הצד שלהן – מאמר ישן מגוגיי

[אזהרת טריגר: הפוסט מכיל תיאורים של אלימות פיזית]

גיליתי שלאחרונה כל המאמרים בארכיון של גוגיי נקטעו בערך בחצי – אסון! אז למען ההמשכיות וההיסטוריה, החלטתי לשים פה כמה מאמרים שפרסמתי שם בשנים עברו ושעכשיו נמצאים בצורה חלקית.

המאמר שלמטה מתאר את פעולת המחאה הישירה שלנו במצעד הגאווה הירושלמי בקיץ 2009. פורסם במקור ב-9.7.2009, למעבר למאמר המקורי אפשר ללחוץ כאן. (הגרסה הזו מכילה רק את הטקטסים שלי ושל לילך).

פוסט נוסף שלי בנושא: לשנה הבאה בי-רושלים.

הצד שלהן

צלם: אורן זיו

שירי

במצעד הגאווה בירושלים עברתי חוויה טראומטית, שעם השלכותיה אני מתמודדת עד עכשיו, ואני בטוחה שזה לא יגמר בקרוב. אני חושבת ששיא ההתרחשויות היה ברגע שהמאבטח ניסה להשליך אותי ממדרגות הבמה. אני זוכרת את עצמי, נאחזת במעקה, בנסיון לא ליפול. בפעם האחרונה שנפלתי במדרגות (בגיל 11), שברתי את הגולגולת. ואז – אני על הדשא, והמאבטח מתחיל להכות אותי.

האיסטינקט הראשון שלי הוא לשבת – כך הוא לא יוכל לגרור אותי. הוא מעקם לי את הידיים מאחורי הגב, אני צועקת מכאבים, וכשהוא אומר משהו (“היא עוד תיעצר היום” – אומרות לי חברות, מאוחר יותר), אני לא שומעת. אני מרגישה את השנאה ואת הכעס בטון שלו, באלימות שלו, בעקשות שבה הוא מכה אותי.

ופתאום הוא משחרר אותי (מייפל מספרת לי אחר כך שהיא קרעה אותו ממני), ואני מוקפת בצלמים שמצלמים אותי יושבת ואת חברותיי צועקות (מה הן צועקות?). אני חוזרת לעשתונותי, קמה וצועקת שסטונוול היה פעולה בלתי חוקית, ושמצעד הגאווה הראשון, חודש אחרי סטונוול, אורגן על ידי אישה ביסקסואלית, שבלעדיה לא היינו נמצאות כאן היום.

חבר שלי, עילם רוז, צועק שגם בסטונוול היו ביסקסואלים, שגם לנו מגיע מקום. ואז זה נגמר, וכולנו יוצאות. אני יושבת על הדשא, ליד הבמה, ובוכה בזמן שיונתן גטרו על הבמה משבח את "האווירה הטובה" במקום.

רבות ורבים מכם ראו או שמעו על "הביסקסואל", “שהתפרץ" לבמה במהלך הנאומים של מצעד הגאווה בירושלים (חברתי הטרנסית לילך, כמה קל להניח זהויות של א/נשים כשהן לא אומרות אחרת) – ואנחנו רצינו לספר על החלק שלא נראה.

***

הפעולה שלנו התחילה ביום חמישי בבוקר, אך הסיבות לה התפתחו זמן רב לפני כן: בכל המצעדים, בכל האירועים, בכל הנאומים שאי פעם נעשו בארץ, מעולם לא הוזמנו לדבר נציגות ונציגים מקהילת הבי, על מנת שידברו בשמנו. אמנם במהלך השנים עלו ביסקסואליות וביסקסואלים לדבר על הבמה – מקצתן כמנהיגות ארגונים ומקצתם כפעילים הומואים, לסביות וטרנסג'נדרס, אך מעולם לא התבקשנו לדבר עבור עצמנו – כקהילה. ההדרה הזאת לא התחילה מיום חמישי, וגם לא שבוע לפניו. ההדרה הזאת היתה ועודנה שרירה וקיימת לכל אורך הדרך במוסדות הקהילה "ההומו־לסבית", והיא אלימה, מוחקת ומשתיקה לא פחות מאשר "האלימות" שמאוחר יותר האשימו אותנו בה.

