אם לא שורפות בנקים, זאת לא המהפכה שלי: על מחאות אלימות

אתמול בבוקר התעוררתי לעולם של אופוריה ושל עונג. לראשונה בארץ, מחאה אזרחית עברה את גבול "המותר", שמשות בנקים נופצו בהפגנת זעם, ולמרות המעצרים הקשים והאלימות המשטרתית, השמחה וההתרגשות היו בפי כל. "איזה כיף על הבוקר :)" כתבתי לצד תמונה ובה השמשה המנופצת של בנק הפועלים. מאוחר יותר, אני כותבת: "אחחח… עם כל התמונות האלה, קשה להתנתק מפייסבוק ולהתחיל לעבוד… :)". ולא רק אני.

אופוריה של בוקר. השמשה המנופצת של בנק הפועלים.

היום בבוקר כבר התנתקנו מהפייסבוק. העולם של היום בבוקר הוא קשה קצת יותר. עם כל השמחה על המחאה של שבת, היום מותר קצת ללקק את הפצעים. הפוסט הזה הוא רשימה של מחשבות, לאו דווקא קוהרנטיות – קצת על האופוריה, בעיקר על הפצעים.

אלימות? מה זה?

למרות האופוריה, כבר אתמול התחילו לצוץ קולות רבים המבכים על "אלימות המפגינים" ומתנערים "מהמפגינים הרעים" שניפצו את שמשות הבנקים. "אנחנו לא אלימים" הפכה להיות המנטרה החדשה של התנועה, בצירוף מלים כמו "קומץ" ו"יחידים". בפוסט המתאר את האלימות המשטרתית נגדה, שירי (שם משפחה לא ידוע) כותבת: "היו מספר אנשים […] שהשתתפו במעשים האלימים יותר, אבל השאר פשוט הפגינו, בלי להשתולל להפוך פחים או לתקוף שוטרים" (כאילו למי שכן "השתוללו" דווקא כן מגיע יחס אלים מצד המשטרה). בתוכנית הרדיו שלו אתמול, שבה צידד במפגינות/ים ויצא נגד האלימות המשטרתית, אמר נתן זהבי: "בתור מישהו שחושב ששלטון החוק הוא חשוב, אם יש לכם צילומים […] של כל מי שזרק סלעים או אבנים על שוטרים מצד המפגינים, תקרעו לו את הצורה". תמונה שעלתה היום לעמוד אנטריקוט מפרות קדושות בפייסבוק מציגה את המפגינות/ים "כאזרחים נאמנים" אל מול השלט "בלי נאמנות אין אזרחות". בכל המקרים, כמעט מיותר לומר, ההתנערות מהאלימות באה יד ביד עם שכתוב וחיזוק של ערכי החוק והסדר – שלא לומר הציונות הגזענית (בעיקר באחרון).

אזרחים נאמנים

ניכוס קצר

בפוסט בשם בזכות האלימות שפרסמתי בשנה שעברה, אני כותבת כך:

"אלימות" היא פיקציה, מונח שכל מטרתו היא שמירה על מנגנוני הכח, על משטר המדינה ומוסדותיה, ועל זכותם של כל אלה להפעיל כח פיזי (אלים) עלינו בכל עת שיחפצו. "האלימות" נקראת אלימות רק כאשר היא ננקטת על ידי אזרחיות/ים ללא רשות המדינה או בעלי ההון – כאשר אלו, לעומת זאת, משתמשים באותם הכלים (או גרועים מהם בהרבה), מדובר ב"שמירה על הסדר".

היום אני רוצה לעשות ניכוס למילה הזאת. אם "אלימות" היא התנגדות למשטר ולהון-שלטון, אז אני בעד אלימות. אם "אלימות" זה מה שאנחנו עושות כדי להגן על עצמנו ולהתריע מפני אלימות המשטרה ואלימות הבנקים, אז אני בעד אלימות. אם "אלימות" זה לקחת את הכח חזרה לידים שלנו ולערער את השליטה שלהם בחיינו, אז אני בעד אלימות. אם "אלימות" זו המהפכה שלנו, אז אני בעד אלימות!

מי פה האלים?

