מסוג זה קיימים "גם אצלנו" היא אכן מאכזבת, אך כמובן לא צריכה להפתיע בעולם שבו יחסי הכוחות נשמרים גם אם אחד מתוך שלל הפקטורים הדכאניים נעלם. רוצה לומר: העובדה שכולנו נשים עדין לא אומרת שכולנו שוות כוחות. וכיאות לעולם שכזה, גם בספירה הפמיניסטית, ההגמוניה, הכח וההון הסימבולי שייך לפמיניסטיות האשכנזיות, ההטרוסקסואליות/מונוסקסואליות והסיסג'נדריות, עובדה שמתבטאת יפה גם בשיח הפמיניסטי ההגמוני (שנקודת המוצא שלו לעולם תהיה מוגבלת לנקודת המוצא הפריווילגית, לצרכיהן ולאינטרסים של הנשים שכותבות וחושבות את השיח), וגם בהתנהלות של מתחת לפני השטח וביחסי הכוחות המטריאלים, כמו שנרמז בנקודות שלמעלה.

עד כאן טוב ויפה. אותם יחסי כח, בשינוי אדרת, קיימים גם בעוד כמה וכמה מוקדים שאני משתייכת ו/או נחשפת אליהם, ובעיקר בקהילת הלהט"ב, ובשמאל הרדיקלי: אצל הבל"טות, כפי שניתן לקרוא כאן בבלוג, דורכים חזור ודרוך על הבי והטרנס, על נשים מכל הנטיות והמגדרים, על מזרחיות/ים, פלסטיניות/ים, ועוד סדרה ארוכה של קבוצות מוחלשות; השמאל הרדיקלי, מצידו, סובל גם הוא מהגמוניה של גברים אשכנזים דוגמת יצחק לאור האנס המכובד, גדעון לוי, שישמח להסביר לנו למה פמיניזם זה התעסקות בקטנות כאשר שם בחוץ יורים בפלסטינים, ועוד שלל של גברים נחמדים שכאלה. (ובעצם, למה ללכת רחוק? אפילו באנטיפה, האנרכיסטים למהדרין, ראיתי בערך אישה וחצי כאשר הצטרפתי לגושים. והשתתפות באירועים כמו המצעד נגד אלימות כלפי נשים? נו, עכשיו כבר הגזמנו…)

עד כאן אין כל הפתעה. ההפתעה נכנסת בשלב הביקורת וההתנגדות: כי בעוד שישנו שיח ביקורתי ענף, הן בשמאל הרדיקלי והן אצל הבל"טות, בשדה הפמיניסטי אנחנו שותקות. ורק על מנת להדגיש את הנקודה, אתן כמה דוגמאות משדה הבל"טות: פעולות מחאה ישירה, המצעד הקהילתי, המצעד הרדיקלי, התנגדות לפינקווש, שפה עשירה ומילים כמו דומואים, הגיימוניה, הומונורמטיביות והומולאומיות, שיח נרחב וקהילה שלמה. לעומת זאת, בשדה הפמיניסטי – את כל ההתנגדות, את הביקורת ואת השפה – פשוט אין לנו. אנחנו לא מבקרות, אנחנו לא מוחות, אנחנו לא יוצרות שפה ולא מתנגדות. אנו נאלמות.

