אין כניסה: על ההדרה של נשים ביסקסואליות וטרנסג'נדריות מהתנועה הפמיניסטית

אזהרה: פוסט קצת ארוך. אבל כמה שהוא ארוך, ככה הוא חשוב.

בשבוע שעבר כתבתי פוסט על ביקורת ויחסי כח בשדה הפמיניסטי, שבו הבעתי תסכול, לא רק מעצם קיומה של הגמוניה פמיניסטית אשכנזית, הטרוסקסואלית/מונוסקסואלית וסיסג'נדרית, אלא מהעובדה שלא קיים מספיק שיח ביקורתי פנים-קהילתי בתנועה הפמיניסטית על מנת לנגוד את מבני הכח האלה. היום אני רוצה להתמקד באספקט אחד של הדינמיקה הזאת, אספקט שעד כה (לרוב) נותר בלתי-מדובר בתוך השדה הפמיניסטי, והוא: הדרה של נשים ביסקסואליות וטרנסג'נדריות מתוך התנועה הפמיניסטית.

דיסקלמייר: בדרך כלל, כשאני מדברת על בי וטרנס, א/נשים שומעות/ים רק "טרנס" – מקשיבות/ים, חושבות/ים ועונות/ים רק על החלק הטרנסג'נדרי, תוך התעלמות ודחיקה של הנושא הביסקסואלי. אני רוצה להבהיר שבפוסט הזה אני מקדישה חלק שווה לשני הנושאים מתוך כוונה לקבל התייחסות שווה לשני הנושאים. רוצה לומר: כשאני אומרת "בי וטרנס", אני מתכוונת לבי וטרנס.

הדרה, מחיקה והתעלמות מנשים ביסקסואליות וטרנסג'נדריות בשדה הפמיניסטי אינה ענין חדש. למעשה, נראה שהנטיה הזאת מובנת מאליו, אוטומטית ונחשבת לענין שבשגרה. הנה המובן מאליו: ככל הידוע לי, מעולם לא הוקדש מרחב רציני לדיון, בתוך השדה הפמיניסטי, לא לנושא הביסקסואליות ולא לנושא נשים טרנסג'נדריות. כמה דוגמאות בולטות מהשנים האחרונות:

הכנס הפמיניסטי

ב-2008 התקיים הכנס הפמיניסטי ה-14 בנצרת. על נס הכנס, חרטו המארגנות את ריבוי הזהויות. במאמר על הכנס שהתפרסם ב-NRG, כתבה אחת המארגנות [שלזכותה יאמר שעכשיו היא מבנות הברית המהממות ביותר גם לביסקסואליות וגם לטרנסיות]:

הכנס הפמיניסטי, כמו המרחב הפמיניסטי כולו, מיוחד וייחודי הוא כי הוא כולל את כולנו, נשים, טרנסיות, אינטרסקס, סטרייטיות, גברים לסביים, נשים הומואיות, הטרוסקסואליות דומיננטיות, נשים במלבושי גברים, נשים יושבות עם רגליים לא משולבות- פרושות לצדדים – שלל זהויות ומגדרים. זהו מרחב של מפגש, דיון, היכרות, הכרה הדדית, אין מי שבחוץ ואין מי שבפנים. את יכולה להיות נשואה, רווקה, מונוגמית, עם זוגיות אחת או יותר פתוחה, אמא, לא אמא, פלסטינית, יהודיה, מזרחית, דתייה, ועוד כל מיני, ממילא אף אחת מאתנו היא לא ממש זהות ומקשה אחת ויחידה.

אפילו בתוך קונטקסט של ריבוי והכללה, הטקסט מוחק לחלוטין את קיומן של נשים ביסקסואליות ושל זהות ביסקסואלית. "הכולנו" שבטקסט אינו כולל ביסקסואליות בתוכו ולא מאפשר הכלה שלהן, כנראה מתוך הנחה שנשים ביסקסואליות אינן קיימות, אינן ראויות להתייחסות או בכל מקרה "מוכללות" על ידי קטגוריות אחרות (טעות מרה שתורמת אף יותר למחיקה ביסקסואלית). בתוך המרחב שמוצע בפסקה הזאת, הביסקסואליות היא האחרת חסרת-הפנים, "הבחוץ" של מרחב שבו "אין מי שבחוץ ואין מי שבפנים".

נשים טרנסיות אמנם זוכות להתייחסות בפסקה, אך בנפרד מקטגוריית "הנשים". ההפרדה של "טרנסיות" מ"נשים" מקפלת בתוכה הנחה מסורתית למדי בתוך הספרה הפמיניסטית, והיא שטרנסיות אינן נשים "באמת". אולי הן נשים "בכאילו", אולי הן "מתחפשות", אולי הן "גדלו כגברים" ואולי הן לא נשים כלל. כך, במסגרת הטקסט, נשים טרנסיות מודרות בה בעת שהן לכאורה מוכללות.

הכנס עצמו, מענין להגיד, כלל שתי סדנאות על מעבר מזהות הטרוסקסואלית לזהות הומוסקסואלית, נושא שמאזכר ביסקסואליות אך בה בעת מוחק אותה כאופציה אמיתית. הכנס לא כלל אף לא סדנה אחת שהיתה מיועדת לנשים טרנסיות או לדיון על הקשר בין נשים טרנסיות לפמיניזם. במקום זאת, פעילויות בנושא הטרנסג'נדרי הוקדשו לספקטרום המגדרים הגבריים (transmasculine), עם סדנה על מלכי דראג ואירוע הקראה על זהות סטון בוצ' טרנסג'נדרית (FTM). מבין כל אלה, רק אישה טרנסג'נדרית אחת דיברה באירועים, ולמרות זאת, באופן אירוני, אירועים אלה קוטלגו תחת קטגוריית "לסביות וטרנסיות". כלומר, למרות שמכל בחינה אחרת, תוכניית הכנס היתה שווה ומהממת ביותר, נושא הביסקסואליות ונושא הנשים הטרנסיות נדחקו והודרו כמעט לחלוטין: הביסקסואליות תוך התעלמות מוחלטת וגורפת, והטרנסג'נדריות תוך הדרה שבהכללה.