כותבת תומר שמדי בפייסבוק (ועכשיו גם בהארץ):

עשרות עצורים, מכות יבשות, צלעות שבורות. זה נראה בעיני רבים הגיוני, לגיטימי, שקוף. שתי זגוגיות של בנק לעומת זאת מרעידות את אמות הספים. צריך להסתכל טוב טוב פנימה והחוצה ולשאול ולבדוק טוב טוב מה אלים בעינינו ומה לא, את מי זה משרת, ולמה לעזאזל בנקים הפכו לחשובים הרבה יותר מבני אדם.

ומעלה דנית גוטפריד לפייסבוק:

בשולי הדברים

כמו בכל שיח מונוליטי, ישנן קבוצות שעומדות במרכז וקבוצות שמודרות לשוליים. למשל, לבד ממספר מאמרים ופוסטים זניח כמעט, כל הקולות שנשמעו ביממה האחרונה לגבי המחאה היו של גברים אשכנזים. מתוך עשרות לינקים, פוסטים, מאמרים, פתקי פייסבוק, סטטוסים ומי יודעת מה עוד – איפה הנשים? איפה המזרחיות? איפה הפלסטיניות? איפה הלט"ביות? לנו אין מה להגיד?

המחאה – והקולות שלה – מנוסחים כמעט לחלוטין במונחים הגמונים: אשכנזיות, הטרוסקסואליות, ציונות וגבריות. מירכוז כזה של השיח בטח שאינו מפתיע, אבל מהווה גם הוא סוג של אלימות, השתקה פנים-מחאתית.

פלסטיניות

כותבת נועה שינדלינגר ב-MySay:

כאן עומדת הסתירה הפנימית שאי אפשר להתעלם ממנה: אותם אנשים שעומדים לצד דפני ליף היום ומוחים על "אלימות המשטרה" בתל אביב, מחר ילבשו את המדים ויפעילו אלימות נוראה פי אלף נגד פלסטינים (ובעלי ברית ישראלים ובינלאומיים) בשטחי 67, ואף אחד לא יפצה. לא צריך ללכת כל כך רחוב. אם ב' הוא בית, וזוהי "מחאת הדיור,” היכן היו ליף וחבריה ביום שישי כאשר מאות מאתנו נסעו לסוסיא שבדרום הר חברון כדי למחות על כוונת המדינה למחוק את הכפר מהמפה? ומדוע לא נשמע קולם הבוקר כאשר אל ערקיב שבנגד נהרס שוב, בפעם המי יודע כמה?
מחאת הקיץ היא דרישה למחיה נגישה והוגנת על אדמה כבושה, על חשבונן של הפליטות הפלסטיניות. כאשר הכובש דורש צדק חברתי לעצמו תוך רמיסה של הנכבשות, יש כאן בעיה. כאשר יחס המדינה והמשטרה למפגינות/ים נגזר ישירות מיחסה כלפי הפלסטיניות/ים, יש כאן בעיה. אתמול נזף בית המשפט במשטרה על האלימות ועל המעצרים, ושחרר את כל העצורות/ים לביתן/ם. ובעוד שמפייסבוק עלה קול שמחה וצהלה, כתבתי אני: "זה ההבדל בין יהודים לפלסטינים".

מזרחיות

כמו שהמאבק הוא מאבק של יהודים, כך הוא גם מאבק של אשכנזים. כותב שלום בוגוסלבסקי בפוסט תיאוריית החלונות השבורים:

מביא לי את הקריזה לשמוע שהמאבק חזר עם העשרות של דפני ליף ולא עם המאות של צעדת השכונות שבוע לפני כן.

כותב רפאל בלולו על המחאה של הקיץ שעבר:

בתוך כל זה קיננו בי רעשים בלתי פוסקים והתנגדויות עזות כלפי מובילי המחאה, וכלפי דפני ליף בפרט. שאלתי את עצמי למה זה קורה; מאיפה מגיעה אותה התנגדות כלפי אדם, שמדבר לכאורה בשפה שלי, שפה שמילותיה הן שוויון זכויות, צדק חלוקתי ודיור ציבורי. האם הקושי שלי נעוץ בעובדה שמנהיגה אשכנזייה עתירת פריווילגיות, שגדלה בשכונה מבוססת, מספרת לי "שהעיניים שלנו נפקחו ולא ייסגרו שוב", שעה שעיני שלי מעולם לא היו סגורות מאז ילדותי בעפולה? האם רק בזכות הקושי שנתקל בו מעמד הביניים החזק – אותו מסמנת עבורי דפני ליף – יצאו אנשים רבים כל כך אל הרחוב? מה קרה, אנחנו בשכונות ובפריפריה לא חשובים מספיק?

