מלים רבות נכתבו על גל החקיקה הפאשיסטי החדש. נדמה שבכל יום הכנסת מוציאה מבית מדרשה הצעת חוק חדשה ומזעזעת, במעין מלחמת התשה אל מול הפלסטיניות/ים (ופעילי/ות השמאל הישראליות), שבמקום להשקיע את האנרגיה שלהן/ם בהתנגדות למצב הקיים, מוצאות את עצמן מתמודדות במירוץ ללמידה ומניעת הנזקים של הצעות החוק ושל החוקים החדשים.
עם זאת, נדמה שרוב הכותבים מייחסים את גל החקיקה הזה דווקא "לימין הקיצוני" ולא לממשלה עצמה (לדורותיה), ואת ראש הממשלה עצמו פוטרים מכל אחריות. בזה אחר זה, אנו מוצאות תיאורים של ביבי כמי שטועה, חסר אונים אל מול "השתלטות הימין", נגרר, נשלט— הכל חוץ מבעל אחריות. כאילו את הכל עושים מאחורי גבו, המסכן, והוא פשוט לא מסוגל לעצור אותם…
מדובר בראש הממשלה. למקרה שזה לא ברור, אני אחזור על זה שוב, מדובר. בראש. הממשלה. זה שנמצא בראש של הממשלה? זה שאחראי על כולם? כן, זה.
אוקיי, אז עכשיו שהבהרנו את החלק הזה, אני רוצה להציע בפוסט הזה את העמדה הרדיקלית שביבי יודע בדיוק מה שהוא עושה. ויותר מכך: שהוא עושה את זה ממש טוב. במילה אחת, אני רוצה להציע את העמדה שלפנינו דיקטטור חדש. תזכרו את זה עכשיו לפני הבחירות הבאות, כי אם אתן/ם חושבות/ים שעכשיו רע, אז אחרי כן באמת יהיה לנו כיף…
ואני אשתמש בשלוש דוגמאות, סתם מהשבוע האחרון, כדי לנסח את העמדה הזאת:
חופש דת? "אנחנו לא צריכים להיות יותר ליברלים מאירופה"
ידיעה מאתמול: נתניהו הביע תמיכה בחוק המסגדים. למי שלא הספיק/ה להתעדכן בזוועה, חוק המסגדים הוא חוק שהציעה לאחרונה ח"כ אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו), לפיו קריאת המואזין תהיה אסורה על מסגדים. התירוץ: המואזינים "מרעישים" ויוצרים "מטרד" לתושבים (היהודים, כמובן, שזה מי שמשנה). העובדה שכבישים, אוטובוסים, אזעקות, צפירות, פאקינג חסידי ברסלב, ועוד מליון ואחד דברים עושים כנראה יותר רעש ויוצרים מטרדים גרועים יותר מאשר המואזינים לא באמת משנה פה. גם לא העובדה שישנם חוקים קיימים נגד רעש. המטרה כאן היא השתקה ודיכוי חופש הדת של הפלסטינים/ות (מה שנקרא, על הדרך של דיכוי חופש הקיום שלהן/ם בכלל). על המעורבות של נתניהו בפוליטיקה של הכיבוש קצרה היריעה מלפרט. רק נזכיר, למשל, את ההתקפות התמידיות על עזה, את הבניה בהתנחלויות, את ההשתלטות על שייח ג'ראח וסילואן, את האלימות הצבאית והמשטרתית בכל המחאות האחרונות (אצל פלסטיניות/ים ואצל יהודיות/ים)… ונסכם בקצרה: התמיכה בהצעת החוק הזאת בהחלט עולה בקנה אחד עם המדיניות שלו בפועל. ואומר נתניהו:
"בכל מדינות אירופה יש את הבעיה הזו והם יודעים לטפל בזה. בבלגיה זה לגיטימי, בצרפת זה לגיטימי, למה אצלנו זה לא לגיטימי? אנחנו לא צריכים להיות יותר ליברלים מאירופה"
טוהרת הגזע: "להבטיח את עתידה של ישראל כמדינה יהודית ([ודמוקרטית])"
שלשום: נתניהו יצא לאפריקה לטפל בבעיית המסתננים. עזבו שכבר ככה צה"ל יורה על פליטים בגבול. עזבו שממשלת ישראל עכשיו בונה להם "מתקן שהיה פתוח" (בית כלא באורווליאנית). עזבו שבישראל כלואים/ות כרגע, בבית הכלא, ילדות/ים בגילאי 13-17. עזבו את זה שישראל היא זו שיזמה את אמנת הפליטים באו"ם. עזבו את זה שנשקפת להן/ם סכנת מוות בארצות שמהן ברחו. עזבו את זה שבמסע לארץ, פליטים/ות נחטפות/ים ונכלאות, מעונות ונאנסות רק על מנת לקבל כופר מהמשפחות. כל הדברים האלה אינם בעיות. הבעיה האמיתית היא… שזה לא קורה מספיק, ועדין חלקן/ם מצליחות/ים להכנס לארץ. אז רק על מנת "לצמצם נזקים", ביבי נוסע על מנת לטפל בבעיה האמיתית: שהן/ם עדין מנסות/ים. ואומר נתניהו:
"אוכלוסיות שלמות מתחילות לנוע לכיוון מדינת ישראל, שהיא מדינה מאוד מפותחת ומאוד הומאנית ואם לא נפעל לעצור את השיטפון הבלתי חוקי הזה, אנחנו נישטף."