מגדר בשטח

כנס "מגדר בשטח" מתקיים זה שנתיים באוניברסיטת בר אילן. הכנס הראשון, ב-2010, שם במרכזו את נושא הפער בין הפרקטיקה לתיאוריה, לכאורה מסגרת מושלמת בה ניתן לדון על הפער בין תיאורית ההכללה לפרטיקה של הדרה. ואכן, גם הצעתי הרצאה לכנס, בנושא שעליו אני כותבת היום: הדרה של נשים ביסקסואליות מהשדה הפמיניסטי והקווירי (ללא התייחסות לטרנסיות). בעוד שהכנס עצמו הכיל הרצאות מאת נשים שמזדהות כביסקסואליות או פאנסקסואליות, לא נכללה אף הרצאה בנושא ביסקסואליות, נשים ביסקסואליות, או הקשרים בין ביסקסואליות לפמיניזם. נשים טרנסג'נדריות לא דיברו בכנס כלל. ההרצאה היחידה שבה עלה הנושא היתה על דרך השלילה, כאשר פעילות טרנסג'נדריות בקהל ביקשו להזכיר שארגון "בשלה" (שנציגותיו הרצו בכנס) מדיר מתוכו נשים טרנסג'נדריות. כאן מענין להזכיר, שלמרות ש"בשלה" הדירו הן נשים טרנסג'נדריות (שעתה מתקבלות לארגון) והן נשים ביסקסואליות (שעד היום נשארות בחוץ), הפעילות בקהל בחרו להזכיר רק את נושא הטרנסיות. נושא הביסקסואליות, למיטב ידיעתי, לא עלה בכנס כלל.

"מגדר בשטח" לשנת 2011 התמקד בנושא המשפחה. כאן היתה הרצאה על משפחות טרנסג'נדריות – בהשתתפות שני גברים טרנסים ואישה טרנסית אחת. בכנס לא דיברה אף לא אישה ביסקסואלית אחת, ונושא הביסקסואליות, מן הסתם, אף לא נכלל בתוכן ההרצאות. כאן, כמו בכנס הפמיניסטי בנצרת, ניתן לראות חזרה של אלמנט ההדרה שבהכללה כלפי נשים טרנסיות, כאשר השדה הפמיניסטי, כך נדמה, מיטיב לקבל גברים טרנסים על פני נשים טרנסג'נדריות. כך משתמרת (ומשתרשת) הנחה שגברים טרנסים שייכים לשדה הפמיניסטי יותר מאשר נשים טרנסיות, במעין סוג של דטרמיניזם ביולוגי מעוות לפיו גברים טרנסים הם "למעשה נשים" ונשים טרנסיות הן "למעשה גברים". זאת בעוד שביסקסואליוּת, ונשים ביסקסואליות, שוב אינן קיימות כלל, אינן ראויות להתייחסות, או "כבר נכללות" תחת קטגוריות אחרות.

נשים לגופן

גם בספר "נשים לגופן", שעליו כבר כתבנו גם אני וגם אמה גולדילוקס בהרחבה, מתקיימת הדרה דומה: בספר אנציקלופדי בהיקפו, שכוונתו היא להיות ספר "על נשים ולמען נשים שעוסק בעולמנו, בגופנו ובבריאותנו – בכל שלב במעגל החיים", מוקדש עמוד אחד בלבד לנושא ביסקסואליות (זאת בעוד שמוקדש פרק ללסביות, פרק לסטרייטיות, ועוד פרק למיניות), ורק ציטוט אחד מפי אישה טרנסית בהקשר לזהות מגדר (בעוד שכמעט כל הפרק כולו מתייחס לגברים טרנסים). גם פה ניתן לראות שנשים ביסקסואליות נמחקות כמעט כליל, ונושא הביסקסואליות נזנח תחת ההנחה שהוא שולי, לא חשוב מספיק או "נכלל" תחת קטגוריות אחרות. נשים טרנסיות שוב "זוכות" ליחס של הדרה שבהכללה, כאשר הלכה למעשה, מי שנכללים תחת מטריית "טרנסג'נדריות ופמיניזם" הינם הגברים הטרנסים.

סדרת "עיצוב מדיניות פמיניסטית"

סדרת ההרצאות באוניברסיטת תל אביב מתקיימת זו השנה השניה. גם בשנה שעברה וגם השנה, לא קיים זכר – לא לנשים ביסקסואליות ולא לנשים טרנסג'נדריות, וזאת למרות שהוגשו הצעות להרצאות בנושא. כאן ישנה מחיקה גמורה הן של נושא הביסקסואליות והן של נושא הטרנסג'נדריות, ושל הקשרים של אלה לפמיניזם. ההנחה המובלעת היא, שוב, שהנושאים האלה לא קיימים, שוליים, לא מצריכים התייחסות מיוחדת או "כבר נכללים" תחת נושאים אחרים. הנחה שניה היא שנשים (פעילות או אקדמאיות) ביסקסואליות וטרנסג'נדריות אינן חלק מהותי – או אינן חלק כלל – בתנועה הפמיניסטית, ועל כן אין כל צורך להכללתן.

מחאה ודיכוי מופנם

בפוסט הקודם, כתבתי על התסכול שלי מהשתיקה שלנו לאור יחסי הכח בתנועה הפמיניסטית ולאור ההדרה וההשתקה של אוכלוסיות מוחלשות, אשר קורית כל הזמן. פינה מיוחדת ושקטה במיוחד בשתיקה הזאת שמורה לשתיקה של נשים ביסקסואליות וטרנסג'נדריות כאשר מדירות ומוחקות אותנו שוב ושוב מהשדה הפמיניסטי. כי בעוד שקיים שיח פמיניסטי מזרחי, לסבי פמיניסטי, וסקס פוזיטיבי (לא מספיק בשום רמה שהיא, אבל קיים) אשר מתריע ומבקר את ההגמוניה הפמיניסטית, אשר מדירה נשים מזרחיות ולסביות, ומשתיקה ומתנשאת על עובדות המין – שיח דומה לגבי ביסקסואליות וטרנסג'נדריות לא קיים כמעט כלל. למעשה, לפני הפוסטים שלי ושל אמה גולדילוקס בנושא "נשים לגופן", לא ראיתי אף כתיבה בענין כלל. וזאת, כמובן, למרות שבשדה הבל"טות, אנו נאבקות ימים כלילות על דריסת רגל במרחב, עם שיח ביקורתי ואקטיביזם ענף.

אני רוצה לטעון שהשתיקה שלנו, הנשים הביסקסואליות והטרנסג'נדריות, בנושא הזה, נובעת מדיכוי מופנם: מההנחה האוטומטית שהשדה הפמיניסטי אינו "שלנו", שאין לנו חזקה בו ולכן אין זו זכותנו להאבק עליו. בעוד שבתור בל"טות אנחנו מסומנות על ידי אותיות – הב' והט' – בפמיניזם אנחנו לא מסומנות כלל. המחיקה שלנו, ההפיכה שלנו לבלתי נראות, מחלחלת גם אלינו וגורמת לנו להניח שאין לנו מקום שם, וגם לא סיבה למאבק. חלקנו אולי מאמינות באמת שלביסקסואליות אין מקום בפמיניזם, או שלנשים טרנסג'נדריות לא מגיעה הכרה כנשים וכפמיניסטיות. גם האמונות האלה הן ביטוי של דיכוי מופנם, וגם הן תורמות לשתיקה, ולהשתקה שלנו את עצמנו.