נשים

כותבת דורית אברמוביץ' בפייסבוק:

במרחבים של מחאות והפגנות, גם אלו המצוינות למען צדק חברתי, נשים רבות מרגישות לא בטוחות, ומרגישות שהן-אנחנו-חלקנו- צריכות להצטמצם מאד: בין אם מפאת הפחד ממכות מצד גברים (אלו המכוונות למשל מצד שוטרים ואלו שלא מכוונות מלהט המפגינים, ולהזכיר- כי רבות מאתנו נפגעות אלימות ועל כן מכות ומעצר מסוכנים מאד עבורנו ומשחזרים טראומות עבר והווה). נשים רבות חוות הערות סקסיסטיות מצד מפגינים (חלק, ממש ממש לא כולם חלילה). המגפונים ניטלים פעמים רבות על ידי גברים והקולות של נשים מיטשטשים.
אז מפגינים יקרים- לגמרי יקרים- במחאה למען צדק חברתי, נשים חייבות לדעת שהן בטוחות, שקולן רם ונשמע, כי ללא נשים, ממילא אין מהפכה. ואם משמעו לוותר על פריבילגיות של דומיננטיות במחאה, הרי זו ההזדמנות עבורכם.

להט"ב

אחת מהעובדות הלא-מדוברות ביותר של ההפגנה ביום שבת היא העובדה שקדמה לה העצרת נגד להט"בופוביה ברוטשילד פינת הרצח. השוטרים ידעו על זה, המפגינות/ים ידעו על זה. מאחת המשתתפות שמעתי שלפחות שליש מההפגנה היתה להט"בית.

אז למה לא מדברות על זה? אולי בגלל "שלא קשור"? אולי בגלל שהמוקד המדומיין של המחאה הוא סטרייט אשכנזי?

לסיכום

קצת מתוק וקצת מריר. לכולנו ברור שמחאת הקיץ התרוממה ביום שבת, השאלה עכשיו היא כיצד תיראה המחאה. כולי שמחה ונרגשת לאור הרדיקליזציה שלה – הזעם, ההתלהבות וניפוץ השמשות. עם זאת, נראה שלפחות חלקית, המחאה עדין הולכת באותו נתיב של שנה שעברה, עם שיח מיינסטרימי של חוק וסדר, עם סטנדרט אחיד של פטריוטיזם, ציונות, גזענות והתנערות "מהמתפרעים". בימים אלה, שבהם המחאה החדשה – זו של הקיץ הזה – מנוסחת בדיונים, בפוסטים, בתמונות ובאירועים, כולי תקווה שנוכל להסיק מסקנות גם מאירועי שבת וגם מהמחאה של שנה שעברה, וליצור מחאה רדיקלית, זועמת, רגישה ובלתי מתפרשת.

לשרוף את הבנקים

מודעות פרסומת

16 מחשבות על “אם לא שורפות בנקים, זאת לא המהפכה שלי: על מחאות אלימות

  1. מישהו ראה לאחרונה "סדר ציבורי" שצריך לשמור עליו? כי לדעתי הוא כבר מזמן אבד… אם אי פעם היה

    • הטיעון הזה מאוד מוזר לי, אני לא בטוחה איך לענות עליו. את חיה במדינה? עם משטרה? עם צבא? עם בנקים ובעלי הון? עם כיבוש?

      הטענה שאין "סדר ציבורי" מוחקת את כל מנגנוני השליטה האלה (ורבים אחרים) ומציירת מציאות דמיונית שבה אין צורך למעשה במחאה.

      • התכוונתי שכשנשברים חלונות בנק אומרים לנו שאנו הורסים את הסדר הציבורי. על איזה סדר ציבורי לעזעזל מדובר? אין בריאות, אין רווחה, יש דרי רחוב והטייקונים חוגגים כמו חזירים. לזה הכוונה. אין שום סדר ציבורי רק השתוללות של כמה בעלי מפתח- על כל השאר.