שיחדש
זה רק בקטנה, מהיומיים האחרונים.
עד עכשיו, הכל טוב ויפה. כולנו מזדעזעות ואפשר להמשיך לחיות. לא?… אז זהו, שלא. עכשיו מגיע הקטע היפה באמת, שבו ביבי עושה אה מה שהוא יודע הכי טוב: לשקר. ולא רק לשקר, אלא גם לגרום לנו להאמין בזה.
למשל, הנה כמה דברים שנשא ראש הממשלה לכבוד יום זכויות האדם ברביעי האחרון, בנאום שבפני עצמו יכול היה לספק חומר לפוסט שלם (אם לא לספר):
יום זכויות האדם הבינלאומי הוא יום שבו מדינת ישראל ניצבת גאה – גאה בהיותה מאז ומתמיד דמוקרטיה תוססת ופלורליסטית, דמוקרטיה ששומרת על ערכיה חרף אתגרים ביטחוניים שאין להם אח ורע בשום מדינה אחרת על פני כדור הארץ. אנו גאים בהיותנו מדינה המנוהלת על ידי חוק ולא אנשים, מדינה שבה מחאות בכיכרות ציבוריות היא דרך חיים, ולא סימן למהפכה. אנשים יוצאים לרחובות. הם משמיעים כל מחאה או תלונה שיש להם. הם עושים זאת על גבי האינטרנט, בעיתונים, בטלוויזיה. הם עושים זאת בפרלמנט שלנו, הכנסת, בדרך נמרצת, דינמית וחופשייה המשמשת דוגמה ומופת לעולם הדמוקרטי כולו.
בטקסט של ביבי, ישראל היא מדינה דמוקרטית ופלורליסטית. כראיה לאותה דמוקרטיה, מציג ביבי בפסקה שלוש דוגמאות:
- ישראל נשלטת בידי חוק ולא בידי אנשים – רוצה לומר: הא/נשים למען המדינה, לא המדינה למען הא/נשים.
- מחאה היא lifestyle ("סגנון חיים") ולא מהפכה – רוצה לומר: המחאה של הקיץ זה סתם בשביל לצאת מהבית ולעשות בובמרוטשילד, לא בשביל שינוי חברתי. שנאמר: כלב נובח אינו נושך. (הכלבים נובחים והשיירה עוברת?)
- אנשים משמיעים מחאה במקומות שונים – רוצה לומר: עד שיסתמו להם את הפה (ע"ע התיקון לחוק לשון הרע). זה שכלום לא השתנה בעקבות המחאה (להפך, נהיה גרוע יותר) זה לגמרי בסדר. זה פשוט בגלל שהמדינה נשלטת בידי חוק ולא בידי א/נשים, ובגלל שמחאה זה סימן לסגנון חיים חדש ומגניב, ולא לשינוי אמיתי.
שנאמר: מלחמה היא שלום, עבדות היא חירות, בערות היא כח.
לסיכום
הייתי יכולה להמשיך, ולהמשיך, ולהמשיך. אלו דוגמאות רק מהימים האחרונים ולביבי יש היסטוריה עשירה של מלים ושל מעשים, לא מהיום ולא מאתמול. רק שעכשיו הולך ונדמה, יותר ויותר, שכוונת המכוון הולכת ומתהדקת, שהסכנה הולכת וקרבה (או שמא מאוחר מדי?). ביבי לא פצה פה, למשל, כאשר מוסטפה תמימי נרצח על ידי חיילי צה"ל במהלך הפגנה נגד הגדר. עד ממש היום (כנראה על מנת לרצות את קלינטון) הוא גם לא אמר כלום על הדרת הנשים מהמרחב הציבורי בארץ. כשאב ובנו נרצחו ביום שישי בעזה, גם אז הוא לא דיבר. ומדוע שידבר, כאשר זוהי ההתנהלות התקינה של העניינים?