אני רוצה לטעון שהשדה הפמיניסטי עצמו, הוא-הוא שלא מאפשר את השיח הפנימי העשיר הזה, את הביקורת ואת ההתנגדות. הפמיניזם ההגמוני, תחת אצטלה של ערכים כמו "ליברליות", "פלורליזם", "סולידריות" ו"הערכה הדדית", מכיל בפני עצמו את השתיקה שלנו, ואת ההסכמה שבשתיקה ליחסי הכוחות ולהתנהלות הכוחנית. אני רוצה לטעון שערכים כמו "סולידריות" או "פלורליזם" תמיד פועלים רק "למעלה", כלומר רק כלפי הקבוצות ההגמוניות. כך, כאשר אנו נגשות לבקר הדרה, השתקה או כוחנות, אנו נתקלות בביקורת על חוסר הסולידריות או חוסר ההערכה שאנו כנראה (לא) רוחשות לחברותינו הפמיניסטיות. ההדרה שבמקור, ההשתקה שבמקור והכוחנות שבמקור נתפשות כטעויות מקריות שעלינו להכיל ולהבין, בעוד שעצם מעשה הביקורת נתפש כבעיה שיש לסיים. מבנה שכזה מונע מאיתנו לפתח מערכת של ביקורת, התנגדות וחתירה תחת מבני הכח ההגמונים בשדה הפמיניסטי משום שהוא רואה ביקורת כהפרעה להתנהלות תקינה של השדה.

אני רוצה גם לטעון, שמבנה כזה משכתב לא רק את הדיכוי שלנו כנשים בנות קבוצות מוחלשות (בל"טות, מזרחיות, דוברות רוסית, פלסטיניות, נכות, וכן הלאה…) אלא גם את הדיכוי שלנו פשוט כנשים. מבנה שמעודד אותנו לשבת ולשתוק, להכיל ולקבל, לעודד ולחייך גם כאשר דורכות עלינו, מוחקות, מדירות ומשתיקות אותנו, הוא מבנה שמשכתב אלימות ממוגדרת כלפי נשים. האפקט האירוני של כל זה הוא שהשדה הפמיניסטי ההגמוני עצמו יוצר העברה של דיכוי מיזוגני, מנשים כקבוצה ככלל, אל נשים מקבוצות מוחלשות על ידי נשים מקבוצות הגמוניות.

אני כותבת את הפוסט הזה על מנת לעורר מחשבה ולעודד שינוי. אני רוצה לקרוא לפיתוח של כלים, שפה, שיח והתארגנות שלא פוחד מביקורת, שלא פוחד מהתנגדות וחתירה תחת ההגמוניה. אני רוצה שנוכל להיות פמיניסטיות מהממות, ביקורתיות וזועמות, לא רק כלפי ההגמוניה והסקסיזם שבחוץ, אלא גם כלפי אלה שבפנים, בתוך הקהילה שלנו. אני לא רוצה שנעבור בשתיקה אל מול מעשים שכאלה, אני לא רוצה שנסכים להכיל את ההדרה, ההשתקה, המחיקה והאלימות שקיימת בתוך הקהילה הפמיניסטית. כפי שכבר אמרו חכמות לפני, שתיקה=מוות.

בואו נתחיל לדבר על זה. בואו נתחיל עכשיו.

מודעות פרסומת

21 מחשבות על “על פמיניזם וביקורת, או: למה אסור לנו לבקר אחת את השניה

  1. כואב מאוד לראות איך בכל קבוצה משתמרים יחסי הכוח כך שיש שוויון באספקט מסוים, אבל האחרים עדיין מאוד נורמטיביים.
    אני יודעת שאולי זה לא הוגן לפנות אלייך בשאלת- מה את מציעה. אבל באמת, מה אפשר לעשות? זה לא נאמר ממקום של "תשלימי עם זה", אלא באמת כי אני מנסה לחשוב האם השינוי צריך להיות ברמת המיקרו או המקרו?
    כאשכנזיה-לבנה-סטרייטית אני מאוד מודעת למקום שלי בסולם הפריבילגיות. והאמת שהרבה פעמים הרגשתי דווקא שאני אמורה להתנצל על מה שנולדתי איתו (לדוגמה באירועי הקיץ האחרון)…

    אני תוהה איך והאם אפשר לפרק את סולם המעמדות הזה, או שמטבע האדם תמיד לנסות לטפס בסולם, ולא לבטל אותו?

    -ענבר.

    • תודה על התגובה, וגם על השאלה, שהיא שאלה חשובה.