ביום חמישי בבוקר הייתי עדה כיצד עקב לחץ מאמם של הקהילה הטרנסית על הבית הפתוח, הורשה דובר טרנס (עידו קטרי) לעלות ולדבר על הבמה בשם קהילת הטרנסג'נדרס. את עידו קטרי הכניסו לרשימת הנואמים בשעה תשע בבוקר של יום חמישי אך ורק בזכות הלחץ מצד הקהילה הטרנסית, והייתי (ועודני) גאה בחוזק ובמאבק של הקהילה הזו, ובהישגיה.

בשעה עשר התקשרתי ליונתן גר, מנכ"ל הבית הפתוח, בבקשה שיתן מקום גם לדובר או לדוברת מטעם קהילת הבי. אמרתי שאני מבינה שהבית הפתוח רוצה רק מנהיגים ומנהיגות של ארגונים, והבהרתי לו שיש כאלה באמתחתנו, אם רק ירשו לנו לדבר. ביקשתי דקה, אולי שתיים, על הבמה – שום דבר שישתווה לעשר ולעשרים הדקות שקיבלו חברי כנסת סטרייטים ונציגי מועצת העיריה שדיברו על הבמה, למשל. בתגובה, יונתן גר ניתק לי את הטלפון בפרצוף.

משגיליתי מה היחס של הבית הפתוח אלינו, הרמתי טלפון [לפעילה נוספת]. ידעתי ששבוע לפני כן, במצעד הגאווה בחיפה, עלתה [אותה פעילה] לבמה בסוף הנאומים, ביחד עם עדי מורנו, בנסיון להשמיע כמה מהקולות שהודרו משם. ידעתי גם שבשבועות שלפני המצעד בירושלים, ניסו היא וחברות נוספות לגרום לבית הפתוח להוסיף דובר/ת ביסקסואל/ית לרשימת הנואמים, אך לשווא. סיפרתי לה על שיחת הטלפון שלי עם יונתן גר, אמרתי לה שתתכונן, ושייתכן מאוד שמה שקרה בחיפה יקרה גם היום. אני [והיא] התחלנו בשרשרת טלפונים, שהניבו לא רק את קבוצת הפעולה הקטנה שלנו, אלא גם את הגוש הבי/פנסקסואלי במצעד.

מקוצר היריעה, לא ארחיב על המצעד עצמו, ורק אגיד שהייתי גאה בגוש שלנו, ושלא הייתי גאה בהפרדה בין גברים לנשים בכניסה (מה עם הטרנסים?), במתחם הסגור והמסלול הקצר שבו צעדנו, בממסדיות, במסחריות ובהדרתיות ששלטו הן במצעד הן בנאומים – הקהילה שלנו נקראת להט"ב, גברת קאנטי, ולא כולנו הומואים או לסביות.

חצינו את הגדר "שהגנה" על הבמה – [קבוצת הפעולה שלנו]. כאן החלק שהתחלנו לקבל מכות. [שתיים מאיתנו] קיבלו מכות ממאבטחת, בעוד אני התעכבתי מאחור. המאבטח שתפס אותי גרר אותי על הרצפה והתחיל להכות אותי, בעוד אני צועקת לחברותיי. אני זוכרת את הנעלים שלי נופלות בעת שהוא גרר אותי. באותו רגע לא הרגשתי כאב, אך את שאריות השפשוף אני מרגישה עד עכשיו.

ראיתי את חברותיי רצות אלי, משלבות אתי ידים ומתיישבות. למקום הגיע נציג מטעם הבית הפתוח. חזרנו על בקשותינו – דקה, חצי דקה, רק תנו לנו לעלות ולדבר. האיש סרב – "אין לנו זמן, אין לנו מקום, יכבו לנו את המיקרופונים". אך כאמור, טענתו העיקרית היתה שאין לנו צורך לדבר – שאותם הומואים אשכנזים בני המעמד הבינוני מייצגים גם אותנו.

לפתע שמעתי את המילה "ביסקסואלית" מהרמקולים. אני קמה ורצה אל קדמת הבמה ורואה את לילך עומדת מול המיקרופון ומדברת. וליד הבמה, מחכה לי אותו מאבטח שהרביץ לי עוד קודם. הוא מנסה לזרוק אותי מהמדרגות, ואני שומעת את לילך אומרת "ועוד מעט יפנו אותי מפה בכוח".