לאור זאת, אני נזכרת בסלוגן של הפמיניסטיות המזרחיות כשהחלו להאבק על הכרה בתוך ההגמוניה הפמיניסטית (מאבק שנמשך עד היום): "אנחנו כאן וזה שלנו". אני רוצה לטעון שלנשים ביסקסואליות וטרנסג'נדריות ישנו מקום – מהותי ומרכזי – בתנועה הפמיניסטית ובבנייתה. אנחנו כאן, אנחנו פעילות, אנחנו חלק וזה שלנו. מגיע לנו מקום, מגיע לנו שיח ומגיע לנו מאבק. המאבק שהחלו (ושממשיכות) נשים מזרחיות ולסביות הוליד (ומוליד) הבנות חדשות בשדה הפמיניסטי, צורות חדשות של דיון ושיח ביקורתי, ההבנה שפמיניזם אינו אחד ושנשים אינה קבוצה הומוגנית, והוספה של נקודות מבט חתרניות ולא-הגמוניות.

אני רוצה לקרוא לנשים ביסקסואליות, לנשים טרנסג'נדריות, ולכולנו ביחד, להתחיל מאבק כזה משל עצמנו: להאבק על המקום שלנו – המקום שהוא שלנו – על זכותנו להיות בו, לקבל הכרה וקול משל עצמנו. אני רוצה לקרוא לקואליציה בין נשים ביסקסואליות לנשים טרנסג'נדריות, לנהל מאבק משותף למען הקהילות שלנו. להתעקש לא רק לבד, אלא ביחד – עד שאף אחת לא תשאר בחוץ.

מודעות פרסומת

25 מחשבות על “אין כניסה: על ההדרה של נשים ביסקסואליות וטרנסג'נדריות מהתנועה הפמיניסטית

  1. תודה על הפוסט.
    רק להעיר, שבכנס הפמיניסטי בנצרת, בפאנל הטרנסי דיברה אישה טרנסית (מצויינת יש לומר), ואני חושב, אבל לא בטוח, שהיא העבירה גם סדנא (בנושא הורות אולי? אני לא זוכר, כי לצערי פספסתי) – לא שזה מספיק, אבל זה לא מדוייק לומר שהיתה מחיקה גורפת והתעלמות. זו היתה השנה הראשונה בה בכלל התאפשר לטרנסים FTM לקחת חלק בכנס (שסגור בפני לגברים סיסגנ'דרים).

  2. שירי, בזמנו התבקשתי לכתוב רשימה לספר "נשים וגופן" על "בריאות נשים מזרחיות". עשיתי כמיטב יכולתי והעליתי עובדות קשות. לאחר זמן קיבלתי את הקטע שעבר עריכה. העריכה פספסה לחלוטין את נקודת המוצא, והיה עליי לעמול מחדש ולהעמיד דברים חזרה במקומם. סמוך להוצאת הספר התבשרתי שבעריכה הסופית היה צורך לנפות חומרים כתובים כי הספר חורג מהממדים שהוקצבו לו. ומה נופה? כמובן, "בריאות נשים מזרחיות". כך, שאפילו עלה התאנה הוסר מספר שהרוב הגדול של המשתתפות בו הן אשכנזיות שצמחו בתוך ההגמוניה הכלכלית וההשכלתית. .
    אסתר עילם

    • מדהים לשמוע. אמנם לא קראתי את הספר, אבל לא מפתיע אותי בכלל שגם היחס לנשים מזרחיות לוקה בחסר, ובטח ובטח שלא מפתיע לשמוע שזה חלק שנופה. אני מניחה שהטענה למען הניפוי היתה שהחלקים שמתייחסים לבריאות של אשכנזיות הם חלקים "כלליים" שתקפים "לכולן"?

      • שירי שלום,
        עוד מילה בהקשרו הרחב יותר של הבלוג. ראשית כפי שכתבת בעצמך לא קראת את כל הספר. לצערי זכור לי שהתחלת במתקפה כבר ברפרוף הראשון וחבל.
        הנחות היסוד שלך בכלל לא תואמות את מה שקיים בספר אלא תואמות את הסכמה שבנית בראשך לגבי עוד קבוצת נשים שמדירות נשים.
        בספר יש התייחסויוית לרוב ומכיוונים שונים למזרחיות ונשים מזרחיות וביסקסואליות רבות לקחו חלק בכתיבה והביאו נקודות מבט משתנות על סוגיות בריאות. אסתר עילם כתבה 2 קטעים ספציפיים ואחד מהם אכן ירד (יחד עם הפרק כולו) אך יזכה לבמה אחרת בחוברת מיוחדת.

        בוועדת העריכה יש נשים ביסקסואליות והנושא יקר לליבן הן קראו וערכו אותו גם מנקודת מבטן. כמובן שניתן להגיד שרצוי לכתוב עוד ועוד בכל נושא, מכאן גם הגענו לספר רחב יריעה כל כך של כ-800 עמודים (אחרי קיצוצים קשים שנאלצנו לעשות) אבל זו בדיוק הגישה שהובילה אותנו לכתוב ספר רחב מאוד מאוד ומכאן נדרשנו לצמצום.
        יתכן שבכל הנוגע לטרנסיות לא היו מספיק עדויות ואולי לא הכל היה מושלם. ומאידך אנחנו לומדות כל הזמן ולכן גם אני מתעתדות להקים קבוצת חשיבה משותפת עם נשים טרנסיות להמשך עבודה בחוברת נפרדת שתכלול גם דברים חשובים שלא נכנסו כמו סוגיות בריאות של טרנסיות.
        הכי קל להניח באוטומטי שאנחנו משתייכות לכוחות האופל שמדירים, יותר מורכב (ולדעתנו אמיתי) הוא להתבונן לעומק בתהליך ובתוצרי העבודה שלנו.
        מאכזב שדווקא במרחב הבייתי ביותר שלנו המרחב הפמיניסטי אנחנו נתקלות בכזאת אווירה משתלחת ולא מפרגנת.
        טל

        • טל,

          העובדה שנשים ביסקסואליות לקחו חלק בעריכת הספר לא מצדיקה את המחיקה וגם לא מבטלת אותה. בכל מקרה, היות ואת טוענת שהנושא נדון בצורה מכובדת – וכאן אני מניחה שיש לך קובץ טקסט של הספר – אני מאתגרת אותך לספור לי את כמות הפעמים שבהן מופיעה המילה "ביסקסואליות" (על נגזרותיה) בספר (לעומת "לסביות" או "הטרוסקסואליות", לנגזרותיהן). ההערכה שלי: לא יותר מעשר, וזו הערכה נדיבה.