      אני חושבת שהתחושה הזאת, כאילו את צריכה להתנצל על פריווילגיות, נובעת בהרבה מקרים מחוסר הבנה של הכוונה בביקורת ובהצבעה על אותן פריווילגיות. בדרך כלל, כאשר פמיניסטיות ואחרות דורשות מחברותיהן שיכירו בפריווילגיות שלהן, הדרישה היא כלל לא לתחושת אשמה – תחושת אשמה לא תעזור לאף אחת. במקום זאת, הבקשה היא שתהיו לנו בנות ברית. עכשיו, בעלות-ברית זה תהליך שלהם ואמנות שלמה, שקצרה היריעה מלכתוב עליה בהרחבה – אבל כמה נקודות מפתח הן: להכיר בפריווילגיות שלנו ולהיות מודעות אליהן; להקשיב, לקרוא, ללמוד וללמד עצמנו על החוויות של א/נשים מקבוצות מדוכאות שאנו לא משתייכות אליהן; ללמוד כיצד גם אנחנו מפעילות כח והיררכיה על א/נשים מקבוצות מדוכאות שאנו לא משתייכות אליהן, וללמוד כיצד להפסיק; להיות מקור מידע לאחרות/ים מהקבוצה הפריווילגית שלנו לגבי מה שלמדנו, כולל להעיר לאחרות/ים מהקבוצה שלנו לגבי התנהגויות ועמדות בעייתיות; וכמובן, להיות שותפות למאבקים של הקבוצות השונות, כלומר לעזור ולתמוך בכל מה שמבקשות מאיתנו (ולא, חלילה, להכתיב את המאבק מבחוץ – בור שרבות וטובות מוצאות עצמן נופלות בו).

      למשל, חיפוש מהיר בגוגל הביא את התוצאה הזאת: http://theangryblackwoman.com/2009/10/01/the-dos-and-donts-of-being-a-good-ally/. נראה לי שזוהי התחלה טובה.

  2. אכן אכן.
    אם כי, גם אם "כולנו" חונכנו להיות "יפות ושותקות".
    הייתי רוצה להציע עוד נקודה. האם יתכן ובגלל העניין של "אנחנו תחום נשי" יש איזו ציפיה גם שהמבנה יהיה מבנה "לא גברי בעליל" שבו תהיה העדפה של שיתוף ושאר סוגי כח רך? (אישית, זה מביא לי את הקריז לפעמים, אבל מילא).
    ויש תמיד, בכל חברה, או דעה אידיולוגית (לעיניינו) (א)נשים טובות יותר ופחות. וישנן כאלו שיהנו לשחק בפוליטיקה ולהשתיק. וכאן יש מקום נוח מן המוכן, שבו לעיתים קרובות קל יותר לצעוק. גם על אחרות. כל זה הוא כמובן השערה, אבל כאשר אני מביטה איך דברים כאלו מתנהלים במקומות אחרים, אני לא יכולה שלא ליישם. תקני אותי אם אני טועה בבקשה.

    אכן אכן, דברים חשובים אמרת. אכן אכן.

    • תודה :)

      לגבי הנקודה הראשונה, אני מסכימה איתך, אם כי כמובן יש כאן המון מורכבות. הפמיניזם, באופן מאוד כללי, מנסה לקדם אידאולוגיה שחלק ממנה הוא מוסריות והתנהלות שונה מזו הפטריארכלית/הגברית (כלומר, שמובנה על ידי החברה בתור זו שמאפיינת ושייכת לגברים). סולידריות במקום תחרותיות, הבנה במקום דורסנות, שוויון במקום היררכיה, וכן הלאה. לכשעצמם, הערכים האלה הם מצוינים, מעולים ומהפכניים, ואני לוקחת אותם בלב שלם. הבעיה מתחילה כאשר אותם ערכים, כמו שכתבתי בפוסט, הופכים לאצטלה שתחתיה מותרות כל ההתנהגויות שהפמיניזם, כאידאולוגיה, מתנגד להן, קרי: השתקה, הדרה, אלימות מסוגים שונים, וכן הלאה.