ביבי הוא אשף של מלים, להטוטן של שפה. הוא יודע איך לרתום את השיח לצדו ולהשתמש בשפה על מנת לייצר תמונה בדיונית של המציאות. תמונה שבו הוא עצמו המנהיג הטוב והמסור שאינו מסוגל לרע. תמונה שבה "דמוקרטיה" משמעה דיכוי, שבה "ליברליות" משמעה פאשיזם, שבה מלחמה היא שלום, עבדות היא חירות ובערות היא כח. וכאן טמון העוקץ, שהרי כוחו האמיתי של הדיקטטור אינו רק בעמדת הכח שלו, אינו רק בשלטון ובחוקים, אלא בכריזמה שלו, ביכולתו לסחוף אחריו את העם. ביבי מדבר בשפה 'שלנו'. הוא משתמש במלים כמו "שוויון", "ליברליות", "פלורליזם" ו"דמוקרטיה". הוא מספר לנו שהכל בסדר, שאין מה לדאוג – ואנחנו, העם, נסחפים אחריו. והרי כל כך קל להאמין לדברי נועם – הרי הכל בסדר, לא?…
יותר ויותר, אני פוחדת לחיות כאן. יותר ויותר, העור נמתח ואני מוצאת עצמי תוהה מהי נקודת השבירה, עד מתי אוכל למחות ולזעוק אל הקירות בתקווה שבסוף יהיה בסדר? ומתי אכנע? המחאה בתוך הארץ הפסיקה לעבוד כבר מזמן, והזעקה מחו"ל לא מספיקה על מנת לעצור את השטף. כבר עכשיו אנחנו כמעט טובעות. האם אצטרך לשלם 300,000 ש"ח תמורת הפוסט הזה? או האם, כמו חברות אחרות, אקבל שיחות איומים מהשב"כ? מתי גם אנחנו נתחיל להעלם (כמו שקורה לפלסטינים/ות גם בימים שבשגרה)? שומרת על הדרכון כמו כרטיס "צא/י מהגיהנום", ומקווה שאדע לשלוף אותו בזמן…
בינתים נשארת… ונאבקת!
נ.ב.
היה לי קשה עד בלתי אפשרי למצוא התבטאויות ומאמרים של נשים בנושא הזה. כמעט כל מה שנכתב, נכתב על ידי גברים אשכנזים, בדרך כלל סטרייטים. אני רוצה לעודד את חברותי הנשים, המזרחיות/ים, הקוויריות/ים, ועוד – לכתוב, לפרסם ולהתבטא בנושא הזה. לא רק על הקיר בפייסבוק, לא רק במיילים. לא יתכן שנשתוק ושנושתק אל מול ההתרחשויות האלו, לא יתכן שהקול היחיד יהיה קולו של ההגמון. אני מזמינה את כולן לפתוח בלוג חדש ולהתחיל לכתוב. ואת כל מי שרוצה לתרום לשיח בנושא בלי לפתוח בלוג, לשלוח לי טקסטים במייל ואני אפרסם אותם כאן בתור פוסט אורחת. לא נסכים להשתקה.
שחור-סגול 
אני חושב שה – bibi washing הזה, כמו ביבי עצמו, הוא סימפטום. חברי ה"התנגדות הרכה" של השמאל-מרכז-מרידור לא רוצים להודות שיש לנו ראש ממשלה פשיסט וגזען, בדיוק כמו שהם לא רוצים להודות שיש לנו מדינה פשיסטית וגזענית. האמת הקשה שהם לא מסוגלים לבלוע היא שביבי ואלקין ומיכאלי ודנון וליברמן הם ההנהגה המושלמת והמתבקשת למדינה היהודית. בגלל זה מדברים על "הדרדרות" – כאילו המצב מחמיר. כל מי שנאחז בחלום הציוני לא יוכל להודות שאין שום חדש תחת השמש. "גל החקיקה" הזה הוא פסיק חסר משמעות בהיסטוריה של הכיבוש. זה גם אותם אנשים שחושבים שהכיבוש התחיל ב – 67.