          לגבי טרנסיות, אני לא רואה כיצד "יתכן" שלא היו "מספיק" עדויות כאשר היתה רק עדות אחת. עם כל הכבוד, איפה ה"יתכן" נכנס פה? במאמר מוסגר, מאוד סימפטומטי בעיני שהחלטת לתקן את המעוות ולהשקיע עבודה לגבי הטרנסיות, אך לא לגבי הביסקסואליות (וראי דיסקליימר לפוסט).

          לגבי הנקודה השלישית, לא נותר לי אלא לצטט, פעם שניה בשרשור הזה, את דברי מהפוסט הקודם:
          'הפמיניזם ההגמוני, תחת אצטלה של ערכים כמו "ליברליות", "פלורליזם", "סולידריות" ו"הערכה הדדית", מכיל בפני עצמו את השתיקה שלנו, ואת ההסכמה שבשתיקה ליחסי הכוחות ולהתנהלות הכוחנית. אני רוצה לטעון שערכים כמו "סולידריות" או "פלורליזם" תמיד פועלים רק "למעלה", כלומר רק כלפי הקבוצות ההגמוניות. כך, כאשר אנו נגשות לבקר הדרה, השתקה או כוחנות, אנו נתקלות בביקורת על חוסר הסולידריות או חוסר ההערכה שאנו כנראה (לא) רוחשות לחברותינו הפמיניסטיות. ההדרה שבמקור, ההשתקה שבמקור והכוחנות שבמקור נתפשות כטעויות מקריות שעלינו להכיל ולהבין, בעוד שעצם מעשה הביקורת נתפש כבעיה שיש לסיים. מבנה שכזה מונע מאיתנו לפתח מערכת של ביקורת, התנגדות וחתירה תחת מבני הכח ההגמונים בשדה הפמיניסטי משום שהוא רואה ביקורת כהפרעה להתנהלות תקינה של השדה.'

          ובאופן יותר ישיר – חלק מהתמודדות עם מורכבות היא התמודדות עם פריווילגיות ויחסי כח. הצורה הנכונה, קרי הקונסטרוקטיבית, להתמודד עם הביקורת היא לא לנסות לפטור אותה או לבקר את עצם הביקורת, אלא להקשיב, להבין ולעשות צעדים על מנת לתקן את המעוות. רוצה לומר, להגיד: "סליחה, טעינו וננסה לתקן" (ואז לעשות, כמובן). אני כל פעם מופתעת עד כמה ארבע מילים קטנות כאלה הן קשות, אפילו בשדה הפמיניסטי מלא "הסולידריות" ו"ההערכה". שווה גם לזכור שא/נשים לא כותבות ביקורת סתם כי מעצבן או כי משעמם לנו – אנחנו כותבות ביקורת כי יש בעיה שאנחנו רוצות לשנות. הלוואי שזה היה קל כמו שזה אמור להיות.

          • שירי,

            לא קראתי את כל השרשור וגם לא קראתי את כל הפוסט, ואני לא מתכוונת לעשות את זה. שמעתי מספיק דיונים על ההדרה של נשים, מקבוצות שונות, מ"התנועה הפמיניסטית" (אני פשוט מכירה כמה כאלו, ולא אחת), ולא רוצה לזרוק את עצמי לעוד דיון כזה.
            אני כן רוצה להתייחס לסיבות שמקשות להגיד "סליחה, טעינו וננסה לתקן"-

            האחת, כשמישהי שומעת ביקורת שמנוסחת בתוקפנות וכמתקפה אישית (כפי שהרבה מהביקורות הפמיניסטיות, בהן אלו שאת מעבירה, מנוסחות), היא מתכדררת, מתגוננת, מתעצבנת. והדבר האחרון שמתחשק לה זה להגיד "סליחה". גם אני הגבתי בצורה כזו כשביקורת הופנתה כלפיי בעניינים כאלו ואחרים. אם רוצות לפעול יחד, וגם ללמוד מה צריך לתקן זו עבודה משותפת כי רק קבוצות דיכוי יודעות להצביע על מה צריך תיקון, לשרוף את הקשרים האישיים זו לא התחלה טובה.

            שנית, אם מישהי אומרת, בניסוח שלה, שהיא טעתה ורוצה לתקן, התגובה הרצויה היא "יופי, תודה, עכשיו בואי נעבוד ביחד", ולא (כמו שאני קוראת את התגובה שלך לטל תמיר) "אם את לא מוכנה להודות בבורותך הגמורה ובכך שטעית לכל הדרך, מכיוון שאת מגיעה מההגמוניה, אז אין לנו מה לדבר".

            אני לא טל, ואני לא יודעת אילו שיקולים הביאו אותה ואת "נשים לגופן" להחליט ולנסות לתקן את המעוות בפרק שמתעסק בטרנסיות ולא בביסקסואליות. יש לי תחושה שזה קשור גם לאופן ניסוח הביקורת. אני יודעת שלי, באופן אישי, קשה להזדהות כביסקסואלית וקשה לי לדבר על ההדרה הביסקסואלית, משום שלא נוח לי עם הצורה בה את בוחרת להביע את הביקורת שלך.
            כן, השיחה שלי היא על צורה, ולא על תוכן. אני לא אומרת לך "תהיי מנומסת", זו לא השתקה. אחרות, ואני ביניהן, מושתקות כשזו צורת השיח.

            • מיכל,

              אני רוצה לענות בעזרת ציטוט מהפוסט המשובח הזה (Do's and Don'ts of Being a Good Ally).:
              Oftentimes people get off onto the tone argument because their feelings are hurt by the way a message was delivered. If you stand on someone’s foot and they tell you to get off? The correct response is not “Ask nicely” when you were in the wrong in the first place

              רוצה לומר: הכתיבה שלי היא רגשית כי אני כועסת. אני כועסת כי היתה פגיעה. אני גם כועסת בגלל כמות האנרגיה והביקורת שיוצאת על עצם או על צורת ההתבטאות שלי, כאשר עשירית מכמות האנרגיה הזאת – או מכמות הא/נשים שממהרות להסביר לי למה אני לא אמורה לבקר מלכתחילה, או לא בצורה שבה אני מנסחת את הביקורת שלי – היתה מספיק לתיקון של אותן בעיות שאני מבקשת להתריע עליהן, והרבה יותר. מתסכל ומכעיס אותי שאני הופכת להיות המוקד של הדברים, בעוד שהבעיות שבמקור עוברות בשקט. במאמר מוסגר, האמירה שלך לגבי הקשר בין צורת הביקורת להחלטה של טל תמיר להקדיש משאבים לנושא הטרנסיות ולא לנושא הביסקסואליות היא גם פוגענית וגם לא מדויקת: כל מה שכתבתי בנושא, ביחד, לא משתווה לרמות התוקפנות (המוצדקת או שלא) בדיון שהתנהל בענין בטרנס.איי.אל.