      לגבי הנקודה השניה, אני משתדלת שלא להכנס בעניינים שכאלה לתכונות אישיות כגון נחמדות – זה לא הענין בעיני. לדעתי, לב הענין הוא יחסי הכח, ואין לזה קשר לאישיות של אדם. השאלות שראוי לשאול, בעיני, הן: אילו סוגי כח מופעלים, על מי ועל ידי מי? מה התוצאות של הפעלת הכח הזאת? כיצד היא מתבטאת בשטח? אם נתבונן בשדה הפמיניסטי מנקודת המבט הזאת, יהיה קל מאוד לראות את יחסי הכח החברתיים "הכלליים" משתקפים "אצלנו" בקהילה. הקבוצות ההגמוניות, שלהן יש כח ומשאבים "בעולם שבחוץ", הן גם הקבוצות ההגמוניות בקהילה הפמיניסטית, מינוס הגבריות. אז הורדנו את הגבריות – נשארנו עם אשכנזיות, הטרוסקסואליות ומונוסקסואליות, סיסג'נדריות, מעמד בינוני-גבוה, רמת השכלה מסוימת, יכולת גופנית (able-bodiedness), ועוד כהנה וכהנה פקטורים. זוהי הקבוצה ההגמונית בשדה הפמיניסטי.

  3. אהבתי. לא ידעתי על הארועים המתוארים, אך חוויתי אחרים לא פחות קשים, רק משום שאני ציונית. פמיניסטית ציונית נאמר לי אין חיה כזאת. סוג של הדרה.גירוש מגן העדן הפמיניסטי, או הזדמנות ליצירת סוגים אחרים של פמיניזם.

    • תודה על התגובה.

      אני חושבת שהעמדה של פמיניסטיות ציוניות בתנועה היא עמדה מורכבת. אמנם העמדה הרווחת בתנועה היא עמדה שמאל-רדיקלית, מה שאכן יוצר דינמיקה של הדרה ויחסי כח שליליים, אבל לדעתי חשוב גם להסתכל על יחסי הכוחות האלה בקונטקסט החברתי הרחב: בעולם "שבחוץ", הציונות היא לא רק סטנדרט, אלא הופכת מהר מאוד גם לחובה, כך שפמיניסטיות שמאל-רדיקליות נתונות להתקפות באופן תמידי על רקע העמדות האלה. בעיקר בשנים האחרונות, מופעלים הרבה מאוד מנגנוני כח וענישה על מנת להשתיק עמדות אנטי- או פוסט-ציוניות, החל מחוקים חדשים, עובר בכלי התקשורת ועד למשטור חברתי. כל זה אומר, שעבור הרבה מאוד פמיניסטיות, התנועה היא אחד מהמקומות היחידים שבהם מותר לנו להביע עמדות שמאל-רדיקליות מבלי להיות חשופות לאלימות וענישה (מעשית וסימבולית). העובדה שהמצב הזה יוצר מנגנוני הדרה של פמיניסטיות ציוניות הוא מצער, ובהחלט צריך להתייחס אליו ולעשות צעדים על מנת להתמודד איתו. מצד שני, אני גם חושבת שיש מקום להכיר גם בצד של הפמיניסטיות השמאלניות, ולכבד את העובדה שזהו מעין מרחב חצי-מוגן עבורנו.

  4. מצד אחד אני בעצמי ראיתי השתקה בארגון פמיניסטי מזרחי. מצד שני אם כל הזמן נתעסק בארגונים הפמיניסטיים אז לא יהיה לנו פנאי ואנרגיה להילחם הכוחות הכי דכאניים המצואיזם הקפיטליזם וכולי וכולי. אני חושבת שצריך להכיר בכך שהשדה הפמיניסטי הוא גם שדה עם יחסי כוחות. יחסית לשדות אחרים- כמו הצבא בית הספר וכולי- הוא פחות דכאני לפי ניסיון החיים שלי.
    את מדברת על ארבעה מקרים אבל לא כולם מכירים אותם. כדאי אולי לפרט… או שאת חוששת

    • תודה על התגובה.