אז לא, לא נראה לי שביבי יהיה דיקטטור. אני די מתבייש בהיסטריה שתקפה אותנו אחרי הבחירות האחרונות, כאילו הן היו הבחירות האחרונות, כאילו ליברמן הוא היטלר, כאילו אוטוטו אנחנו בגרמניה הנאצית.
אין נקודת שבירה. שמעתי אז הרבה את הרעיון שביבי הוא ראש הממשלה הישראלי האחרון שייבחר בבחירות דמוקרטיות. אבל בשביל להאמין בזה צריך להאמין שקיימת דמוקרטיה ישראלית.
הנה רעיון רדיקלי – אם תהיה שבירה, היא תהיה לטובה. להתפתחות הנוכחית אין שום אופי של שבירה – היא השתרשות של מערכת קיימת. השבירה היא שבירה של המערכת, שבירה של הפרויקט הציוני כפי שהוא התקיים מאז תחילתו, שבירה של הכיבוש. באנלוגיה הנאצית האהובה על כולנו, השבירה היא לא 1933 או 1939, היא 1945.
מסכימה ולא מסכימה.
קודם כל – אכן, מעולם לא היתה פה דמוקרטיה והנסיון הציבורי להאחז באחת הוא נסיון סמנטי-מילולי בלבד.
מה שאתה מתאר בתור "השמאל-מרכז" אני מתארת בתור "ימין פאשיסטי" (למה שמתקרא "השמאל הציוני" אני קוראת ימין מתון). אני לא חושבת שיש להם קושי להודות בשום דבר בפני עצמם, היות והאג'נדה ברורה, כמו שאתה כותב יפה מאוד בסוף אותה פסקה. הקושי היחיד כאן הוא שוב הקושי הסמנטי: מותר לעשות, אסור להגיד.
אני מאוד מאוד מאוד רוצה להאמין שהאסון הזה שנקרא הממשלה הנוכחית (ומדינת ישראל) יוביל להגברת הלחץ הבינלאומי, ומפה לשם יוביל לסיום הכיבוש וכל החולות הרעות. עכשיו, כרגע, אני לא אופטימית. נסה אותי אולי עוד שבוע… :)
אני חושב שהקושי הוא הרבה מעבר לסמנטי. בגלל זה מדברים על הרס הדמוקרטיה בכל הקשת שבין שלום עכשיו לבני בגין. בקשת הזאת, שנעצרת בצד אחד ב"מקארתי צדק" ובצד השני במוחמד בארכה, יש קושי רב מאוד להודות במה זה אומר להיות ציוני. זה הקבוצה של "יהודית ודמוקרטית". זה אלה שחושבים שביבי נגרר. זה פרס ומרידור ולבני ויריב אופנהיימר.
הביטוי של זה הוא לא רק במותר לעשות ואסור להגיד. הוא גם באסור לעשות ועושים בכל זאת. בגלל זה חלק מהקשת מאשים את המתנחלים בהכל, והחלק השני מאשים את העשבים השוטים בהכל. בגלל זה אפשר לפאר את בן גוריון ולקלל את ברק, כאילו הם שונים. בגלל זה יורים ובוכים. בגלל זה חוק המואזין זה אסון לדמוקרטיה, אבל לתת זכות בחירה לפלסטינים זה לא יעלה על הדעת. ד"א, אני מוכן להמר שיש גם אנשים שמתנגדים לגירוש פליטים, אבל גם לזכות השיבה.
הממשלה הנוכחית היא לא אסון. היא שונה משאר הממשלות בשני דברים בלבד. אחד, שהיא עושה ליהודים מה שפעם עשו רק לערבים, והשני, שהיא פחות טובה בכיבוש. שאר הממשלות ידעו לכבוש בשקט, בזהירות ובחכמה. הממשלה הזאת כובשת ברישול. פעם היה "שקט, כובשים", והיום כל דנון וסער מסכנים את מפעל הכיבוש הציוני הדגול בשביל רווח פוליטי.
צודקת במליון אחוז. הבעיה לא "עקפה" את הראש. אבל בעיניי היא לאו דווקא התחילה שם, ובטח לא מתמצה שם.