              אגב, גם להגיד למישהי "בגללך אני לא מזדהה כביסקסואלית" זו האשמה מאוד קשה, ביחוד כלפי מישהי שנאלצת להיות הדוברות הכמעט-היחידה של הזהות הזאת בארץ. אני לא אחראית לרגשות של אף אחת לגבי ביסקסואליות. אם מפריעה למישהי/ו צורת ההתבטאות שלי בנושא ביסקסואליות, אדרבה – אשמח לראות א/נשים נוספות חוץ ממני שמדברות/ים בפומבי על הנושא.

            • שיר,
              מאוד מוזר בעיני שמצד אחד את מגדירה את עצמך כמי שמנסה לאתגר את השיח ומצד שני נראה שיש לך תמיד תשובות מוכנות מראש.

              אתמול התחלתי לנסח תשובה שהמשפט הראשון בה היה: השיח בנינו (את ואני) הפך לשיח מתגונן ומאשים ואני מרגישה שזה פוגע במטרה. ואז הייתי צריכה לצאת.
              היום נכנסתי וקראתי את תגובתה של מיכל, אינני מכירה אותה אבל היא לא יכלה מבחינתי להסביר זאת טוב יותר.

              נתחיל בטעינו אשמנו. אם תדברי עם נשים שהיו נוכחות בהרצאות או סדנאות שאני שותפה בהן תגלי שאחד הדברים הראשונים שאני אומרת הוא שברור לי שיש עוד המון דברים להוסיף, להוריד לחשוב מחדש.
              אני ממש לא חושבת שהספר הוא האורים והתומים ברור שהיה אפשר להוסיף ולכתוב המון על סוגיות רבות. אבל בדרך נאלצנו לקצץ כל הזמן, לפעמים מתוך בחירה, לפעמים כי סתם לא השגנו עדות/קטע שרצינו, או שהיו בעיות של דד ליין, או שלקינו בהשמטה לא מכוונת, או בשל חוסר מחשבה שלנו או מסיבות רבות אחרות.
              עברנו תהליך ארוך במהלך העבודה על הספרים, נחשפנו להמון נקודות מבט וניסינו גם להשאיר המון דברים כשאלות פתוחות. בחרנו לאורך כל הספר לא להכריע ולא להטיף בדיוק משום שאנחנו לא חושבות שבידינו יש את כל התשובות.
              בהרבה מהפרקים היו קבוצות עבודה גדולות, באחרים במיוחד בפרקים הראשונים (דוגמת זהות מינית) הייתה קבוצת עבודה קטנה יותר. קרוב לוודאי שאם היינו כותבות את הפרק היום היו לנו הרבה יותר תובנות חשובות והוא היה נראה לגמרי אחרת.
              השיח לא במקרה נהיה אישי את מייחסת לנו כוונות זדון, ומגיבה אוטומטית עוד לפני שאת ממש בודקת.
              כך למשל בחרת לכתוב בקורת מקיפה מבלי לקרוא את הספר, וכך גם רכבת על הסיפור האישי של אסתר (כאשר אחד מתוך שני הקטעים שלה ירד ביחד עם כל הפרק) ולייחס לנו הדרה של מזרחיות כאשר זה לא קרוב אפילו למצב.
              כך שעם כל הכבוד לציטוט באנגלית, גם כשדורכים לי על הרגל אני מבקשת בנימוס שירדו ובוודאי לא מאשימה את הדורכים ברצון מכוון לדרוך עלי.

              אני משערת שגם כך הדבר לגבי הבחירה להתחיל בקבוצת חשיבה עם טרנסיות ולא עם בי.
              קודם כל אני חושבת שראוי שנפריד (קבוצות נפרדות) ואני מקווה שאת לא חולקת עלי בהקשר זה.
              מאוד חשוב לי להוסיף על הספר נדבכים נוספים גם פרקים שירדו כמו "ניווט מערכת הבריאות", וגם כאלו שנראה שיש בהם חוסר דוגמת טרנסיות וסוגיות של בריאות. אבל אנחנו ארגון מאוד מצומצם משאבים ויש לנו 3 נשות צוות בחלקיות שכר שגם הוא איננו מובטח מחודש לחודש ולכן אני לא יכולה לרוץ ביחד על לכל הכיוונים.
              מבחינה תכנית כאן יותר קל לי להגיד "טעיתי" משום שבאמת נשמטו עדויות חשובות לאורך הדרך מסיבות שלא ממש ברורות לי.
              ואחרון החביב למרות הסערה ברשת הצלחנו לתקשר יותר טוב עם נציגות/ים של הקבוצה ולנסות לקבוע אופרטיבית קבוצת חשיבה.

              לצערי במצב בעניינים בנינו גם כשנגיע לשלב הבא קבוצה של בי, כנראה שלא אפנה אליך להרכבתה משום שברור כבר שאנחנו לא ממש יכולות לעבוד ביחד…אולי (אם תרצי) תוכלי לשמש קוראת חיצונית שהרי כבר הבהרת שהמנדט שלך בעולם הוא בעיקר ביקורת…

              ורק שיהיה ברור ביקורת זה חשוב ומלמד ומוביל לעשייה ושינוי, אבל יש דרכים לעשות זאת שהן לא בהכרח תוקפניות.
              טל

            • אבל אף אחת לא דורכת לך כרגע על הרגל, שירי. הפתרון לבעיות שאת מעלה הוא לא מיידי. אנחנו מדברות פה על תהליכים שלוקחים יותר מרגע ודורשים שיתוף פעולה בין אנשים שונים.
              אני לא אומרת לך שהביקורת שלך לא מוצדקת. אפילו לא אמרתי לך שהכעס שלך לא מוצדק. כן אמרתי שהדרך הזו להביע אותה, היא לא יעילה לטעמי, ומונעת מהרבה שהיו רוצות, כולל אותי, להיות חלק מהשיח הזה. גם זו השתקה וגם עליה צריך לתת את הדעת.