      לא פירטתי מהם ארבעת המקרים משום שזה לא נושא הפוסט. להבהיר: את המקרים האלה הזכרתי משום שהם סימפטומטים למבנה כח שקיים בשדה הפמיניסטי בארץ – ומבנה הכח הזה הוא כן נושא הפוסט.

      לגבי השתקה בארגונים מזרחיים – ללא ספק, בכל מקום קיימים יחסי כח, ומן הראוי להתייחס אליהם היכן שהם נמצאים. עם זאת, לא נעים לי לקרוא "דוגמה" כזו על הפמיניסטיות המזרחיות בפוסט שכולו עוסק ביחסי כוחות שרובם ככולם עובדים נגד המזרחיות, שהן קבוצה מוחלשת, הן בארץ ככלל והן בשדה הפמיניסטי בפרט. אם מסתכלות על יחסי הכח בקהילה הפמיניסטית, ברור לחלוטין שלא המזרחיות הן אלה שמפעילות את אותם מנגנונים של אלימות והשתקה, ולו רק משום שאין להן את המשאבים הדרושים לכך (עובדה שכמובן מעידה על מעמדן המוחלש בתוך הקהילה הפמיניסטית).

    • העמדה שאת מציגה בפסקה הראשונה היא חלק מהענין, חלק מההשתקה. בעיני ההפך הוא הנכון: כלומר, עד שלא נתמודד עם ההדרה וההשתקה שיש בקהילה הפמיניסטית, לא נוכל לפעול כנגד אותן בעיות בדיוק ברמה הלאומית והעולמית.

      • כלומר, שכן צריך להקדיש כתיבה (למשל, פוסט) לכל אחד מהמקרים האלה?

        אם באמת לזה התכוונת, אני מסכימה. ביחוד בענין ההדרה הממסדית של נשים בי וטרנס מהשדה הפמיניסטי. לגבי השניים האחרים, זה ענין קצת אחר ואני חושבת שפוסט, או כל כתיבה פומבית בשלב זה, לא יהיה מתאים, אלא תהליך לקיחת אחריות (משהו שלא נראה לי שהקהילה הפמיניסטית כרגע בקיאה בו…)

  5. כנראה שארגונים מטיבם , ולא משנה תחת איזו סטיגמה אידאולוגית הם פועלים , הם יצורים כוחניים והם מסגלים לעצמם התנהגות הישרדותית , כמו מלחמה על הפיקוד , או הדרת גורמים לא הומוגניים.

    זה אולי לימוד בשביל כולנו להיזהר בפעילות ארגונית שאנחנו צורכים , או מעוניינים לצרוך , כי עלינו לדעת שיש לה מחיר.

    בתורת ברסלב , ד"א , ישנה הסתייגות מחיים תחת צל של ארגון וארגונים , ומושם דגש ברור (תורה ט' בליקוטי מוהר"ן , כמדומני) , על כך שהארגון בשום אופן "אינו מתווה את הדרך ולא משנה אם זו דרך חיים , או דרך לימוד וכו'

    • תודה על התגובה.

      מחד, אני מסכימה שארגונים בפני עצמם הם מבני כח ושיש לנהוג בהם בזהירות. מצד שני, יש לי השגות לגבי אמרות גורפות כאלה לגבי ארגונים, משני טעמים:

      1. ארגונים הם לא המקור היחיד ליחסי כח והיררכיות, כולל בשדה הפמיניסטי. גם לפרטים וגם לגופים אחרים יש כח, ע"ע עורכת הספר "נשים לגופן", מארגנות סדרת "עיצוב מדיניות פמיניסטית" באוניברסיטה, או שתי הבלוגריות שהתקיפו אותי בפייסבוק. אלה שלוש מתוך ארבע דוגמאות שהבאתי למעלה. רוצה לומר, יחסי כח ושימוש בכח הם דברים מורכבים, וחבל לשטח את המורכבות הזאת.