אגב הנ. ב., היה לפחות את מאמר הדעה הזה של מירב מיכאלי http://www.haaretz.com/print-edition/opinion/when-netanyahu-wants-to-be-like-putin-1.400907#.TuYaGT-_nh4.facebook
ולכתוב בלוג זה דבר אדיר :) ואני כבר פתחתי בלוג, וכותבת גם על הנעשה בישראל (למרות שלא כתבתי על נתניהו באופן ספציפי, מה שלא מוריד ממנו אחריות) כמו הפוסט שכתבתי על השתקת והדרת נשים http://feminainvicta.wordpress.com/2011/11/27/anti-woman-israel/
כן ירבו!
תודה.
מסכימה איתך לחלוטין שהבעיה לא התחילה וגם לא תסתיים בנתניהו. מן הסתם, הבעיה העיקרית היא מדינת ישראל, על כל ממשלותיה. מעולם לא התקיימה כאן דמוקרטיה – ביבי פשוט לוקח את השיטה הקיימת לגבהים חדשים.
תודה על המאמר של מירב מיכאלי, היא ממש נהדרת. אני אשים את הקישור בפוסט.
וכבוד על הבלוג החדש! :)
כמצביע בל"ד, אני מבכה כמוך את החתירה ההרסנית של הממשלה הנוכחית תחת יסודות הדמוקרטיה. עם זאת, אני שואל את עצמי כיצד יתכן שנתניהו אוחז בביטחון בהגה השלטון ואין שום סכנה דמוקרטית למעמדו כראש ממשלה. מהסקרים האחרונים ניראה שליברמן מתחזק עוד יותר, אז עם כל המחאה והחגיגה בבלוגוספירה, איך יתכן שכיבוש הכנסת בידי סהרורי הימין אך ורק מתעצם?
לצערי, רק התמוטטות הרש"פ וחידוש המאבק המזוין (בו, כמובן, אינני תומך) יביאו לסיכון מהותי לממשלת ביבי-ליברמן. עד אז אני מוריד את הראש ומשתדל לא לקרוא עתונים.
אורי,
תודה על התגובה.
אני איני מבכה על חתירת הממשלה הנוכחית תחת "יסודות הדמוקרטיה" משום שאני לא מאמינה שאי פעם היו פה יסודות דמוקרטיים שניתן לחתור תחתם. בכלל, האמון שלי במושג "דמוקרטיה" הוא מוגבל ביותר – אני מגדירה שלטון דמוקרטי בתור שלטון שמצליח ליצור אשליה של שוויון – וגם אל תוך ההגדרה הזאת, מדינת ישראל לא נכנסת…
בהמשך לכך, מן הסתם הבלוגיספרה מייצגת את הבלוגיספרה בלבד: עוד סוג של בועה שמאלנית, אשכנזית ברובה. הבלוגיספרה היא אינדיקטור לבלוגיספרה בלבד. בשביל אינדיקטורים לעם, אני קוראת (כלומר, נמנעת מלקרוא) טוקבקים בוויינט.
לגבי התמוטטות הרשות הפלסטינית ותחילתו של מאבק מזוין – אני חושבת שהסיכוי שזה יקרה הוא אפסי. גם בגלל שהתנגדות אלימה תמיד קיימת ברמות כאלה ואחרות, וגם בעיקר בגלל שאין לרשות הפלסטינית את הכוחות הנדרשים בשביל לנהל מאבק מזוין אמיתי (אבנים, למשל, זה לא נשק). בכל מקרה, נראה שיותר ויותר המאבק הפלסטיני הולך לכיוון לא-אלים, ובעיני זהו כיוון מבורך ויעיל מאין כמוהו, היות והשלטונות הישראלים מוצאים עצמם "חסרי אונים" כלפיו – חסרי אונים במובן שהם צריכים לשקר *אחרי* שהם יורים/כולאים/מלא את החסר – למשל, קשה מאוד להצדיק רצח של מישהו שהשתתף בהפגנה לא אלימה (גם אם הוא זרק אבן), או כליאה של מישהו שכל פשעו הוא ארגון הפגנות נגד הגדר. ואת היעילות של המאבק הבלתי-אלים גם אפשר לראות יפה מאוד עם הפופולריות הגוברת של הבד"ס, ושל המאבק לשחרור הפלסטיניות/ים, ברחבי העולם.
לגבי להוריד את הראש ולא לקרוא עיתונים, לא יכולה להגיד שאני תומכת. למרות כל חוסר התקווה, אנחנו (השמאל הרדיקלי, מה שזה לא יהיה) עדין המאחז האחרון של תקווה בארץ הזאת (למשהו שאינו אסון טוטאלי). אני בעד להמשיך – כל אחד לפי יכולתו, כל אחת לפי צרכיה.