              אני מעריכה אותך ומעריכה הרבה מהפעילות שאת עושה. ודווקא בגלל זה אני מבקשת – תקשיבי. רגע, לפני שאת הודפת את הביקורת שלי, תקשיבי למה שאני מנסה להגיד. הדרך הזו לא יעילה, היא מרחיקה פעילות אחרות, כמוני, שבמצב עניינים אחר היו יכולות לפעול בקהילה הביסקסואלית.
              אני לא אומרת- את אשמה, בגללך אני לא מזדהה כביסקסואלית. אני אומרת- זה קשה לי. ויותר קשה לי בתוך הקהילה שמזהה ביסקסואליות עם ביקורת שמובעת בצורה פוגענית. וכן, גם זו פגיעה. כשפעילות שמקדישות מלא אנרגיה ועבודה בפרוייקטים חשובים (גם אם מלאים בטעויות), ומקבלות ביקורת דורסנית ואישית, זו פגיעה. ואם מחוץ לקהילה הזו, הרבה יותר קל לי להזדהות כביסקסואלית, אם למרות הפעילות המרשימה שלך (וזה נאמר ללא ציניות בכלל. אני חושבת שעשית המון על מנת לקדם נראות ביסקסואלית וחשיפה של דיכוי שהוא שקוף בדרך כלל. אני יודעת שאני לומדת ממך), זו מה שפעילה אחת, שמעריכה אותך, מרגישה, אולי כדאי לחשוב מחדש.

              את יכולה להגיד "אני לא אחראית לרגשות של אף אחת", אבל באותה מידה כל פעילה אחרת יכולה להגיד "אני לא אחראית לרגשות של אף אחת, אם מישהי רוצה לעשות את זה אחרת, שתעשה". מה ההבדל? כמו שאת מרשה לעצמך, ובצדק, לבקר פעילות של פמיניסטיות אחרות, גם הפעילות שלך זכאית לביקורת. את יכולה לתפוס אותה כביקורת משתיקה, וזו זכותך. ואת יכולה לראות בה פתח לדיון.

    • אסתר שלום,
      ראיתי את תגובתך לשירי לגבי הדרה של מזרחיות בספר ואני רוצה להגיב עליה.
      ראשית אני רוצה לספר לך שבשלב שבו נדרשנו מההוצאה לקצץ 200 עמודים מהספר ולאחר כל הוויכוחים שהיו לנו עם ההוצאה על החלטה גורפת זו עברו עלינו ימים קשים, ללא שינה. קראנו את הספר שוב ושוב בכדי להבין איך אנחנו עושות את זה. ולכן אני בהחלט מבינה את תחושתך, ואת תחושתה של כל מי שירדו קטעים שלה או אפילו פרק שלם.
      להזכירך אני היא שפניתי אליך לכתוב את הקטע הנוגע לפרק "ניווט במערכת הבריאות" לאחר שהרגשתי שחסרה שם התייחסות לנושא.
      נושא המזרחיות נידון במרבית הפרקים בדרך זו או אחרת וגם במבוא הוספתי אף התייחסות להתלבטויות והרפלקסיות בנושא. למעשה זכור לי גם ששיתפתי אותך בשיחות המייל שלנו לגבי הקשיים שנובעים מכתיבת קטע אפור על מזרחיות. האם מה שזה אומר הוא שכל השאר הוא אשכנזי-הגמוני? אבל לעומת זאת אם לא נתייחס בנפרד לקטגוריות של זהויות, משמעו שאנחנו מתעלמות מכך דה פקטו. שהרי יש הנחה מוסווית אצל מרבית הקוראות שמדובר על החברה ההגמונית ושכולן אותו הדבר.
      ברור לי שזה קשה. אני בטוחה שכל מי שהורדנו לה קטעים בספר חשה מאוד מתוסכלת, וכך גם אנחנו שהרי עבדנו על המכלול הזה, באין ספור שלבים של קריאה כתיבה ועריכה, במשך שש שנים. כפי שציינת בעצמך גם אחרי שהקטעים עברו עריכה חיצונית של מודן חזרתי ודיברתי איתך שוב ושוב בכדי לוודא שלא נשמטה כוונתך ושיננו שוב בהתאם.
      חשוב לי להדגיש שהקטע המדובר לא הוצא בשום פנים מהפרק אלא שהפרק הוצא בשלמותו והוא יראה אור בנפרד כחוברת.כפי שסיכמנו מראש, את ואני, העלתי את הקטע לאתר והזמנתי אותך להעלותו באתר של אחותי. ייתרה מכך אנחנו שוקדות על הוצאת חוברת "ניווט במערכת הבריאות" והוא כמובן מיועד להיות חלק ממנה. העבודה עליו לא ירדה לטמיון משום שהחוברת מיועדת לחלוקה ב-6,000 עותקים (כך שבעצם יש כאן סיכוי גדול יותר לחשיפה מהספר).
      אני מניחה שאת מבחינה כבר שלא אהבתי את התבטאותך שלך, אני מרגישה שזה לא הוגן שכך נחשפתי אליה.מצאתי את זה פוגע ביותר שלא מצאת לנכון לפנות אלי ולדבר, חבל לי שנאלצתי לקרוא זאת מעל בימה אחרת.
      בכל זאת אני מאוד מעריכה אותך ואת עבודתך לאורך כל השנים ולכן מצאתי לנכון להתייחס.
      יום טוב,
      טל

  3. מעניין לחשוב מאיפה ההדרה הזו נובעת. אני עשויה להניח שההדרה נובעת מזה שהן הביסקסואליות והן הטרנסקסואליות מהוות מעיין קבוצת ביניים של אי-שייכות לשום הגדרה לכאורה בינרית. כוונתי – כיום מעט יותר מקובל העניין של חוסר קורולציה בין המגדר לבין מוקד המשיכה מינית (גבר נמשך לאישה, וגו') והפך לאיזו בינריות קצת יותר נוחה לזה שיש הגדרה מוגדרת לאנשים שנמשכים – אפשרי להמשך או לנשים, או לגברים. אפשרי להיות או גבר או אישה. ולמרות שטרנסקסואליות היא אכן מעבר ממגדר אחד למשנו, מבחינה תפיסתית היא אכן מצב מעבר עבור רוב האוכלוסיה, מה שכן המעבר עושה את המגדר עצמו מוצק פחות. הבי סקסואליות, מן הסתם, שוברת את ההגדרה הזו ל"אפשר להמשך לכולם, לא על בסיס מגדר". מצד שני – אולי זה נובע מאיזו מרירות ותפיסה לא נכונה על כך שביסקסואליות יכולה להיות גם בחירה בנורמליות.

    אישית, אני מסכימה יחסית עם דברייך.

    ההדרה היא לא רק מהתנועה, היא מהחברה כולה, ויש משהו בחברה שבסופו של דבר משתקף בתנועות שיוצאות ממנה, כם אם נגדה. עצוב, אבל זהו טבעם של בני אדם.

    נ.ב האם את קוראת בין היתר לאירוע כתיבה ברשת בנושא הביסקסואליות?