      2. ארגונים גם יכולים לפעול בצורה נפלאה – לא נגיד "מושלמת", כמובן, היות שבכל מקום יש יחסי כח ומנגנונים של הדרה, שמהם אי אפשר וגם אסור להתעלם – אבל אפשר לגרום לארגונים לפעול יופי, בלי לכלוך (למשל, של לזרוק א/נשים מאחורי הגב בהחלטה של אדם אחד/ת) ותוך רפלקציה על יחסי הכח וכן הלאה. הכל תלוי בצורה שלפיה מנהלות את הארגון. ארגון שפועל על קונצנזוס ועל מבנה לא היררכי, למשל, מן הסתם יהיה פחות פגיע לעניינים כאלה מאשר ארגון היררכי. במובן הזה, כדאי לזכור שארגון הוא כותרת, לא צורה, ואפשר לשפוך אליו כל תוכן וכל צורת התנהלות.

      • אני לא מכיר את הסוגה הספרותית שהזכרת , אבל התופעה שאת מתארת אינה יחודית לארגונים פמניסטיים , אלא מאפיינת גם ארגונים אחרים בעלי אוריינטציה אקסצנטרית מסוגים שונים.
        אני לא חושב שישנה כוונה למישהו להתקיים בלי ישויות מאורגנות בכלל , אבל נראה לי שאצל קבוצות באוכלוסיה שחשות הדרה או אפליה , קיימת תופעה של האדרת עצם ההתארגנות , כסוג של ביטוי עצמי , אינדפרנטי מבחינת ההישגים שלו.
        ולכן צריך להזכיר שישנה לאירגונים התנהגות מטאבולית מסויימת , שמחקה תהליכים כלל חברתיים , כמו יצירת הגמוניה מצד אחד והדרה מצד שני ושצריך להתייחס אליהם בזהירות הראויה , ובפרט תוך חיזוק חסמים נכונים.
        אני לא סבור שאת צודקת כשאת מתארת ארגון ככלי ניטראלי לגמרי. ספק אם זה נכון בתיאוריה , ובוודאי שזה לא נכון מבחינה פרקטית .
        הארגון מרגע הקמתו יוצר מערכת ערכים אוטונומית , שמטיבה היא דומה להמערכת להקתית טיבעית ומקובלת ומכאן הסכנה המובנית בכל ארגון.

        כל טוב , באמת.

  6. אני תוהה אם אחת הסיבות היא שהתנועה הפמניסטית היא תנועה הרבה יותר גדולה מנגיד תנועת הלהטב"ק וכד', ולכן יותר קשה לבטא ביקורת בה, כי יש פחות מימד של אינטימיות.

    • זו מחשבה מעניינת, אבל אני לא בטוחה שאני מסכימה. מבחינה אישית, הרבה יותר קל לי לבטא ביקורת כשהסטואציה היא לא אישית או 'אינטימית'. אם לקחת דוגמה ברורה, הרבה יותר קל לנו לבקר את הממשלה, למשל, מאשר את הקהילות שלנו. וגם כשאני חושבת על הלהטב"ק, אני יכולה להגיד שהאינטימיות (המדומיינת, לעתים) שקיימת שם היא לעתים זו שמביאה להכי הרבה פגיעה והכי הרבה צלקות. (אישית, אני מרגישה ששברון הלב הכי גדול שלי, בתור אקטיביסטית, בא מקהילות הלהטב"ק).

