אני מודע/ת לפריווילגיות שלי – מה עכשיו?

[אזהרה: פוסט עצבני]

תופעה מדאיגה מתקבעת לאחרונה בקהילות אקטיביסטיות: השימוש בביטוי "אני מודע/ת בפריווילגיות שלי". הגם שהשימוש בביטוי מסמן שיח חדש (וחיובי) שמעודד א/נשים להכיר בפריווילגיות שלהן/ם ולהתנהג בהתאם, המשפט עצמו, כשהוא נאמר, הוא לא פחות מאשר תמרור אזהרה. באופן כללי, נראה שהוא משמש בתור יציאה ידי חובה וכסת"ח בלבד.

בדיונים בפייסבוק ובמקומות אחרים, ההקשר היחיד שבו ראיתי את הביטוי עולה הוא בהקשר של התגוננות ורצון לשמר, לא לפרק, את הפריווילגיות. למשל: "אני מודע/ת לפריווילגיות שלי, אבל זה לא אומר שאני צריכ/ה להתנצל", או "אני מודע/ת לפריווילגיות שלי, אבל זה לא אומר שאסור לי להביע ביקורת". גולת הכותרת של הביטוי, ללא ספק, היא משפטים כגון: "כן, יש לי פריווילגיות, אבל אני מרגיש/ה שמדכאים אותי בקהילה בגללן".

ככה נראה פמיניסט שמודע לפריווילגיות שלו. קרדיט: דן וג

למטרת הסר הספק ופיזור אי-הבהירות, הנה מדריך קצר ו(בלתי) ידידותי למשתמש/ת בעל/ת הפריווילגיות:

חלק א': מהו דיכוי?

המילה דיכוי מתייחסת ליחסי כוח מבניים שפועלים כנגד קבוצות מוחלשות ומאפשרים פריווילגיות לקבוצות דומיננטיות. דיכוי, בין היתר, מתייחס לחסימה מבנית ממוקדי כח, ניצול כלכלי, חשיפה לאלימות (על צורותיה – סימבולית ופיזית) ואפליה. מבני הכוח הדכאניים פועלים דרך הממשלה, בתי הספר, הצבא, בתי הכלא, התקשורת וכל המוסדות הקשורים. אוכלוסיות מדוכאות הן אוכלוסיות שהיחס הציבורי כלפיהן הוא יחס עוין, שהתקשורת ומערכות החינוך מסמנות באופנים שליליים או סטריאוטיפים (או מוחקות את קיומן), שהממשלה מקפחת באופן פעיל (באמצעות תקציבים ומדיניות), ושפועלת עליהן אלימות מבנית-ממסדית. כלומר, מדובר באפליה מערכתית ושיטתית. ברוב המקרים, גם יש היסטוריה ארוכה לפרקטיקות האלה.

יחס עוין והתבטאויות פוגעניות הן חלק מדיכוי, אבל לא מגדירות אותו. כיוון שא/נשים עם פריווילגיות לא חווים את הדיכוי שאותן חוות קבוצות אחרות, בהרבה מאוד מקרים, חל בלבול בין "דיכוי" לבין "יחס עוין" או "התבטאויות פוגעניות". בפשטות: א/נשים מניחים שאם אמרת משהו לא נחמד עליהן/ם (למשל: "את/ה צריכ/ה להכיר בפריווילגיות שלך"), הרי שזהו דיכוי.

את אומרת שאשכנזים עשו דברים רעים? גזענות הפוכה!

את אומרת שאשכנזים עשו דברים רעים? גזענות הפוכה!

לא כך הוא. למשל, כאשר גבר קורא לאישה "כלבה", הוא מהדהד תרבות פטריארכלית שלמה שבה נשים אמורות לשתוק ולחייך, ואילו נשים אסרטיביות עם דיעה משלהן נתפשות כמי שיש לרסנן. הוא גם מהדהד תרבות שבה הדיכוי של נשים ובעלי/ות חיים משמשים כחיזוקים הדדיים אחד לשני, כך שהשוואה של אישה לבעלת חיים נחשבת למשפילה. לעומת זאת, כאשר אישה קוראת לגבר "מסגביר" או (רחמנא ליצלן) "גבר סטרייט אשכנזי", היא אינה מהדהדת תרבות שלמה של דיכוי סקסיסטי נגד גברים. היא אינה יוצרת "דיכוי הפוך" בקהילתה – היא מעלה את יחסי הכוחות על פני השטח ומתנגדת לסקסיזם ולפטריארכיה. למה? כי להגיד משהו "פוגעני" (כלומר, שפוגע בשומעיו) כאשר אין דיכוי מבני זה לא דיכוי.