שירי – מסכים מאוד. יפה כתבת.
אורי – אני רוצה להוסיף שאני ממש לא מסכים לגבי תוצאות מאבק מזוין. מאבק כזה רק יחזק את השתלטות הימין. במצב כזה, הסכנה היחידה לביבי היא נפילתו לטובת ימנים פשיסטיים עוד יותר, שיזכו לתמיכה גורפת של עם מפוחד ורווי שנאה. אנשים כמו פייגלין וכץ יקפצו על ההזדמנות לנצל סכנת "טרור" כדי לפגוע בעוד כמה זכויות.
כל מילה אמת וחקוקה בסלע.
מסכים בכל לבי ויותר.
אבל, האם זה מספיק? האם התשובה היא להמשיך לכתוב בלוגים ופוסטים? כי הרי ידוע לכל שזה מה שאנו השמאלנים יודעים לעשות, לכתוב. בזמן שבימין (שפעם היה קיצוני והיום נהיה מיינסטרים) פועלים בנחישות והתמדה ומשנים בפועל את המציאות. ביבי וחבריו הבינו את זה כבר מזמן ומיישמים הלכה למעשה. כן, הוא שקרן, מניפולטיבי ודמגוג זול והוא טוב מאד במה שהוא עושה. אז מה אתנו? אנחנו שיודעים לזהות את מעשי הכשפים שלו, איפה אנחנו?? יש לנו אחריות ציבורית ולאומית להראות שיש אלטרנטיבה לטירוף! אז למה אנחנו יושבים מתוסכלים מול המחשב ובוכים על מר גורלנו, במקום לצאת לרחובות ולהשמיע את קולנו? כי אנחנו מפחדים, זה למה. למה המחאה לא הצליחה? שתי סיבות: 1- חוסר מיקוד. 2- המנעות מאלימות. הציבור שמגדיר עצמו כשמאלני ונאור לא מאמין, לא יכול להעלות על הדעת שימוש בכוח ואלימות כדרך לגיטימית למחות. או שאולי הוא רוצה בסתר לעשות בלאגן, לשרוף מכוניות ובנקים, אבל אינו מסוגל. שוב, פחד. ביבי לא מפחד. יש לו רוח גבית מכל מי שאינו מפחד, ליברמן, מיכאלי, החרדים, יו ניימ איט. והם לא יפסיקו, בטח שלא בגלל קומץ אנשים סהרוריים שלא מאמינים להם וכותבים את זה אחד לשני בפייסבוק. רבותיי, צריך להכיר במציאות: מדובר בהשתלטות עויינת על כל מה שבטוח ושפוי במדינתנו, ואין מישהו אחר שיבוא להושיע אותנו, נשארנו רק אנחנו.
מסכים מאוד.
הדגש הוא על אלטרנטיבה. לא, חלילה, אלטרנטיבה שלטונית. השמאל חייב להשתחרר מחלום החזרה לשלטון, ולהתחיל להתנהג כמו מיעוט שולי, שזה מה שהוא.
שתי הסיבות שזיהית מדויקות לחלוטין. אבל בנוגע למיקוד, חלק מזה דווקא כן נעשה באינטרנט. להגדיר לעצמנו מה האידיאולוגיה שבשבילה אנחנו נלחמים זה קריטי. בנוגע לאלימות, זה לאט לאט נעשה בשטח. אנשים נעצרים. אני הסתכנתי במעצר מספר פעמים, ושווה להמשיך.
אני חושב שהבעיה העיקרית של השמאל היום זה מעברים חדים בין ייאוש טוטלי לבין אמונה שהפיתרון מעבר לפינה. שאו טו טו אנחנו חוזרים לשלטון ועושים שלום. המקור של זה אמונה עמוקה ב"צדקת הדרך" של מדינת ישראל. כך שאו שהמדינה היא אור לגויים ותיכף הכל יסתדר, או שגנבו לנו את המדינה והכל אבוד. רק כשמשתחררים מהקונצנזוס אפשר לראות שיש הרבה עבודה קשה לעשות, סיכויי ההצלחה נמוכים, אבל יש אור בקצה המנהרה.
אכן, גם השמאל לוקה היום בתסמונת האינסטנט והאקמול. זוהי תכונה ישראלית או אנושית.
