(בין היתר, הפוסט הזה הוא גם קטע מהספר שאני כותבת על ביסקסואליות, האנגלית המקורית כאן).
מגיבים/ות שימו לב: אני לא כאן כדי להתעסק בשאלה "פמיניזם – האם ולמה?" כך שאם התגובה שלכם עוסקת בשאלות כמו "למה בכלל צריך פמיניזם?", "למה אתן הפמיניסטיות כל הזמן מדברות על X?", או "מה יש לכן נגד גברים?" – אז: א. לא הבנתם את הנקודה, ו-ב. לא כאן המקום לשאול. תגובות מסוג כזה לא יאושרו.
מהו פמיניזם? בעקבות בל הוקס, שהגדירה פמיניזם בתור "תנועה לסיום הסקסיזם, הניצול הסקסיסטי, והדיכוי", אני מגדירה פמיניזם בתור תנועה לסיום הפטריארכיה, כל צורות הדיכוי הפטאיראכליות וכל צורות הדיכוי ככלל. זו גם האידאולוגיה הבסיסית שמחברת בין רוב סוגי הפמיניזם, ולמרות שהזרמים השונים לא תמיד מסכימים לגבי מהי פטריארכיה, מהו סקסיזם ואיך בדיוק לסיים אותם, זוהי עדין המוטיבציה הבסיסית שרובנו חולקות. (בעוד שאני מכירה בעובדה שזרמים מסוימים לא חולקים את דיעה זו, עלי גם להכיר בעובדה שהפמיניזם שלהם הוא קצת מפוקפק…)
אני מגדירה פטריארכיה בתור מבנה חברתי שבו גברים הינם הקבוצה השלטת ושבו הם מרוויחים מפריווילגיות רבות בכל תחומי החיים אך ורק עקב המיגדור שלהם כגברים. באופן מילולי, משמעות המילה "פטריארכיה" היא "שלטון גברי", והיא משקפת מבנה חברתי שבו לגברים ישנה שליטה חומרית וסמלית כאחד על פני כל תחומי החיים.
פטריארכיה זה יצוג יתר של גברים בממשל (ביחס לאחוז שלהם באוכלוסיה); פטריארכיה זה יצוג-יתר של גברים בעמדות הנהלה ובמקומות עבודה; פטריארכיה זה כשגברים מקבלים שכר גבוה יותר עבור עבודה שווה; פטריארכיה זה כשגברים מחזיקים ברוב המשאבים בעולם אך נשים מבצעות את רוב העבודה; פטריארכיה זה כאשר גברים שולטים ומרוויחים מעבודת נשים לא רק מחוץ לבית אלא גם בתוכו; פטריארכיה זה כשגברים שולטים בנשים ובגוף שלהן דרך הטרדות רחוב, הטרדה מינית, תקיפה מינית ואונס; פטריארכיה זה כשגברים שולטים בפוריות של נשים דרך איסור או התרת גישה לאמצעי מניעה ולהפלות; פטריארכיה זה כשגופן של נשים נחשב לנחות ודוחה בעוד שגופם של גברים נחשב לנקי ובריא; פטריארכיה זה כשגברים והתנהגות גברית מקבלים הערכה ועידוד בעוד שנשים והתנהגות נשית נחשבות למשפילות ופחותות ערך; פטריארכיה זה כשלשון זכר הוא ברירת המחדל ולשון נקבה היא חריגה; פטריארכיה זה כשגברים מחונכים להביע את עצמם בעוד שנשים מחונכות לשתוק; פטריארכיה היא שליטה גברית וסגידה לגבריות מעל הכל, על חשבונן ועל גבן של נשים שמשלמות את המחיר, בכל הדרכים האלה ובעוד רבות אחרות.
כאן צריך לזכור שבתרבות שלנו, הפטריארכיה מתייחסת ספציפית לכח ושליטה של קבוצה מאוד ספציפית של גברים על כל שאר הקבוצות. הקבוצה הספציפית הזאת כוללת גברים יהודים, אשכנזים, ילידי הארץ, אזרחי המדינה, בעלי השכלה אוניברסיטאית, הטרוסקסואלים, סיסג'נדרים, מונוגמים, מהמעמד הבינוני ומעלה, תקינים גופנית ובין גילאי 30 ו-50. קבוצת הגברים הספציפית הזאת מחזיקה בכח על חשבון כל הקבוצות האחרות בכל אחת מהתכונות שתיארתי, והם נהנים מסוגים רבים של פריווילגיות בתור פרס חברתי על השתייכותם לקבוצה השלטת.