עוד למשל, כאשר אשכנזי קורא למזרחית "מתלהמת", הוא מהדהד תרבות גזענית ומזרחופובית שלמה שבה ערביות נחשבת לנחותה, וא/נשים ערבים (בין אם יהודים או אחרים) נחשבים לאלימים וכוחניים באופן מהותי. לעומת זאת, כאשר מזרחית קוראת לאשכנזי "גזען", היא אינה מהדהדת תרבות "אשכנזופובית" שלמה. היא אינה יוצרת "דיכוי הפוך", אלא מעלה את יחסי הכוחות על פני השטח ומתנגדת לגזענות. למה? כי להגיד משהו "פוגעני" כשאין דיכוי מבני זה לא דיכוי.

וכך כמובן עם קבוצות רבות אחרות: להטבא"ק וסטרייטים, מונוסקסואלים ובי/פאנסקסואליות, סיסג'נדרים וטרנס/ג'נדרקווירז, יהודיות/ים ופלסטיניות, בעלי/ות גוף "תקין" ונכות/ים, בוגרים/ים וצעירות/ים, ועוד ועוד.

מקסימום זה לא נחמד. והמהפכה, צר לי לבשר, לא תהיה נחמדה.

חלק ב': מה לעשות?

אוקיי, אוקיי, אז אני מודע/ת לפריווילגיות שלי, בסדר?! מה עכשיו?

עכשיו אני רוצה לקחת שניה כדי להעלות כמה פריווילגיות שהיו לי, אישית, בעת כתיבת הפוסט הזה (רק למען המידה הטובה): ראשית כל, כאזרחית יהודיה במדינה גזענית, אני נהנית מפריווילגיות רבות, כגון היכולת לגור כאן (מבלי להיות מגורשת, או להיות קורבן לטבח, או להיות תחת מצור), גישה לאוכל, מים נקיים, שירותי בריאות, חופש תנועה וחופש ביטוי. אני עובדת בעבודה קבועה שמאפשרת לי את האמצעים הפיננסים להיות בעלת מחשב וגישה לאינטרנט. אני בעלת השכלה אקדמית, ואני "דוברת את השפה" ובקיאה במונחים של פוליטיקה רדיקלית. כמו כן, המחשב מעוצב עבור מי שהן בעלות יכולת להזיז את הידים ויכולת לראות את אשר על המסך – שתי פריווילגיות שיש לי (בתור בעלת גוף שהוא "תקין" במובנים הספציפיים האלה, הגם שבעזרת משקפיים). כמו כן, אני בעלת שם משפחה אשכנזי, מה שפותח בפני דלתות רבות, במיוחד באינטרנט, היכן ש"חזותי המזרחית" היא בלתי נראית. בנוסף, אני "בגיל הנכון" כדי להחשב בלוגרית רצינית-מחד וצעירה-מאידך, מה שתורם לססטוס שלי ושל הבלוג. אלה, כמובן, לא כל הפריווילגיות שאני נהנית מהן, אבל הן העיקריות.

יש לך פריווילגיה?

אז יש לי כל מיני פריווילגיות. מה אני עושה איתן? – אל מול הקבוצות שאני נמצאת בעמדת מדכאת מולן, אני סותמת את הפה ומתנהגת כמו בעלת ברית.

ובהתאמה:

שאלות נפוצות:

אני בעל ברית. זה אומר שמותר לי להדחף לכל דיון ולהפוך את עצמי לנושא שלו.

מודעות פרסומת

21 מחשבות על “אני מודע/ת לפריווילגיות שלי – מה עכשיו?

  1. כאשר מדובר באמירה שמשמעותה שהאומר מודה על ציון העובדה שהוא נימנה על קולקטיב שנהנה מפריבילגיות מסויימות לא עינייניות ומנוגדות לעקרונות הדמוקרטיה משום שפריבילגיה היא הצד השני של אפליה גזענית , לכן המודה בפריבילגיות מצפים ממנו שינקוט עמדה ערכית מוסרית ביחס לאותן פריבילגיות שהוא מודה שהוא נהנה מהן למשל הייתי מצפה מקיבוצניק בן קיבוץ שהוקם על אדמות כפר פלסטיני שנהרס להסכים עם העובדה שהוא יהיה מוכן להתפנות כדי להשיב צדק על כנו ואוכלוסיה פלסטינית מנושלת לאדמת אבותיה. את אותו הגיון אפשר להמשיך הלאה לגבי אשכנזים המודים שהם נהנים מפריבילגיות שניבנו על אסונם של הסובלים מאפליות גזעניות כלפי יהודים ספרדומזרחיים והם מודים בכך עליהם גם להצהיר שהם מוכנים לפצות את קורבנותיהם במחיר מלא וכן הלאה והלאה.

