לא טרגדיה אישית: על שריפות, נכות וביטוח לאומי

בהפגנת שנה למחאה שהתקיימה אתמול בערב, הצית את עצמו משה סילמן מחיפה, במחאה על עוולות הממשלה ומיתוס מדינת הרווחה השקרי. במכתבו הנוקב הוא מאשים את פקידי הרווחה ואת המוסד לביטוח לאומי בכך שהוא נותר לבדו ללא הכנסות שמאפשרות לו חיים בכבוד, ולא נותר לו אלא לצאת לרחוב.

המכתב של משה סילמן

בתגובה, התייחס היום ראש הממשלה למקרה ותיאר אותו כ"טרגדיה אישית גדולה". גם שר החינוך, גדעון סער, לא חסך מאיתנו את נחת לשונו ואמר "ללא ספק הדבר הזה בוצע מתוך מציאות של מצוקה וייאוש. צריך להיות רגישים וקשובים למצוקת הזולת וככל שניתן לסייע ולעזור".

ההתייחסות של ראש הממשלה ושר החינוך מציגה את המקרה כאילו היה תוצאה של מצוקה אישית, נפשית ופרטית, מבודדת מהקשר חברתי או פוליטי. הביטוי "טרגדיה אישית", שמופיע פעמים כה רבות בהקשר לנכות, הוא ביטוי אייבליסטי – מבטא שנאת נכות/ים ומייצג תפישת עולם שלפיה ישנו רק סטנדרט אנושי אחד, הרי הוא הגוף הבריא "והתקין". לפי דבריהם של ביבי וסער, הבעיה הגדולה ביותר של סילמן – ומכאן, של א/נשים נכות/ים – היא הן/ם עצמן/ם. ממשלה שלא מאפשרת לנו להתקיים בכבוד? חוסר נגישות ברחוב, בתחבורה הציבורית ובמקומות עבודה? המערכת הקפיטליסטית הנצלנית? הכל שטויות. הבעיה היא אצלנו בגוף (או בנפש).

משה סילמן הוא לא אדם יחיד. המקרה שלו הוא לא "טרגדיה אישית" מבודדת מהקשר וממציאות פוליטית. המקרה הזה הוא פוליטי. מקרה מייצג, שחושף את המדינה במלוא עוונה, כמו גם את המציאות האייבליסטית שעמה צריכות/ים להתמודד נכות/ים מדי יום ביומו.

משה סילמן

על מנת לספק דוגמה נוספת לעובדה שלא מדובר במקרה מבודד אלא בבעיה פוליטית נרחבת, החלטתי לחשוף היום את הסיפור שלי בתור חולה כרונית, ואת ההתמודדות שאני נאלצת לעבור אל מול הביטוח הלאומי. היות ומדובר בסיפור האישי שלי, ובנושאים קשים שאני נאלצת להתמודד איתם, אני מאוד מבקשת שתהיו רגישות/ים בתגובות. תגובות מגעילות לא יפורסמו, אבל דיר בלאק, אני מקווה שלא אצטרך לצנזר. פשוט תזכרו שאלו החיים שלי.

אני רוצה גם לבקש חד משמעית שלא תרחמו עלי. לא "עצוב", לא "קורע את הלב", לא "חוסר אנושיות", לא להתנשא ולא למסכן אותי. אני לא מסכנה. אני שורדת בעולם שבו הרבה מאוד דיכויים פועלים עלי בצורות שונות. אייבליזם הוא אחד מהם. אם אתן/ם רוצות/ים להביע סולידריות איתי, תקשיבו לסיפור שלי, תבינו שהוא נובע ממבנה חברתי שמכשיל ומדכא נכות/ים, שזה לא "עצוב" אלא דכאני. תפיצו הלאה, דברו על הדיכוי ותביעו מחאה.

באוקטובר 2010 חליתי בפיברומיאלגיה ותסמונת העייפות הכרונית, שתי מחלות כרוניות שבדרך כלל באות ביחד ושגורמות לירידה קשה בתפקוד היומיומי. רק כדי לסבר את האוזן, חלק מהסימפטומים שלי הם: סחרחורות תמידיות (אני הולכת עם מקל מחוץ לבית כדי לייצב את עצמי), כאבי ראש, עייפות, חולשה (למשל, לא יכולה ללכת ברגל יותר מעשר דקות רצופות, לא יכולה לעבוד יותר מדי שעות ביום, לא יכולה להשאר עירה במשך יום שלם…), כאבים בשרירים ובפרקים, קשיים להרדם, בעיות בקיבה, ועוד. אי אפשר לתאר כיצד הסימפטומים האלה שולטים בחיי. אבל פשוט נסו לדמיין עולם שבו כל צעד ושעל שלכן/ם צריך להיות מתוכנן לפי היכולת הפיזית.

כשחליתי כל זה היה הרבה יותר גרוע. הייתי בבית במשך חודשיים. כמעט ולא יכולתי לקום מהמיטה או לצאת מהבית, לא כל שכן לעבוד. למזלי היו לי ימי מחלה בעבודה וקיבלתי משכורת בחודש הראשון. בחודש השני נגמרו לי ימי המחלה, וקיבלתי משכורת חלקית בעזרת פדיון ימי חופשה. כשיכולתי שוב לחזור לעבוד, חזרתי למשרה חלקית מאוד של שעתיים-שלוש ביום. לאט לאט הגדלתי את המשרה ובשנה שעברה אפילו הגעתי ל-6.5 שעות ביום והתחלתי לקבל משכורות סבירות. בספטמבר האחרון חלה שוב הדרדרות במצבי ועכשיו אני עובדת כ-4 שעות ביום וצריכה לנוח בבית כמה שעות אחרי שאני חוזרת, אחרת לא יכולה לתפקד בערב. למזלי הרב, בעבודה מעריכים אותי, נותנים לי את הגמישות שאני צריכה בשעות ולא כועסים עלי שאני מחסירה כל הזמן. בכל מקום אחר היו כבר מפטרים אותי מזמן.