      ומצד שני, כנראה יש סיבה שא/נשים, שבימים כתיקונם לא חושבות פעמיים לפני שהן מבקרות את מנהיגי הקהילה הדומואית, חושבות עשר פעמים ואז מתנצלות ומעדנות כאשר הן מבקרות את ההגמוניה הפמיניסטית. אולי באמת אחד מהמרכיבים זו דינמיקה של ניכור…

    • חשבתי עוד קצת על מה שאמרת, והגעתי למסקנה דומה אבל קצת אחרת: אני חושבת שהענין האמיתי פה הוא לא רמת האינטימיות או גודל הקהילה, אלא באמת אלמנט הניכור. אנחנו – וכאן אני מתכוונת בעיקר לנשים בי וטרנס – פשוט לא מרגישות ש"זה שלנו", כלומר אנחנו לא מרגישות שיש לנו חזקה אמיתית בקהילה הפמיניסטית. במובן הזה, אני חושבת על הססמה "אנחנו כאן וזה שלנו" של הפמיניסטיות המזרחיות, בתור ססמה שאולי באה לנגוד את התחושה הזו, שיש בה אלמנט עצום של דיכוי מופנם. אני חושבת שאולי הגיע הזמן שגם אנחנו נאמץ את הססמה הזאת ונתחיל מאבק להכללה, בדומה לפמיניסטיות המזרחיות והלסביות (בעבר וגם עכשיו).

  7. שירי, שלום, אני מתריעה זה שנים על הבעייתיות שאת מציגה ברשימה שלך.
    לדעתי, זה הנושא החשוב ביותר עבור פמיניסטיות – מהו הבסיס עליו מושתתים היחסים בינינו, מאחר וזה המיקרוקוסמוס שצריך לבנות מחדש את המקרוקוסמוס.
    פרסמתי לאחרונה מאמר באתר "אחותי" על נושא זה בהקשר האקדמי.
    אשמח להיפגש אתך כדי להמשיך לדבר בנושא זה.
    . אם את מעוניינת בכך, תוכלי ליצור אתי קשר ישיר במייל שלי.
    תודה, אסתר

    • אסתר,

      תודה על התגובה. התחלתי לקרוא את המאמר שלך, והוא מצוין ומדויק. אכן, אחד משני מוקדים שבהם כן קיים שיח ביקורתי רציני כלפי ההגמוניה הפמיניסטית בארץ, הוא הפמיניזם המזרחי (השני הוא הפמיניזם הסקס-פוזיטיב). לצערי אין מספיק, לא מזה, לא מזה וגם לא מסוגים אחרים.

      לצערי גם אין לי את המשאבים כרגע להתחיל פעילות רצינית בנושא. אבל אשמור את האופציה למפגש לזמן שבו יתחדשו המשאבים: וזה לא כאילו הנושא יפסיק להיות רלוונטי :)

  8. עמותת גרנית פרסמה לפני למעלה משנה עצומה הקוראת לחתום למען חלוקת הפנסיה המשפחתית בין בני זוג הנגזלת מנשים בעת גירושין. פנסיה שנצברה במהלך שנים רבות של נישואים וחלוקתה ההוגנת תמנע מנשים רבות זקנה ענייה ומשפילה. מטרת החוק היא להעצים כלכלית את כל הנשים הנשואות ששליש מהן תתגרשנה במהלך חייהן. העצומה הופנתה לרשימות התפוצה של כל הארגונים הפמיניסטיים.נחשו כמה חתמו עליה. אין סולידריות לא רק עם המזרחיות, הלסביות והאחרות. בעיקר נעדרו מהרשימה נשות האקדמיה הפמיניסטיות אולי משום שלהן זה לא יקרה כי הפנסיה האישית שלהן מובטחת. על חשיבות החוק אפשר לקרוא באתר של עמותת גרנית http://www.granitwomen.org

  9. פינגבק: אין כניסה: על ההדרה של נשים ביסקסואליות וטרנסג’נדריות מהתנועה הפמיניסטית | שחור-סגול

  10. פינגבק: קהילות בונות, קהילות הורסות – מחשבות על אתיקה פמיניסטית ושיח קהילתי | שחור-סגול

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s