נדמה כי אבדה פה כל הבנה של מה זה תהליך, ובכלל, כישראלים כל תפיסת הזמן שלנו דפוקה. רוצים הכל כאן עכשיו ולפני חמש דקות. חשוב לנו מאד בתור עם ומדינה להפנים שתהליכים גדולים לוקחים זמן ושהסבלנות משתלמת. למרבה הצער, ביבי ושות' גם הבינו שיש לנו זכרון של דג ושהם יכולים לעשות מה שבא להם כי ממילא לא נזכור את זה אחרי שבוע והם גם דואגים לתחזק את שטיפת המוחות באופן קבוע, כך שגם אם כן נזכור משהו אז כבר נהיה עסוקים במשבר הבא, או סתם בציפיה לפרק הבא של המירוץ למיליון. אתה גם צודק לגבי האמונה בצדקת הדרך. כולנו מאמינים שבסופו של דבר הכל יסתדר, וזאת בדיוק הנקודה שלי: זה לא יקרה, לא מעצמו. אנחנו צריכים לקחת בחזרה את המושכות ולהזכיר לעצמנו שהכוח בידיים שלנו. עוד בעיה חמורה של השמאל היא קושי בהסברה טובה ונכונה של האג'נדה. בשביל רוב העם שמאלני/ת הם אנשים שאוהבים ערבים. זהו. כאן זה נגמר. עכשיו לך תסביר לבנאדם שחושב ככה שאתה בעצם רוצה בטובתו. בקיצור, כפי שכתבת, יש עוד הרבה עבודה לעשות אבל יש אור בקצה המנהרה.
תודה על התגובה.
אני רוצה להבהיר שאם השתמע שאני בעד רק לשבת בבית ולהיות אקטיביסטיות/ים מקלדת, זו לא היתה הכוונה. ההערה שלי כוונה באופן מאוד ספציפי למצב שבו רוב הפרשנויות והכתיבה על המצב הממשלתי או המדיני נשלטות על ידי קולות הגמונים, קרי של גברים יהודים אשכנזים. הקריאה שלי לנשים לכתוב על הנושאים האלו היא קריאה לשנות ולנכס את השיח. עם זאת, ללא ספק חשוב מאוד, למי שיכול/ה ומסוגל/ת, לצאת מהבית ולהשתתף בהפגנות ופעילות.
הבהרה שניה: אם השתמע שאני חושבת שאי פעם היתה פה דמוקרטיה שרק עכשיו "נהרסת" או סובלת מ"השתלטות עויינת", זו לא היתה הכוונה. מעולם לא היתה פה דמורקטיה, בעיקר עבור הפלסטיניות/ים – העובדה שעכשיו חלה זליגה בין הפלסטיניות/ים לתומכיהן/ם אינה מפתיעה, וגם לא מחדשת הרבה.
אני רוצה גם להעיר שניה על השימוש שלך במונחים כמו "טירוף" מחד, או "מה שבטוח ושפוי במדינתנו" מאידך. מן הראוי לציין שלא א/נשים נכי/ות נפש הן האחראיות/ים למצב. רוצה לומר: הן/ם בצד של המדוכאות/ים ולא של המדכאים/ות. למעשה, ביטויים כמו אלו הם חלק מהדיכוי שעוברות/ים אותן/ם א/נשים, והוא נקרא: אייבליזם. מעבר לכך, ההגדרות ההגמוניות של שפיות לעומת טירוף בדרך כלל משמשות לשימור של הסדר הקיים (הדכאני) ולא לקריאת תיגר עליו.
אני גם חולקת על הקביעה שהסיבה לכשלון המחאה הוא פחד (וכאן אני מניחה שאתה מתכוון למחאת האוהלים). מחאת האוהלים מעולם לא היתה מחאה שמאלנית, להפך: היא שיווקה את עצמה כתנועה "א-פוליטית", ועל כן גם הגמונית. עם כל מעלותיה של תנועה ל"צדק חברתי", יש גבול למידת "ההצלחה" של תנועה שדורשת דיור נגיש לכובש על אדמות גנובות. למעשה, הסיבה שמחאת האוהלים לא הלכה לכיוון של התנגדות לכיבוש ולממשלה הוא *הסכמה* עם מדיניות הממשלה וארץ ישראל בכל הנוגע לכיבוש ולפלסטיניות/ים.