גם למזלי, יש לי חברה מהממת שטיפלה ומטפלת בי מהרגע שחליתי ועד היום. אני לא מסוגלת לתפקד בבית, והיא אחראית על הקניות, הבישול, הנקיון וכו'. בלעדיה החיים שלי היו במקום הרבה יותר גרוע כרגע – לא הייתי יכולה לגור לבד, לא פיזית ולא כלכלית. כנראה שגם מצבי הנפשי היה גרוע הרבה יותר.

בחודשים האחרונים אני מרוויחה משכורות שלא מכסות את ההוצאות שלי: שכר דירה, חשבונות, נסיעות (אוטובוסים, ולפעמים כשאין אוטובוס ישיר, גם מוניות), לפעמים אפילו (רחמנא ליצלן) סלט פריקי באלבי. בחודשים האחרונים אנחנו לא משלמות חשמל עד שהם באים לדפוק לנו על הדלת ולומר שאם לא נשלם הם ינתקו. לא שילמנו ארנונה ומים כבר שנה, ואני לא רוצה לדעת על כמה עומד החוב שלנו כרגע. וגם עם ההתחמקויות, המשכורת שלי עדין לא מכסה את ההוצאות.

במרץ הגשתי תביעת נכות לביטוח הלאומי. אחרי חודש של המתנה, הגיע חודש של ועדות. קבעו לי נכות של 40% – המינימום הדרוש על מנת לקבל גמלה. בהמשך גם אמרו לי יודעי ח"ן ש-40% הוא אחוז גבוה מאוד יחסית לחולת פיברומיאלגיה. בדרך כלל ביטוח לאומי נותן רק 20% על פיברומיאלגיה ודורש בנוסף גם מרכיב נפשי. העובדה שנתנו לי 40% מעידה על כך שהמצב שלי הוא קשה במיוחד.

בביטוח לאומי דחו את התביעה שלי כי המשכורת שלי עדין לא נמוכה מספיק בשבילם. לפני הממשלה הנוכחית, אחד הקריטריונים היה ירידה של 50% בהכנסות מעבודה, ללא קשר לגובה הסכום. הממשלה הנוכחית ביטלה אותו, ובמקומו הקריטריון עכשיו הוא הכנסה מתחת ל-3800 ש"ח במשך לפחות שלושה חודשים רצופים.

חודש לאחר שקיבלתי את הסירוב, הגעתי ל-90 יום רצופים שענו על הקריטריון. אבל כשהתקשרו מביטוח לאומי בתגובה על המכתב ששלחתי להם, גיליתי שזה עדין לא טוב מספיק. מסתבר שביטוח לאומי מסתכלים לא על השכר נטו שהתקבל, אלא על השכר ברוטו – לפני מסים, לפני פנסיה, כולל נסיעות, כולל הכל. הם גם מוסיפים לסכום החודשי עוד 200 ש"ח על תשלום הבראה חד שנתי (שמבחינתם מתפרס על פני כל השנה). אחרי כל זה, היו לי 100 ש"ח יותר מדי בתלושי השכר וסורבתי שוב.

אני רוצה בשנה הבאה להתחיל תואר שני באוניברסיטה. מרגע שאתחיל ללמוד, לא אוכל לעבוד במקביל. אפילו עצם הלמידה באוניברסיטה יהיה אתגר עבורי (מרחקי הליכה בין בניינים בקמפוס, לדאוג לעצמי לאוכל ושתיה, מנוחה מספקת, כסאות שמאמצים את הגוף שלי יותר מדי, לסחוב לפטופ…). שמעתי שמי שמקבל/ת קצבת נכות מביטוח לאומי יכול/ה לפנות אליהם לצורך מימון של התואר. אני עכשיו מחכה עוד שלושה חודשים נוספים על מנת לנסות להוכיח לביטוח לאומי שאני בכל זאת עניה מספיק. שום דבר לא מבטיח לי שזה יצליח.

אני מגישה בקשות למלגות ויש לי סיכוי לא רע לזכות. אני גם מקבלת בקרוב תשלום על הספר שאני כותבת. אם אצליח לאסוף עוד כמה משאבים, אולי אצליח לעשות את זה גם בלי ביטוח לאומי. זה לא מוחק את העובדה שכרגע, הדבר היחיד שיכול להבטיח לי יציבות כלכלית הוא קצבה מביטוח לאומי.

גם אם אקבל את הקצבה, היא תהיה נמוכה מאוד וזמנית לשנה בלבד. אחר כך אאלץ שוב להוכיח להם שאני חולה כרונית (עם צפי מחלה של 10 שנים לפחות, אם לא כל החיים), ושאני צריכה את הכסף. אני לא אמורה להתחנן. זו לא צדקה. זה לא חסד. זה צדק חברתי. זה מגיע לי, וזה מגיע לכולן/ם.

משה סילמן הצית את עצמו במחאה על בעיה פוליטית ועל מדיניות ממשלתית. הסיפור שלו אינו "טרגדיה אישית" אלא סיפור פוליטי של אייבליזם ומכשולים ששמה הממשלה עלינו ועל עוד א/נשים רבות/ים. סילמן מייצג אוכלוסיות שלמות שהממשלה מפעילה עליהן אלימות כלכלית. הגיע הזמן שזה ישתנה, שנתחיל לדבר על הבעיה, לקרוא לה בשם ולמחות על הדיכוי.

לשבור את האייבליזם