גם חשוב לזכור שכשאני כותבת את שרשרת התכונות האלו, אני לא מתארת קבוצות נפרדות של גברים, אלא סטנדרט אחיד שהוא לעולם בלתי נראה היות והוא נחשב "לנורמה". בתרבות שבה זהו הסטנדרט היחיד, רק סטיה מהתכונות האלו נחשבת בתור זהות. החברה מסמנת ונותנת שמות רק לתכונות שלא מתיישבות עם הזהות האחת הסטדנרטית – בגלל זה "נשים" ו"מזרחים" נחשבות לקבוצת "מיעוט" אבל גברים או אשכנזים הם לא – למרות ששתי הקבוצות האלה מהוות חצי מהאוכלוסיה. וזה גם למה "טרנסג'נדרים" מסומנים בתור "קבוצת זהות", אבל סיסג'נדרים לא; למה "להט"ב" מסומנות/ים גם כן, אבל "סטרייטים" לא, וכמובן למה "ביסקסואליות" היא זהות מסומנת, אבל "מונוסקסואליות" נותרת עלומה.
חשוב לציין שבניגוד למחיקה ביסקסואלית (או מחיקה של כל קבוצה אחרת), הסיבה שבגללה הזהויות האלה לעולם לא מדוברות או אפילו מקבלות שם, היא שהן נחשבות בתור הכלל. א/נשים תמיד יניחו שאחרות/ים משתייכות לזהויות האלה אלא אם כן ועד שהוכח אחרת, וכל העשיה התרבותית, חומרית וסמלית כאחד, מכוונת לסיפוק צרכי הקבוצה האחת הזאת, על כל זהויותיה. את הזהויות הללו אין צורך לציין כיוון שהן ברירת המחדל.
אם תרצו לראות דוגמה לזה, אני מציעה לכן/ם פשוט לפתוח טלויזיה, לקרוא עיתון או להסתכל על הממשלה (כולן צורות של שליטה ציבורית ועשיה תרבותית), ולספור כמה א/נשים אתן/ם רואות אשר תואמים לסטנדרט האחיד וכמה לא. תגלו מהר מאוד שגם כשא/נשים חורגים מהסטנדרט, קהל היעד נותר כפי שהוא – הקבוצה הסטנדרטית וטעמיה. תגלו גם שכשא/נשים מקבוצות מוחלשות מקבלות/ים יצוג, רוב היצוגים יהיו שליליים או סטריאוטיפים. כמו כן תגלו שרוב הא/נשים האלה יחרגו מהסטנדרט רק בתכונה אחת (חוץ ממקרים שבהם ישנו קשר ישיר בין תכונות: למשל, רוב הפלסטינים בארץ הם גם ממעמד הפועלים).
הענין הזה גם מאפשר לנו הצצה לאיך פריווילגיה עובדת בתוך קבוצות מוחלשות ובתנועות חברתיות ופוליטיות (בעיקר מיינסטרימיות): המשמעות של חלוקת הפריווילגיות בחברה שלנו היא שברוב המקרים, הקבוצה הדומיננטית בתוך הקבוצה או התנועה תהיה מרוחקת מהסטנדרט האחיד רק במעלה אחת.
לדוגמה, התנועה הפמיניסטית המיינסטרימית תשלט בעיקר בידי נשים יהודיות, אשכנזיות, ילידות הארץ, אזרחיות המדינה, בעלות השכלה אוניברסיטאית, הטרוסקסואליות, סיסג'נדריות, מונוגמיות, מהמעמד הבינוני ומעלה, תקינות גופנית ובין גילאי 30 ו-50; התנועה הלהט"בית תשלט בעיקר בידי גברים הומואים יהודים, אשכנזים, ילידי הארץ, אזרחי המדינה, בעלי השכלה אוניברסיטאית, סיסג'נדרים, מונוגמים, מהמעמד הבינוני ומעלה, תקינים גופנית ובין גילאי 30 ו-50; וכן הלאה. הפמיניסטיות האמריקאיות לפעמים קוראות לזה קיריארכיה (kyriarchy), מונח שמתייחס לאופי היחסי והמורכב של דיכוי, כאשר א/נשים שהינן/ם מדוכאות בהקשר אחד יכולות/ים גם להיות מדכאות בהקשר אחר.