    • אני חושבת שההדרה והמחיקה נובעות מהעובדה שגם ביסקסואליות וגם טרנסג'נדריות הם רעיונות מאיימים בהרבה מאוד רמות. באופן הכי בסיסי – אכן, ביסקסואליות מערערת על המבנה של נטיה מינית, וטרנסג'נדריות מאיימת על המבנה של מגדר ודטרמיניזם ביולוגי (כלומר, שמה שקובע את המגדר הוא איברי המין), למרות שאלה לא הדברים היחידים אלא רק נקודות ההתחלה. גם לביסקסואליות וגם לטרנסג'נדריות נלוות עוד המון אסוציאציות/סטריאוטיפים שמבטאים תחושת איום ושהופכים גם את זו וגם את זו לקשות לעיכול. חלק מהדברים אפילו משותפים, כמו למשל הקישור ל"מיניות מוגזמת" (היפרסקסואליזציה ואקזוטיזציה מינית, וסליחה על הקללות), הקישור לאיידס, או הדימוי של "הזאב בעור כבשה" שמשויך גם לנשים בי וגם לטרנסיות בעיקר בקהילות לסביות.

      לגבי כתיבה בנושאים האלה – כמובן שכל תוספת היא ברוכה :) בהחלט צריך תוספת של קולות – בבלוגיספרה, ובככל – בעניינים האלה.

  4. אנקדוטה: איך למדתי על 'שיטת הרבעים'
    לפני שנה, כשהייתי בורה בנושאים פמיניסטיים אפילו יותר ממה שאני עכשיו, דיברתי עם אחת המנחות שלי על פרוייקט
    (יש לציין שהיא מזדהה כלסבית, ומהממת בהמון תחומים גם בלי להזדהות ככה). אני כבר לא זוכרת איך זה עלה, אבל היא הזכירה את 'שיטת הרבעים' הפמיניסטית, והסבירה מה זה. היא מנתה את הרבעים, "מזרחיות, פלשתינאיות, לסביות… ומי עוד?" שאלתי מתוך תמימות אם אלה במקרה היו נשים טרנסיות או בי. תשובתה הייתה "לא, לא היו אז… כלומר, היו, אבל אף אחת לא דיברה על זה".
    ברמה האישית, אני בהחלט מזדהה. גם כשידעתי שאני בי, לקח לי הרבה זמן לזהות את השדה הביסקסואלי כ'שלי' (אני מתה על המושג הזה, שדה). את השדה הפמיניסטי אני לומדת להכיר, אבל עדיין לא מרגישה חלק ממנו. לכאורה, יש לי את כל הנתונים להרגיש בו בנוח: לא חסרות לי פריווילגיות כאשכנזיה, אקדמאית, עם נראות פחות-או-יותר סיסג'נדרית. אני יכולה לדבר רק בשם עצמי, אבל כרגע השדה הפמיניסטי עוד נראה לי נורא לא מובן, הן מבחינת השיח האקדמאי שלו, מבחינת מה ש'מותר' או 'אסור' להגיד, וגם מהבחינה הארגונית של הכרת הנפשות הפועלות והמפעילות. מקווה למצוא עוד אומץ ואורך רוח ללמוד, לחקור, להבין ולפעול.

    תודה על הפוסט.

  5. אז את אומרת ש – FTM מקבלים יחס יותר טוב מ – MTF?
    כלומר שגבר טרנס מקבל העלאת דרגה… בתנועה הפמניסטית?
    WOW

    בנוגע לדיסקליימר – קשה לי עם הטענה שביסקסואלים וטרנסים נמצאים באותה סירה. אני מרגיש מאוד לא בנוח לדחוף את האף שלנו לעניינים הקריטיים בהרבה של הטרנסים. זה לא נעים, אבל האינטרסים שלי כן נכללים במידה רבה באינטרסים של הומוסקסואלים, מה שממש לא נכון לגבי טרנסים.

    • המונח שערכת בתגובה שלי לא נכתב ככה בגלל בורות בטרמינולוגיה. זה נכתב בצורה בוטה בכוונה, כדי להעביר נקודה.

      • לשאלה הראשונה – בהחלט. ג'וליה סראנו, הטרנסית הביסקסואלית הפמיניסטית המהממת מארה"ב, מדברת על המסקוליניזם (הערצת הגבריות) של התנועה הפמיניסטית (וגם של התנועה הקווירית), ועל איך שנשיות תמיד נחשבת לחשודה. בתנועה הפמיניסטית ובתנועה הקווירית, גבריות נחשבת לרדיקלית, חתרנית ומגניבה, בעוד שנשיות נחשבת ל"כניעה למוסכמות" או ל"דיכוי מופנם". בהתאם, גם בארץ, התנועה הטרנסג'נדרית היא מאוד ממוקדת-גבריות, וכך גם ההתייחסויות לטרנסג'נדרים/ות בשטחים אחרים (למשל בפמיניזם).

        בשולי הדברים, את המונח שהשתמשת בו ערכתי משום שהוא היה טרנספובי (וזה בלי שום קשר לכוונה שבה הוא נכתב). הבלוג הזה הוא, בין היתר, בלוג טרנסג'נדרי, ועושה לי רע לראות ביטויים כאלה, שמשקפים גישות חברתיות שליליות.

        לגבי הנקודה השניה – לא טענתי כאן שהבי והטרנס "באותה סירה", אלא שיש נקודות משותפות רבות למאבק. בתור ביסקסואלית ג'נדרקוויר, אני מרגישה שהאינטרסים שלי נמצאים עם שתי הקבוצות האלה, שדרכן ובעזרתן אני עושה את המאבק שלי. במאמר מוסגר, אני גם חושבת שמבחינה פוליטית, מוטב לתנועה הביסקסואלית להאבק לצד התנועה הטרנסג'נדרית ולא לצד התנועה הדומואית, שיודעת לדאוג רק לאינטרסים של עצמה תוך מחיקה ודחיקה של כל השאר (ומוזמן לקרוא כאן, לדוגמה, על הנושא הזה).

        בכל מקרה, אני מתנגדת ל"תחרויות דיכוי", ובהן ביטויים כמו "עניינים קריטיים בהרבה" – קריטיים למי? הרבה יותר ממה? מבין ארבע אותיות הלהט"ב, אמנם הטרנס חשופות/ים ליותר מרכיבים של דיכוי, אבל מבין ארבעת קטגוריות הנטיה המינית (שנבדקות במחקרים – הטרו, הומואים, לסביות ובי), הביסקסואליות/ים נמצאות/ים במצב הגרוע ביותר. רואה צורך גם לציין שבדרך כלל הטענה שהמאבק הביסקסואלי לא חשוב מספיק, או לא זוכה בתחרות הדיכוי הנצחית, באה יחד עם חוסר ידע בנתונים הסטטיסטיים – בצורה שכנראה משפיעה על הטענה עצמה. מומלץ לקרוא, למשל, כאן וכאן לעוד מידע.