סיבה נוספת שלא מדובר ב"פחד" היא העובדה שמופעל על פעילות/ים לחץ ישיר, בצורה של אלימות פיזית וסימבולית, על מנת להמנע מפעילות מכל סוג שהיא. כשאת יודעת, למשל, שאם את הולכת לנבי סלאח, את עלולה למות (פשוטו כמשמעו), לא מדובר פה סתם ב"פחד", אלא במנגנון של טרור, אלימות ודיכוי, שהוא מציאותי ומוחשי, לא רק רגשי. לכן אין כל פלא כשפעילות/ים רבות/ים לא מסוגלות/ים ללכת ולמחות (בהנתן שהן אכן לא מסכימות/ים למדיניות הממשלה) – הממשלה דואגת לזה שיהיה לנו מסוכן ללכת ולמחות. ו-וואלה, זה באמת מפחיד.
לא נראה לי שאצליח להגיב על הכל, אבל אנסה:
אני לא חושב שאת בעד אקטיביזם מקלדתי בלבד, ואני בהחלט לא מתכוון לתקוף את אורח חייך ודעותיך. כוונתי היא, ואני בהחלט מכליל את עצמי כאן, שאנחנו יודעים טוב מאד לשבת ולכתוב, אבל כשזה מגיע למעשים בשטח אנחנו הרבה יותר חלשים, בטח שבהשוואה לחרדים, מתנחלים, או חלק מהימין החילוני.
אני בהחלט בעד חיזוק הקול הנשי בדיונים ברשת, במדיה ובאופן כללי בכל מקום ובכל תחום, ובראש ובראשונה בפוליטיקה – שם החוסר הגדול באמת.
אין ספק שהכיבוש משחית והורג אותנו לאט ובטוח, ושאם נסיים אותו אולי יתחיל עידן חדש וחיובי בתולדות המדינה, כולל עיגון של דמוקרטיה אמיתית. אני תומך בהקמת שתי מדינות לשני עמים.
לגבי שפיות וטירוף, כוונתי היתה לתחושות שמעלות בי פעולות והחלטות הממשלה הנוכחית. אני מסכים שזה לא רלוונטי כשחושבים על האנשים המעורבים בדבר. בטח שלא התכוונתי להישמע מדכא או כוחני בשום צורה, גם אני אחד מהמדוכאים ולא להיפך. לא הבנתי את המושג אייבליזם. אני לא מבין איך הגדרות אלו באות לשמור על הסדר הקיים, אבל זו בטח לא היתה כוונתי. ההיפך הוא הנכון.
כן, התכוונתי למחאת האוהלים, וכן, היא היתה שמאלנית לחלוטין. לא רשמית כמובן, אבל יוזמיה, מנהיגיה, תומכיה העיקריים ומסריה היו שמאליים. צדק חברתי זה לא מוטו שהימין מתגאה בו. דרישה לדיור נגיש לכובש על אדמות גנובות היא אכן צביעות שאין כמותה, אבל זה כבר דיון אחר. הדיון הרלוונטי כאן הוא האם המחאה הצליחה או לא, כאשר אני טוען בודאות שלא. לחזירות שנהפכה כאן לדרך קבע אין שום הצדקה, עם כיבוש או בלי.
הפסקה האחרונה שלך מוכיחה בדיוק את טענתי שאכן מדובר בפחד. כאשר איש או אישה מפחדים לצאת ולמחות כנגד כל עוולה באשר היא מחשש שיפגעו בה או בו, פיסית או מילולית, אז אני לא מבין איך מדובר במשהו אחר. שוב, אני לא מוציא את עצמי מהמשוואה, גם אני מפחד, מהממשלה, מהמשטרה, מהצבא, מפעילי ימין קיצוניים או לא קיצוניים, מחרדים או מסתם אנשים טיפשים ומתלהמים, לא חסר. השמאל הקיצוני, אם יש דבר כזה, פועל במישורים חברתיים ותקשורתיים בצורה שקולה והגיונית עם דרך ארץ. הימין הקיצוני פועל (גם) בדרכים אלימות פיסית ומילולית ומחנך את ילדיו לשנאה ונקמנות.
זהו, נראה לי. מקווה שלא הסגברתי יותר מדי..
הבהרה:
– אני מסכים עם הרבה מהדברים שכתבת כאן ושאת כותבת באופן כללי.
– אכן מדובר בגל חקיקה פאשיסטי שמובילה ממשלה גזענית, אפלה ומסוכנת.
– ביבי יודע בדיוק מה הוא עושה, ולכן הוא כל כך מסוכן. אם הוא היה טיפש היינו כולנו יותר רגועים.
– אהבתי מאד את הפוסטר.
– אני מברך ומחזק את ידיך במאבקך הפוליטי והמגדרי.