יש לציין שבחו"ל, התנועה הביסקסואלית המיינסטרימית מרוחקת מהסטנדרט לא במעלה אחת, אלא בשתיים (לפעמים גם שלוש), והיא נשלטת בעיקר בידי נשים ביסקסואליותלבנות, ילידות ארצן, אזרחיות המדינה, בעלות השכלה אוניברסיטאית, סיסג'נדריות, מונוגמיות, מהמעמד הבינוני ומעלה, ותקינות גופנית (לפעמים גם פוליאמוריות). העובדה הזו היא אמנם חיובית, אך כמובן אינה מספיקה. בין היתר, זו אחת הסיבות שחשוב לי לחקור נושאים הנוגעים לנשים ביסקסואליות ולגברים ביסקסואלים בנפרד [בפרק שממנו לקוח הטקסט הזה], על מנת לא לאחד ביניהם לכדי סטנדרט ביסקסואלי אחיד, שבאופן בלתי נמנע יגרום למחיקת ההבדלים.
[במאמר מוסגר, בארץ המצב הרבה יותר טוב, והתנועה נשלטת בעיקר על ידי ביסקסואליות ופאנסקסואלים, נשים (אל מול גברים), ג'נדרקווירז וטרנסג'נדריות/ים (אל מול סיסג'נדרים), יהודיות, מזרחיות ואשכנזיות, עם רמת השכלה מעורבת (נוטה לאקדמיה), פוליאמוריות ומונוגמים, מרקע מעמדי מעורב (עם נטיה לבינוני), נכות/ים וא/נשים תקינות גופנית, בין גילאי 18 ו-50.]
כל זה אומר שפטריארכיה הוא מונח שמתייחס לקבוצת הזהות האחידה, שמתמקד בשליטה המגדרית של גברים וגבריות, אבל לא מסתיים שם. בעיני, פמיניזם הוא התנגדות לכל צורות הדיכוי שנובעות מהפטריארכיה כפי שהגדרתי למעלה, כולל כל חוליה בשרשרת הפריווילגיה של קבוצת הזהות האחידה. בגלל זה פמיניזם, במשמעות הזאת, הינה תנועה כוללת לסיום הדיכוי הפטריארכלי במובן הרחב ביותר האפשרי. העובדה שתנועות פמיניסטיות לא תמיד פועלות לפי הכלל הזה לא בהכרח מעידה בעיני על כשלון של הפמיניזם, אלא יותר על תוצאה של דיכוי פטריארכלי, שאליה צריך להתנגד בעזרת כלים פמיניסטים.
באופן אישי, פמיניזם מסוג כזה הוא הבסיס לכל הפוליטיקה שלי והאקטיביזם שאני עושה. הוא מאפשר לנו לחבר בין נושאים שונים ולבחון את המשותף בין קבוצות שונות מבלי להאחיד או למחוק הבדלים. בכך יש תרומה הן לפמיניזם והן לתנועות אחרות, היות ונקודת המבט הזו מאפשרת שימוש בכלים ונקודות מבט רבות על מנת להתנגד לדיכויים וליצור שינוי רדיקלי בחברה, למען כולן/ם ולא רק אלה שלמעלה.
שחור-סגול 
הי שירי
למרות שאני משתייך במדויק לקבוצה ההגמונית הנהנית מכל הפריבילגיות מצאתי את דבריך יפים ונכונים.
אולי כדאי רק להוסיף שבאופן פלאי כלשהו עובדת היותך משתייך לקבוצה ההגמונית לא פוטרת אותך מחווית הדיכוי: גברים יהודים, אשכנזים וכו' וכו' חווים גם הם דיכוי חזק מאד. ההבדל הוא שהם חווים זאת מקבוצת השווים שלהם ולא מקבוצה הגמונית אחרת, ומדכאים בתורם בני/ות קבוצות אחרות.
אביב,
תודה על התגובה. אני חושבת שאכן כל הקבוצות שמנית גם הן סובלות מדיכוי. בעיקר חשוב בעיני לדבר על דיכוי של גברים תחת הפטריארכיה (אחד החלקים הפחות מדוברים בפמיניזם בכלל ובפמיניזם של בנים בפרט, באופן אירוני). אני חושבת שהמונח קיריארכיה (שהצגתי למעלה) מאוד מתאים כאן ומעביר דקויות שאולי לא עוברות עם המונח "פטריארכיה".