        • נו באמת. את אלופת תחרויות דיכוי, ואת עושה עבודת קודש. אני מכיר את הפוסטים שלך על נזקי הביפוביה, וכבר הפניתי אחרים למחקרים האלה. חשוב מאוד להראות את הדרכים בהן ביסקסואלים סובלים דיכוי שמונוסקסואלים לא נחשפים אליו. במקביל, צריך לקבל את העובדה שטרנסים צריכים יותר התייחסות מביסקסואלים, גם כשזה הופך למחיקה. גם כג'נדרקוויר, אני לא מתיימר להיות חלק מהמאבק הטרנסי.
          אני ארשה לעצמי לקוות שקיים מאבק להטב"קי לא דומואי, או לפחות שיכול להתקיים אחד כזה.

          אני משתדל תמיד להימנע משימוש במונחים פוגעניים, אבל נראה לי שלא כדאי להגיע למצב שאי אפשר להשתמש בהם כדי לבקר את העמדה הפוגענית שמאחוריהם.

          בנוגע לנקודה הראשונה, אני מופתע ומזועזע. יש לך לינקים שימושיים לזה?

          • להצביע על דיכוי לא מהווה תחרות, גם לא הפניה של תשומת לב למאבקים מסוימים.

            החלק של "המחיקה" שאתה מדבר עליו הוא בעיני בדיוק המקום שבו תחרות הדיכויים נכשלת. לא רק בגלל המדידה של "נפחי" דיכוי כזה או אחר בהשוואה לאחרים (רעיון בעייתי בפני עצמו מהרבה מאוד סיבות), אלא בעיקר בגלל התחושה שזה חייב לבוא "על חשבון". אני תוהה למה אתה מניח שמאבק טרנסי צריך להתרחש בתמורה למחיקה של מאבק ביסקסואלי? ומדוע שלא יתקיימו צד בצד, או ביחד, כפי שאני מציעה בפוסט?

            אגב, כאן בדיוק נמצא המפתח, בעיני, למאבק להטב"קי שאינו דומואי – בסולידריות, בקואליציה, במאבק משותף. לא בתחרות, לא במחיקה ולא על חשבון אף אחד/ת.

            לגבי הנקודה הראשונה – הנה לינק אחד שמצאתי. מוזמן גם לחפש בגוגל Julia Serano או transfeminism.

  6. הייתי בכנס מגדר בשטח 2011 בפאנל על משפחות טרנסג'נדריות, ודיברה שם אישה טרנסית אחת (עדן ארזי) וגבר טרנס אחד (יובל טופר-ארז). אני לא זוכר שהיה גבר שני ולכן לא מבין את המסקנה שהגעת אליה לגבי העדפת גברים טרנסים?
    ובכנס ב- 2010, אם אני לא טועה, הרצתה אישה אינטרסקס והוצג פרוייקט האינטרסקס המדהים של קהילת האינטרסקס ואונ' חיפה.
    יחסית אני חושב שזה אחד הכנסים היותר מגוונים ומעניינים שיוצא לי להיות בהם מדי שנה מחדש. בחיים לא ראיתי ב"סקס אחר", למשל, מגוון כזה של נשים – יהודיות וערביות, אשכנזיות ומזרחיות, פעילות שטח ואקדמאיות, צעירות ומבוגרות, דתיות וחילוניות, וכן – גם סטרייטיות סיסג'נדריות ולט"ביות.
    לא כתבתי את זה כדי לומר שהכנס הזה מושלם, אלא כי אני חושב ששום דבר לא יספק אותנו אף פעם, ואני קצת מרים גבה כשאני קורא בבת אחת בתקופה האחרונה כ"כ הרבה ביקורת מתוכנו דווקא על הפמיניזם – זה בא בדיוק מהמקום הזה, בעיני.

    • לא הייתי בכנס עצמו ולכן לא יודעת מה קרה בפועל, אבל בתוכניה רשומים שני גברים טרנסים ואישה אחת. בכל מקרה, גם אם הדוגמה הזו הינה שוויונית, הרי שהדוגמאות האחרות (ועוד אחרות שלא כתבתי עליהן) מצביעות יפה על מצב עניינים קיים. לקריאה נוספת בענין, אפשר גם לגשת לבלוג "רווחים לפני חיים", או לחפש בגוגל Julia Serano או transfeminism.

      לגבי הנקודה השניה – אני רוצה לענות בשתי נקודות:

      בנאום שלה ב-Occupy Wall Street, ג'ודית באטלר אומרת: "אם תקווה היא דרישה בלתי-אפשרית, אז אנחנו נדרוש את הבלתי-אפשרי". באותה הנימה, אם ביקורת על התנועה הפמיניסטית היא מוגזמת, אז כן – אני רוצה להגזים. ואם לעולם לא נסתפק בפחות משחרור מוחלט – אז כן, שום דבר חוץ מזה לא יספק אותי. אם התקווה לשחרור היא לא מה שמוביל את המאבק שלנו, אז על מה המאבק, בעצם?

      הנקודה השניה שלי היא נקודה שהעלאתי בפוסט של שבוע שעבר:
      'הפמיניזם ההגמוני, תחת אצטלה של ערכים כמו "ליברליות", "פלורליזם", "סולידריות" ו"הערכה הדדית", מכיל בפני עצמו את השתיקה שלנו, ואת ההסכמה שבשתיקה ליחסי הכוחות ולהתנהלות הכוחנית. אני רוצה לטעון שערכים כמו "סולידריות" או "פלורליזם" תמיד פועלים רק "למעלה", כלומר רק כלפי הקבוצות ההגמוניות. כך, כאשר אנו נגשות לבקר הדרה, השתקה או כוחנות, אנו נתקלות בביקורת על חוסר הסולידריות או חוסר ההערכה שאנו כנראה (לא) רוחשות לחברותינו הפמיניסטיות. ההדרה שבמקור, ההשתקה שבמקור והכוחנות שבמקור נתפשות כטעויות מקריות שעלינו להכיל ולהבין, בעוד שעצם מעשה הביקורת נתפש כבעיה שיש לסיים. מבנה שכזה מונע מאיתנו לפתח מערכת של ביקורת, התנגדות וחתירה תחת מבני הכח ההגמונים בשדה הפמיניסטי משום שהוא רואה ביקורת כהפרעה להתנהלות תקינה של השדה.'

  7. פינגבק: דעה, שירה, צדק, וידוי « האחות הגדולה

  8. פינגבק: אשכול התירוצים להדרת ביסקסואליות | שחור-סגול

  9. פינגבק: אשכול התירוצים להדרת ביסקסואליות | שחור-סגול

סגור לתגובות.