לילך

ופתאום אני על הבמה, בלבוש גברי לחלוטין, הנציגה היחידה (וגם זה בלי רשות) של קהילה שאני בכלל לא בטוחה שאני חלק ממנה. אני עדיין לא לגמרי מבינה איך זה קרה. זה פשוט היה אחד הרגעים האלה, תחושת חופש מהולה בפחד, כשאת מבינה שאת צריכה לעשות משהו עכשיו, או בכלל לא.

ניגשתי ישירות למיקרופון, ובפה יבש ובמילים מגומגמות קלות, כתוצאה מחוסר תכנון מוחלט, אמרתי שיש פה השתקה של הקהילה הביסקסואלית וביקשתי שישימו לב שאין אפילו דוברת ביסקסואלית אחת, שבגלל שעליתי על הבמה בלי רשות הורידו אותי מהבמה באלימות. לפני ששמתי לב ירדתי מהבמה לפני שזה נעשה מכוער ממש.

מחוץ לגדר, חיכה לי מדריך מקבוצות הנוער של הבית הפתוח שהכרתי ואמר לי שגם לתפוס את המיקרופון זו פעולה אלימה. חייכתי ואמרתי שגם סטונוול היתה פעולה אלימה. הוא לא הבין. מפתיע. עוד גבר אשכנזי ממעמד הביניים שלא מבין למה הפרת הסדר של משחק שאני לא בחרתי את החוקים שלו היא אקט של שחרור, לא של דיכוי.

הוא לא מבין מסיבה פשוטה – חוץ מהעובדה שהוא הומו, ספר החוקים של המשחק הזה נטה לטובתו מהרגע הראשון. בקהילה של הומואים אשכנזיים מהמעמד הבינוני, לבעלי הקהילה לא ברור שהסדר שלהם הוא עדיין סדר הירארכי ודכאני.

כן. אני מדברת כאן על פוליטיקה של קבוצות. הקהילה שלנו מורכבת מקבוצות פוליטיות שונות, עם מטרות משותפות, ואנחנו רואות וחוות את הדיכוי אחרת. הומואים פלסטינים, טרנסג'נדרס מרמלה, לסביות מצפון ת"א, כולנו רואות וחוות את הדיכוי בצורה שונה.

לפני שאתן מאשימות אותי בפלגנות, תנו לי להיות ברורה. המאבק הוא אחד. אבל הוא לא אחיד. לכל אחד מהגוונים ומהקבוצות בקהילה שלנו מגיע ייצוג, כקבוצה נפרדת, וזאת תהיה יומרה מוחקת-זהויות לחשוב שמישהו מאחת הקבוצות האלה יכול לדבר בשם קבוצה אחרת, בשם קבוצת הבי.

מתוך הקבוצות הנפרדות שלנו אנחנו בונות קואליציה. בדיוק כשם שחשוב שלהט"ב לא יותרו על הקול שלהן בקבלת החלטות בחברה הרחבה, חשוב שהביסקסואליות לא תוותרנה על זכותן להישמע בקהילה הלהט"בית ולא תפרושנה הצידה, כי זה בדיוק מה שימשיך את הדיכוי שלנו.

אם משהו הובהר לי ביום חמישי יותר מכול, הוא שגם ארבעים שנים אחרי סטונוול, הדברים עדיין אינם עובדים "כמו שצריך". מערכות הדיכוי עדיין פועלות בעוצמה לטובת בעלי המדינה הזאת. הסדר הציבורי, הגדרות, המשמעת ומעל הכול – הנורמטיביות, הם כלבי השמירה של הדיכוי, שנובחים עלינו כדי שנישאר בתלם. גם אם כיום הם נראים חביבים יותר ותוקפניים פחות, אתמול למדנו בדיוק מה קורה כשאנחנו לא נשמעות לנורמאליות של האחרוּת. גם ארבעים שנה אחרי סטוונוול, דיכוי הוא עדיין שם המשחק, והנורמטיביות היא עדיין האויב של החופש של כולנו.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “הצד שלהן – מאמר ישן מגוגיי

  1. פינגבק: "לשנה הבאה בי-רושלים" – על ההיסטוריה של התנועה הביסקסואלית בארץ | שחור-סגול

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s