עם זאת, אני חייבת להוסיף שההבדל העיקרי, בעיני, בין הקבוצות ההגמוניות לקבוצות המוחלשות הוא בפריווילגיות, גישה למשאבים וכח על קבוצות אחרות (ולא רק במקור של חווית הדיכוי). כלומר, אכן אסור לשכוח שקיים דיכוי, ועם זאת גם אסור לשכוח את המערכת כולה ואת מיקומן של קבוצות פריווילגיות/מדכאות.
מסכים בהחלט, ולכן ציינתי בסוף דבריי שהם "מדכאים בתורם בני קבוצות אחרות" וכמובן נהנים מהפריבילגיות.
לא הייתי צריכה ללכת כל כך רחוק חנוך לבין קורא לזה יחסי מדכא-מדוכא
כאשר כל אדם ברמה כלשהי הוא מדכא וברמה אחרת הוא מדוכא
כל כך מדוייק. פוסט פשוט מהמם :)
במאמר מוסגר, היה לי מגניב להרגיש חלק מהמאמר המוסגר על התנועה הביסקסואלית בארץ.
(L)
תודה מותק ^_^ 3>
בתור מישהו שנמצא באותה קבוצה "שולטת" או מדכאת, יש לי שתי נקודות נוספות שראוי שיועלו:
1) אין שום סיבה ושום הצדקה שאישה וגבר שעושים את אותה תפקיד, ונאלצים לעמוד באותן דרישות, יקבלו שכר שונה, וזה המצב בארץ .
פעם, אפשר לאמר שזה היה מוצדק רק לגבי נשים שעבדו ביום עבודה קצר, ויצאו ולקחו את הילדים מהגן ,ולכן עבדו שעה פחות לעומת גברים שאף פעם לא עבדו יום מקוצר. למעשה, ככל הידוע לי, המשכורת הנמוכה הייתה לכל אישה, גם אם אין לה ילדים בגיל הגן. גם אם אישה עבדה עד ארבע, יום מלא, זה לא נחשב לה כשעות נוספות, כי זה נחשב כפריבילגיה שלה לצאת מוקדם.
היום, אין כמעט מקומות שבהם יש לנשים יום עבודה מקוצר,אבל השכר שלהן עדיין נמוך משל הגברים, בלי שום הצדקה.
2) כמה שזה מפתיע, רוב מי שלומד מקצועות שקשורים לחקר החברה, הם גברים. כל עוד מי שחוקר את החברה ואיך היא פועלת, ואת הפערים הללו הם גברים.
מן הסתם המחקר יפספס זוויות מסוימות שנשים כן ישימו עליהן לב, לא תמיד בגלל שוביניזם, או שהם מאמינים בחברה פטריאכלית, אלא בגלל העובדה שאישה וגבר חושבים בצורה שונה ומסתכלים על הכל מזוויות ראיה שונות קצת. לדעתי זה חלק עיקרי מהסיבה שהפערים בין נשים וגברים לא מצטמצמים בחברה למרות שיש פחות ופחות מקצועות שהם נחשבים למגדריים.
אופטיקאי,
תודה על התגובה.
אני לא בטוחה למה חשת צורך לציין את העובדה שאתה מביע את דעתך "בתור מי שנמצא בתור הקבוצה השלטת". האם זה הופך את דעתך ליותר רלוונטית או חשובה יותר?
לגבי מה שכתבת:
1. לא ברור לי למה מוצדק שנשים יקבלו שכר נמוך יותר על עבודה שווה, בכל מצב שהוא ובכל נסיבות שהן – חשוב לי גם לסמן שמדובר שכר נמוך על בעבודה שווה, כלומר לא רק על בסיס חודשי אלא גם על בסיס שעתי. גם הקישור בין נשים שעובדות חצי יום לבין משכורת נמוכה יותר לא מדויק עובדתית וגם לא היאסטורית. למשל, בארה"ב בתחילת המאה ה-20, נשים עבדו ימים של 14 שעות 7 ימים בשבוע, ועדין קיבלו שכר נמוך בהרבה מאשר גברים. גם כאשר אישה צריכה לעבוד משרה חלקית על מנת לטפל בילדים, אין הדבר נחשב "לפריווילגיה" אלא למכשול בפני עבודתה, קרי הצידוק לכך שמגיע לה פחות כסף הוא לא שהיא כבר מקבלת "פריווילגיה" אחרת על חשבון, אלא פשוט שהיא "לא מסוגלת להשקיע" בעבודה. זאת משום שהעובד האידאלי למקום העבודה הקפיטליסטי הוא תמיד דמותו של גבר. ועוד נקודה אחרונה: אישה שעובדת כשכירה בחצי משרה ואז חוזרת הביתה לטפל בילדים למעשה עובדת משרה מלאה (או משרה וחצי) בשני מקומות שונים – בבית ומחוצה לו. על העבודה בבית, כמובן, היא לא מקבלת לא כסף ולא הערכה.