  2. כל המשפט "כאשר אישה קוראת לגבר "מסגביר" או (רחמנא ליצלן) "גבר סטרייט אשכנזי", היא אינה מהדהדת תרבות שלמה של דיכוי סקסיסטי נגד גברים. היא אינה יוצרת "דיכוי הפוך" בקהילתה" לדעתי אינו נכון, ואף בעל פוטנציאל מסוכן בעליל. המשפט אמנם אינו מהדהד דיכוי קיים, אבל אין כל דרך לדעת האם הוא יוצר אחד כזה חדש או לא – זו רק ההיסטוריה תקבע. ולכאורה (וזהו לכאורה גדול, אני מודע לו, אבל שוב – את תהפוכות ההיסטוריה אי אפשר לחזות במדויק) אם יווצר מצב שבו אשכנזים נרדפים ונמצאים בדיכוי – הרי שזהו בדיוק השיח הזה שיוצר אותו.
    באופן כללי, כל אפליה מתקנת היא אפליה, והיא יצירת עוול. הוא אמנם עוזר לחלש, ומאזן – אבל אי-אפשר לדעת מתי הוא יעצר והאם הוא יצור דיכוי הפוך. במקום אפליה מתקנת (להגיד "מה מותר ומה אסור להגיד, ולמי") עדיף לדעתי פשוט להלחם באפליה הקיימת ולמגרה.

      • להתייחס אל האפליה ישירות זה נהדר. לתקוף אותה, להוקיע אותה, להפגין נגדה, להחרים את התומכים בה – הכל נהדר, נדרש ומוצדק (ואני אומר את זה בלי שמץ של ציניות).
        ליצור "אפליה על אפליה", לדכא ולרדוף "הפוך על הפוך", וגם אם מצידוק של "תיקון" זה משהו שונה, ושוב – נוראי בעיניי, אינני סבור כי זו הדרך היחידה להלחם באפליה, או "להתיחס אליה ישירות".

        • אז – שוב, במחילה – כיצד עלינו להתייחס לא/נשים עם פריווילגיות שבאים ומשתלטים על דיונים שלא קשורים אליהם? שמנסים להכתיב לתנועות שלמות מה לעשות למרות שזה לא מקומם? שמושכים את הדיון למקום שלהם למרות שהם לא הנושא? (וכו' וכיוצ"ב…) כיצד ניתן להתייחס להתנהגויות האלה באופן ישיר מבלי לדבר על הדברים האלה?

          • אמרתי – לדבר זה נהדר. הדרישה שלך, לעומת זאת, אינה לדבר, כי אם האפכא מסתברא של לדבר: להשתיק מלכתחילה, ולמנוע זכות דיבור מאנשים פשוט כי "יש להם פריווילגיות", קרי – "להעניש" אותם על עמדת הכוח (המאוד דמיונית, לטעמי) שבה הם מצויים.

            אם בנית לעצמך תזה נהדרת, ומישהו "מבחוץ" בא לדיון – זוהי זכותו. אם הוא לא בקיא מספיק, או שהוא אומר שטויות – אזי מלאכת ערעור הטיעונים שלו תהיה קלה להחריד. אם, לעומת זאת, הוא מספיק משכיל ומעלה טענות מספיק רציניות כדי שהדיון יתפתח ל"כיוון" שלו – אז… זוהי מהות הדיון.
            רוח הדברים שלך כאילו אומרת "אני לא רוצה שאנשים יקחו את הדיון לכיוון שלא בא לי שיגיע אליו, ובצורה כזאת-וכזאת אני יכולה להשתיק את מי שבא לי". סלחי לי, אבל זה קצת פאשיסטי.

            מה-גם ששוב – את מתייחסת ל"עוול ההיסטורי" כמקובע גם לגבי העתיד, ואינך מתייחסת לאפשרות שלמעשה ה"השתקה" הזו (שאת רואה בה כ"פריווילגיה של החלש") היא סוג חדש של רדיפה, שיכול (ואני לא אומר שזה אכן קיים היום) ליצור דיכוי חדש, עתידי.
            זוהי לדעתי אחת המטרות של מגמת ה"נאו-מזרחיזם" באקדמיה – להגדיר מחדש גבולות שהתמסמסו להם לאיטם במהלך חמישה עשורים, ואיבדו רבות ממשמעותן המעשית (גם אם לא כולן), בכדי לשייך אנשים מסויימים (שמאוד נוח להם שישייכו אותם, גם אם באופן המאוד שרירותי הזה) לקבוצת ה"חלש", קרי – המזרחי המדוכא והמופלה, דווקא כדי לקבל פריווילגיות של "נרדף", כזה שיש לו זכות לעשות "אפליה מתקנת".
            ואת דעתי על אפליה מתקנת כבר שטחתי קודם לכן.