  2. מצטערת… לא רואה את זה קורה…
    לא כשהמחאה באה להציל את "מעמד הביניים הקורס"…

    כשאני מסתכל על כמות שלוש הנקודות ששמתי בתחילת ההודעה הזאת, אני מבינה שלא משנה כמה המחאה הזאת תצעק "מהפכה" או "צדק חברתי" אני עדין ארגיש כמו זה שזכויות שלה באות אחרונות. שצריכה להתנצל על הביקורת שלה ועל המקום שלה.

    אני חושבת שאי-אפשר לחשוב שהמחאה הזאת תשיג משהו מעבר לשמירת הסטטוס-קוו ברגע שטורחות להסתכל על ההנהגה שלה. בסופו של דבר, לכל אלה שמוחות שם, יש יותר כסף ממני ומרוב החברות שלי ועבודה יותר נגישה להם.

    משום מה יצא לי פאסימי ומתבכיין. זה פחות הקטע שלי בד"כ. אבל מחרפן אותי שבישראל 2012 יש אנשים שיכולות להרשות לעצמן להתפלא מאלימות משטרתית, ברגע שזו תוקפת אותי ואת החברים שלי פחות או יותר מאז שאני בן 14. לפחות הם מרגישים קדושים מעונים, נו…

    • מסכימה ולא מסכימה. אם היית שואלת אותי האם אני צופה שינפצו את השמשות של בנק הפועלים בהפגנה, הייתי נותנת לך תשובה דומה למה שכתבת כרגע. גם אני לא אופיטימית במיוחד, אבל אני חושבת שביום שבת נפתחו למחאה הזאת הרבה יותר אופציות משיכולנו לדמיין קודם לכן.

      • אוויי יו יו אז כמה חלונות ראווה של בנקים עשירים ומונופוליסטיים נופצו. מה עושים מזה?? לכו תראו בצרפת איך מפגינים. שורפים מכוניות וזורקים בקבוקי תבערה.
        ההפגנה הזאת הייתה שונה ויצרה הד. זאת מחאה שהתבגרה. לא מפחדים יותר. ברגע שמפגינים מראים שהם מוכנים ללכת רחוק ולעבור על החוק זה מראה שיש פה כאב אמיתי. לא איזה הפנינג כמו שנה שעברה.
        לא יקרה שום דבר אם גם כמה חלונות ראווה ינופצו ואפילו כמה חנויות ישרפו למען מטרה צודקת.
        המדינה הזאת התדרדרה לאשפתות שהיא לא הייתה בהם מעולם. לכן צריך וזה בסדר להשתמש גם בכלים האלה.

  3. פינגבק: אז אני בעד אלימות | העוקץ

  4. אני שאלה:
    האם לכל מתוסכל פוליטית מותר לפעול כך? יש אנשים שמתוסכלים שאי גירוש האפריקאים, יש המתוסכלים מגירושם, מפינוי שכונת האולפנה, מאי פינוי מגרון, מהמצור על עזה, מאי הלחימה עם עזה.. רשימת הלא מסופקים אינה נגמרת. השאלה היא האם לכל אחד יש זכות לשבור את הכלים, לחסום צירים ולהתפרע, או שיש לנו כללי משחק אחרים, הבאים ליידי ביטוי בקלפי.

    • איתמר,

      השאלה אינה שאלה של תסכול אלא שאלה של יחסי כח. בחלק מהדוגמאות שנתת (גירוש הפליטים, המצור על עזה, אי פינוי התנחלויות), פעולה מתנגדת היא פעולה שחותרת תחת יחסי הכוח שמייצרת המדינה נגד אוכלוסיות מוחלשות. לעומת זאת, בחלק השני של הדוגמאות ("אי גירוש" הפליטים, "אי הלחימה" עם עזה, "פינוי" שכונת האולפנה, הגם שאני בספק שאכן מתקיימות בשטח), יש כאן דרישה להעצמת יחסי הכח של המדינה כנגד אוכלוסיות מוחלשות.