2. מספרית, רוב הסטודנטיות/ים ומסיימי/ות התואר במדעי החברה הן נשים. הסיבה שהאקדמיה היתה ונותרה פטריארכלית היא שגברים, דעותיהם, ודעות שעולות בקנה אחד עם הפטריארכיה ככלל, מקבלים יותר יוקרה ויותר אזנים קשבות מאשר נשים. אגב, היות מישהי אישה ממש לא מחסן אותה מפני סקסיזם וגו'. זה נשמע כאילו אתה מניח שישנם איזשהם הבדלים טבעיים או מהותיים בין נשים לגברים, זה טיעון די מפוקפק. בעיקר אם אתה טוען שאותם הבדלים "טבעיים" הם המקור למיגדור של המקצועות ושל המשכורות (אגב, מקצועות שנחשבים ל"נשיים" – כלומר שהחברה מסלילה נשים אליהם – הם מקצועות בעלי יוקרה ומשכורות פחותות הרבה יותר). גם אין לי מושג מה מקור הטענה שישנם פחות ופחות מקצועות ממוגדרים. 90% מהמורים הן מורות, כנ"ל לגבי אחיות, מטפלות וכו' (וככה נראות גם המשכורות שלהן). אפשר גם לראות שכאשר נשים נכנסות למקצוע מסוים, שבעבר היה גברי, חלה ירידה ביוקרה – ובמשכורות – במקצוע (למשל, הוראה ועריכת דין).
ממליצה על הרצאתה של ד"ר דפי יואל בנושא. (שים לב, אגב, בהקשר לפטריארכליות של האקדמיה – שלמרות שהמחקר שלה מבוסס על מאות מחקרים אמפירים, דעתה לא מקובלת באקדמיה והיא נאלצה לפרסם את המחקר שלה בכתב עת שולי).
[הערה מנהלתית: תגובה זו היתה ארוכה הרבה יותר ונערכה על מנת לצמצם במרכיב ההסגברה]
לא הבנת אותי…
אני אמרתי שפעם אישה קיבלה שכר נמוך יותר לעומת גבר באותו מקצוע מהסיבה שלאישה היה את הזכות לצאת מהעבודה שעה מוקדם יותר,על מנת לקחת את הילדים מהגן הביתה, מבלי שיגרעו מהשכר שלה. החוק הזה היה בעייתי אז, והוא בעייתי עוד יותר היום.
[…]
מעבר לזה, חלק מהמעסיקים יצאו מנקודת הנחה שאם יש ילד חולה,אז האישה תישאר בבית ותטפל בו,ולכן יש סבירות גבוהה יותר שגבר יגיע לעבודה אם אחד הילדים חולה,ולא אישה שאחד מילדיה חולה.
היום ההבדל הזה במשכורת עוד יותר בעייתי, כי אין לנשים אופציה ברוב המקומות לעבוד יום עבודה קצר. אז אם נשים נדרשות לעבוד אותן שעות כמו גברים, למה שיקבלו שכר נמוך יותר?
[…]
אני לא מדבר על האקדמיה בפני עצמה, אלא על מי שמצליח כן לפרסם מאמרים ומחקרים שיכולים להשפיע על הציבור .
מחקרים וסריקות מוח בדקו וגילו שהמוח של אישה ושל גבר פועל אחרת.מעבר לזה לגברים ולנשים יש כישורים קוגניטיביים אחרים.
[…]
מדוע יש רוב של נשים בהוראה? תחשבי שלעמוד מול כיתה של אנשים שהדבר היחידי שמחזיק אותם בבית הספר זה חוקק חינוך חובה, שלא רוצים להיות שם, ולכן דווקא למי שיש לו חלוקת קשב טובה יותר, יש יותר סיכוי לשרוד במקצוע שכזה.
[…]
לגבי ירידת היוקרה, של הוראה למשל, אני לא בטוח שזה בגלל שזה הפך להיות מקצוע מגדרי נשי. זה קשור לעובדה שפעם בית הספר יכל להעניש תלמידים על התנהגות לא הולמת, ואף לסלק את חלקם למסגרות שהולמות את צרכיהם.