      מן הסתם, אין כלל אחיד לכל הפעולות ולכל הנושאים. צריך לבחון כל מקרה לגופו ולבדוק האם מדובר בהתנגדות ובחתרנות נגד יחסי הכח הקיימים, או בשכתוב והעצמה שלהם. דבר כזה נעשה בדרך כלל לפי פרמטרים שקשורים גם לשיח וגם למציאות בשטח – כיצד מצטיירת אותה קבוצה בשיח התקשורתי והציבורי? מה יחס הממשלה אליה? האם היא מקבלת תמיכה ממשלתית? מה מדיניות הממשלה בפועל באותו נושא? מהי רמת איכות החיים בקרב אותה אוכלוסיה? וכו'.

      בתור מי שתומכת בפירוק של יחסי כח היררכים, ובפרט יחסי הכח בין המדינה לקבוצות מוחלשות, אני בהחלט תומכת בפעולות "אלימות" כשהן באות מהכיוון החתרני.

      לגבי "חוקי המשחק" והקלפי, אמרה אמה גולדמן: "אם הצבעה היתה יכולה לשנות משהו, היו מוציאים אותה מחוץ לחוק".

      • [תקיפה אישית לגופה של הכותבת נמחקה]
        כל הסיפור הזה על יחסי כוח זה עניין של דעות פוליטיות סובייקטיביות, דברים שהדעות חלוקות לגביהם בין האזרחים הישראלים. אז איך מחליטים? קובעים כללי משחק שהאלימות אסורה, השיכנוע מותר וההחלטות מתקבלות עפ"י רוב.
        התנועות הסוציאליסטיות והקומוניסטיות נמצאות היום במיעוט כי זה רצון העם. רוצה מהפכה שמאלנית? תעשי כמו המהפכה של 77', בקלפי. כל התנהלות אחרת היא מהפכה אנטי דמוקרטית.

        • אני איתך איתמר.

          די לאלימות.

          עכשיו רק לשכנע את הבנקים, המשטרה, הצבא, התקשורת, העירייה ושאר זרועות האליטה. אתה יודע, אלה שיש להם כוח.

  5. אני חושב.ת שלא מקבל מספיק דגש המקום שבו אנחנו מתייחסות לפגיעה ברכוש ולוונדליזם כאלימות לא פחות ובמקרים רבים אף יותר) מאלימות כלפי א/נשים ובע"ח אחרות.

    אינגריד ניוקירק, מנ"כלית PETA (ארגון שאני מאוד מאוד לא אוהבת, אבל זה לא מוריד מאיכות הטקסט הבא) כתבה על מהפכות אלימות בהקשר לחזית לשחרור בע"ח:
    http://alllies.org/blog/archives/3606
    "מובן שיש הבדל בין אלימות נגד רכוש ואלימות כלפי בני-אדם. החזית לשחרור בעלי-חיים לא תפגע בעכבר, אך גם לא תהסס לשרוף בניין עד היסוד. כל הקבלה בין שתי הפעולות הללו חושפת דרגת סגידה לרכוש ההופכת אותו, למעשה, למקודש. צורת החשיבה הזו, כאשר מותחים אותה עד גבולותיה הטבעיים, מובילה שוטרים לירות למוות במי שלוקחים מוצרים מחנויות"

    מאוד מאוד חשוב בעיניי להדגיש ולהזכיר שהתגובות המתוארות בפוסט, ההתנערות מה"אלימות", רבות מהן באו בתגובה לניפוץ זגוגיות של בנק.

    עוד דבר שהכעיס אותי ממש בתגובות הוא ניסיונות השוואה של הפעולה לניפוץ זגוגיות של בר של פליטים. האם א/נשים באמת לא מסוגלים/ות לעשות את ההבחנה שבין שבירת חלון בשווי אלפי שקלים השייך לבנק, או לתאגיד ענק, לבין שבירת חלון באלפי שקלים השייך לפליט שמתקשה לסגור את החודש?

    עוד תגובות שהרגיזו אותי היו תגובות בסגנון "הם לא אנרכיסטים, או שמלאנים קיצוניים", "נעצרו אנשים נורמטיביים" וכו'. תגובות המתירות את דמם של אנרכיסטיות ושל כל מי שמוכןה להתנגד למנגנוני האלימות הפאשיסטיים של המשטר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s