[…]
לגבי עורכי דין, הסיבה לירידה במשכורות שלהם, זה פשוט עניין של ביקוש והיצע על כל משרה שמתפנה.
[…]
אני לא מסכים שזה המצב הרצוי או הראוי, אבל זה חלק רובד נוסף בדברים שצריך לשנות.
אופטיקאי,
אני מזמינה אותך לקרוא עוד בקישורים שהכנסתי בפוסט, בתגובה שלי אליך למעלה, בעריכה של התגובה שלך, ובקישורים לבלוגים הפמיניסטים בצד (וכמובן גם עוד בבלוג שלי). מעבר לזה, לא כאן המקום וגם לא הזמן להכנס לדיון שאתה מכוון אליו (כפי שגם כתבתי בהערה למעלה בתחילת הפוסט).
תודה רבה על דבריך המאלפים.
אהבתי מאוד את תיאור הפטריארכיה המדויק.
ואהבתי מאוד את הדף המדהים של נוגה. מזכיר נשכחות משנות ה-80.
ודבר מעניין להוסיף, כבר אמרו לפני, החברה הזכרית היא הומואירוטית במהותה. כל דבר הקשור לגבריות הוא בעל ערך ויוקרה, גברים מעריכים גברים, מעריצים גברים, נלחמים בגברים ומעריכים את אויביהם, לומדים מגברים, ועם נשים הם שוכבים (הסטרייטים).
תודה רבה על התגובה :)
אני מכירה ומסכימה עם הטענה לגבי הומואירוטיות, היא מאוד אלגנטית ומשכנעת. עם זאת, אני רוצה רק לסמן שתי בעיות איתה:
1. לפי הטענה הזאת, תרבות גברית היא לא הומואירוטית אלא ביסקסואלית, כאשר גברים מחד מעריכים גברים וגבריות, ומאידך מתייחסים לנשים כאובייקטים מיניים. כלומר, הטענה הזאת מוחקת ביסקסואליות של גברים בה בעת שהיא מעלה אותה במסגרת הטיעון.
2. יש כאן חיבור בין ביסקסואליות של גברים לבין דיכוי נשים, חיבור שמאוד לא נוח לי איתו היות ולדעתי האישית ביסקסואליות של גברים היא אחד הדברים שדווקא יש להן פוטנציאל חתרני משמעותי כלפי הפטריארכיה.
כלומר, אמנם הטענה מאוד יפה, אבל היא עושה לי קצת טיקים בראש. אני תוהה אם יש דרך לטעון את הטענה הזאת בצורה שלא תהיה ביפובית, כי אם כן אז היא באמת תהפוך למהממת.
לא נראה לי שיש מקום להשוות בין הומואירוטיות פטריארכלית לבין ביסקסואליות. זה נראה לי כמו שני דברים שונים.
כך שהטיעון אינו ביפובי, והוא אינו מערער על הביסקסואליות הגברית כחתרנית כלפי הפטריארכיה.
איפה בעיניך ההבדל ביניהם? כלומר, חוץ מזה שהראשון הוא קקי והשני הוא אחלה (ההבדל היחיד שאני רואה כרגע). כוונתי, האם יש הבדל פרקטי ולא רק סמיוטי בין האחד לאחר, שהופך את האחד לביסקסואליות והשני ללא-ביסקסואליות?
האמת שדיברתי פשוט מהחוויה האישית שלי. זה נראה לי כמו שני דברים שונים לגמרי.
המשיכה שלי לזכרים הרבה יותר דומה למשיכה של נשים לזכרים מאשר להומואירוטיות גברית פטריארכלית.
הייתי אפילו מעז ואומר שנראה לי שמשיכה לגברים והערצת גברים זה שני דברים שונים גם אצל נשים הטרונורמטיביות.
הומואירוטיות גברית פטריארכלית נובעת מעניין של יוקרה. גברים = יוקרה. נשים = נחיתות.
הומואירוטיות גברית פטריארכלית נובעת מעניין של מעמדות ושליטה: גברים מעמד שולט מעדיפים להיות עם המעמד השולט ולהתייחס אליו, בעוד המעמד של הנשים נחות.
הומואירוטיות גברית פטריארכלית נובעת מעניין של להשאיר את העוגה על כל חלקיה אצל המעמד השולט, דהיינו הגברים, ואת הדברים שנחשבים בעיניהם כפחותים לתת או לעשות עם הנשים.
אין לזה קשר לביסקסואלייות במובן שזה המיינסטרים של הפטריארכיה.
צר לי, אבל אני עדין לא מבינה מה מבדיל בין זה לבין ביסקסואלית – חוץ, כאמור, מזה ש"ביסקסואליות" זה "חבר שלנו" ו"הומואירוטיות פטריארכלית" זה לא.
ההגדרה של "הומואירוטיות פטריארכלית" היא ביסקסואליות: זוהי אנרגיה מינית שמכוונת לגברים ולנשים (הגם בצורות שונות). יצוין גם ש"לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה" הוא אחד מהמשפטים השכיחים ביותר לתיאור של ביסקסואליות/ים. המעמד של ביסקסואליות גברית בתוך הטענה הזאת בתור "המיינסטרים של הפטריארכיה" הוא בדיוק מה שהופך את הטענה לביפובית.
שתי דוגמאות שלדעתי אי אפשר לכנות אותן ביסקסואליות:
חייל ישב ברכבת וקרא ב"ישראל היום" על המלחמה בלוב. הוא אמר: "זה גבר זה, קדאפי. תגיד מה שתגיד, אבל זה גבר שהוא לא עזב את לוב".
גבר אומר: כדורסל גברים זה משהו. מה יש לחפש בכדורסל נשים.
שתי דוגמאות קטנות, של הערכת גברים, הערצת גברים (גם אלה שנחשבים אוייבים). לא קשור לאנרגיה מינית, קשור לתפיסת האישה כנחותה, ולחלוקה ברורה (גם אם לא הכרתית במלואה) בין גברים עליונים לנשים נחותות.
את בעצמך כתבת במאמרך הנפלא על סגידה לגבריות. בגלל זה הזכרתי את נושא ההומואירוטיות. הכול יוצא מנקודת מוצא של סגידה לגבריות, לא של אנרגיה מינית כלשהי. והסגידה לגבריות היא גם לפאליות, אבל בעיקר לתכונות האופי שלהם שנחשבות לטובות יותר, יוקרתיות יותר, חשובות יותר, ובונות עולם יותר.
ומה קורה, אני תוהה, כאשר אותו חייל העביר עמוד וראה אישה מושכת? מה קורה כאשר אותו גבר מעביר את המבט שלו מכדורגל גברים לנשים בפרסומות? בידוד של רגעים מתוך רצף של זמן זוהי דרך בטוחה למחוק ביסקסואליות. ושוב אני מזכירה, שהטיעון עצמו, במקור, נשען על ביסקסואליות: גברים מעריכים גברים ושוכבים עם נשים.
בכל מקרה, אני שוב אומרת שאני לא לא מקבלת את הטיעון. כפי שכבר כתבתי, הוא מאוד אלגנטי ומשכנע. עם זאת, אני גם חושבת שהוא ביפובי, ושוב תוהה אם יש דרך לטעון אותו בצורה שאינה ביפובית.
אולי ביסקסואליות קימת גם במקומות שבהם התיפקוד שלה לא חיובי. לא בטוח שזה ביפובי. אם מקבלות את האבחנה שלך שהמצב של הערצה לגברים ומשיכה לנשים הוא מצב ביסקסואלי, אז יש פה ביסקסואליות שמתפקדת בהקשר מסוים כשמרנית או מדכאת. למה זה ביפובי? יכול להיות מצב שבו פמיניזם יתפקד באופן שמרני או מדכא, יכול להיות מצב (אפילו הרבה מצבים) שהומואיות תתפקד באופן שמרני ומדכא, ויכול להיות גם מצב שביסקסואליות תהיה כזו. ואז, אכן, כמו שכתבת, היא "לא חברה שלנו". אבל בשאר המקרים כן :) ואפילו מאד!
ותודה על פוסט חשוב מאין כמוהו, שירי.
תודה על התגובה :)
אני חושבת שהטיעון הוא ביפובי היות והוא מתקיים בקונטקסט מסוים: ראשית כל, במקור הוא מופיע במאמר (שכחתי את שמו) שמדבר על יחסים דכאניים בין הומואים ולסביות, ושבו הקיום היחיד של ביסקסואליות נמצא בטיעון הזה (העולם ההומו-לסבי של הכותבת נטול גם ביסקסואליות/ים וגם טרנסג'נדריות/ים). כאשר ההקשר היחיד שבו עולה ביסקסואליות בקונטקסט המקורי הוא הקשר ביפובי, יש פה משהו חשוד, בלשון המעטה. ברמה השניה, חשוב לזכור שהקונטקסט החברתי הרחב של דיון בביסקסואליות הוא קונטקסט ביפובי, וזה כולל שיח פנים-קהילתי פמיניסטי והומו-לסבי (ועל אחת כמה וכמה לסבי פמיניסטי). כלומר, אם אנחנו יכולות לדבר על הקשרים שבהם פמיניזם או הומוסקסואליות מתפקדים באופן דכאני, הרי שזה תמיד מתבצע בתוך קונטקסט שבו ברור שפמיניזם בפני עצמו או הומוסקסואליות בפני עצמה אינם דכאניים מטבעם. לא כך הוא לגבי ביסקסואליות, שבאופן כלל, וגם בפרט בקונקסטים פנים-קהילתיים (גם פמיניסטים וגם הומו-לסבים וטרנסג'נדרים), בדרך כלל תופיע בהקשר דכאני או פריווילגי, ולעולם לא תופיע כקבוצה מדוכאת או כאופציה חתרנית.
כל זה לא אומר, כמובן, שלא יתכן מצב שבו ביסקסואליות תתפקד באופן דכאני. יש הרבה סיטואציות כאלה – רק שכמו בפמיניזם או בלהט"ב, בדרך כלל מדובר בהקשרים פנים-קהילתיים ולא חיצוניים לקהילה (משום שבאופן חיצוני, מדובר בקבוצה מדוכאת). למשל, בבלוג שלי באנגלית, כתבתי על איך ששיח ביסקסואלי פנים-קהילתי הרבה פעמים מוחק קיום של טרנסג'נדרים/ות ויוצר הדרה ויחסי כח סיסקסיסטים בתוך הקהילה.
אם נחזור לטיעון של ההומואירוטיות הפטריארכלית – שוב אני אומרת שהוא נראה לי משכנע ואלגנטי. ועדין אני רוצה למצוא דרכים לטעון אותו בדרכים שלא מקשרות בין ביסקסואליות לבין פריווילגיה ודכאנות. כיוון אחד אפשרי, למשל, הוא לבחון לא כיצד הצורה הזאת של ביסקסואליות הזאת מאפשרת או תומכת בפטריאכיה, אלא כיצד היא מחבלת בה או יוצרת undercurrent חתרני. עוד כיוון הוא לבחון את המורכבויות (לכאן ולכאן) של סוג כזה של ביסקסואליות באופן שיכיר ביחסי הכח שפועלים על א/נשים ביסקסואליות/ים ועל ביסקסואליות כנטיה. הצורה החד- מימדית שבה הטיעון הזה מתפקד היא מקור הבעייתיות שלו – אני חושבת שאפשר, וגם כדאי, להכניס אליו מורכבויות נוספות ולפרק אותו מיחסי הכח (המונוסקסיסטים) שהוא מנכיח ומשכתב.
אני רוצה להציע הבדל:
אני חושבת שההבדל הוא מידת ההדחקה/הסובלימציה של האנרגיה המינית. זאת אומרת, ביסקסואליות היא הפנייה מודעת, גלויה (ולפעמים נבחרת) של האנרגיה המינית כלפי גברים, נשים ומגדרים נוספים. אחד המאפיינים של זה היא רמה גבוהה של האחדה (ולא סתם, בתוך קבוצת הא/נשים שמזדהים כביסקסואלים, אפשר למצוא תת-קבוצה גדולה המזדהה כפאנסקסואלית, במובן של "עיוורון מגדרי").
ההומואירוטיות הפטריארכלית, לפחות לפי דעתי, היא קודם כל פיצול כפוי של האנרגיה המינית (בין נשים לגברים, בדגש על סיסג'נדריוּת). אחרי הפיצול, כל האנרגיה שהייתה יכולה להיות מופנית כלפי מי שאינם גברים-סיס או נשים-סיס, מוכחשת לחלוטין; האנרגיה המופנית כלפי גברים עוברת סובלימציה והופכת ללא-מודעת (האלמנטים המיניים שלה מודחקים); והאנרגיה המופנית כלפי נשים היא תמונת המראה – כלומר, מי שאתה מעריך, אתה לא תרצה "להשפיל" ע"י משיכה מינית, ומי שאתה נמשך אליו הוא מושפל מעצם ההגדרה.
זה קצת "פסיכולוגיסטי" ההסבר שלי, אבל זה בגלל שקראתי הרבה ספרות פסיכולוגית לאחרונה אז אם תוכלו לסלוח לי על כך…