  3. פינגבק: נתיבות-עזה-שואה-לינצ'-אקטיביזם « טיפול שורש

  4. כל מי שמתעקש גם אם במילים יפות להתעלם ולערפל את המצב העובדתי שלפיו הכוח השולט שהוא הציונות האשכנזית שבנתה שיטה חברתית מעמדית כלכלית המבוססת על עיקרון של מתן פריבילגיות על לכל המשתייכים לרובד האשכנזי של האדם הלבן העליון הוא חלק של אותה שיטה גזענית שמסלילה אשכנזים לפי שיטת "אשכנזי מביא אשכנזי" למשרות הבכירות ולנהנתנות מהפרטות מקרטלים ומונופולים. הציונות האשכנזית שהצליחה להסוות את כוונותיה האמיתיות תוך יצירת מסך ערפל של חלוציות סוציאליזם וקיבוצים חשפה את פרצופה האמיתי כאשר נישלה מיליון ערבים מבתיהם ושדותיהם וכאשר השליכה למעברות ולעיירות קיפוח מיליון פרענקים שהוסללו לחיי עוני ובערות.

  5. נזכרתי ברשימה שעוזרת לזהות פריבילגיות. עוד אחת ממשימות התרגום לעברית שרוב הסיכויים שיפלו בסדר העדיפויות.

    White Privilege: Unpacking the Invisible Knapsack

    http://ted.coe.wayne.edu/ele3600/mcintosh.html

    מתחיל ככה

    1. I can, if I wish, arrange to be in the company of people of my race most of the time.

    2. If I should need to move, I can be pretty sure of renting or purchasing housing in an area that I can afford and in which I would want to live.

    3. I can be pretty sure that my neighbors in such a location will be neutral or pleasant to me.

    • אכן, האמא של כל רשימות הפריווילגיה :)

      בעיני הרשימה הזאת היא מאוד ספציפית ליחסי שחורים-לבנים בארה"ב, פחות מתאימה למצב בארץ.

  6. תודה על הפוסט.
    אני לא בטוחה שהעולם מתחלק למדכאים ומדוכאים בצורה כל כך נקייה ודיכוטומית כמו שרבים מאיתנו רוצים לחשוב. רובנו (השותפים למאבק החברתי-שמאלני-פמיניסטי-אנרכיסטי-להטבי-זבח"י-השלם-את החסר) תופסים את עצמנו כאנדרדוג בחברה הישראלית, והפריווילגיות שיש לנו בחברה הישראלית לא עוזרות לנו כל כך כשזה מגיע לשותפים שלנו למאבק. לדוגמא: יכול להיות שעצם היותי אישה סטרייטית בשמאל הרדיקלי ימנע ממני ישירות או בעקיפין כל מיני הטבות ששמורות רק לקהילה הלהטבית. מעבר לכך שחברותיי הלסביות יסתכלו עלי כיצור לא מפותח, הרבה פעמים שיח מסוים שמור רק לקהילה הזו: למשל שיח על מיניות וזוגיות בריאה ומאושרת. נשים סטרייטיות, לומדות לבד מהטעויות שלהן, ופעמים רבות מאוד זה מלווה בפגיעה וניצול מיני. אין לי כאישה סטרייטית מקום לדבר על הדברים הללו עם ה"חבר'ה שלי". וזו רק דוגמא מיני רבות.
    מילת המפתח פה לדעתי היא לחלוטין "קהילה"- לא רק שסגירות קהילות מסויימות יוצרת דיכוי עתידי (כפי שטענה א. ארגמן), הן כבר מזמן בראו אותו, והוא חלק ממבנה של כל קהילה- קטנה או גדולה, יהיו אלו זולות אנרכיסטיות תל-אביביות או החברה הישראלית בכללותה. אדרבא, קהילות קטנות מהדקות עוד יותר את חומותיהן, על מנת להגן על הסביבה התומכת שיצרו.
    בגדול את הגדרת דיכוי מבני כדיכוי שהמדינה והחברה מפעילות על קבוצות המיעוט השונות. אני אומרת שיש דיכוי מבני בכל מבנה קטן או גדול ככל שיהיה. דיכוי מבני לא חייב להיות דיכוי ממשלתי וממוסד, הוא יכול להתקיים בהרבה צורות ובהרבה גוונים.

    • תודה על התגובה.

      אני לא טוענת שהעולם מתחלק למדוכאות ומדכאים באופן דיכוטומי. זה חלק מהקטע של להכיר בפריווילגיות, בעיקר בתוך שיח פנים-קהילתי פמיניסטי או להטבא"קי. כלומר, להכיר בעובדה שלמרות שכולנו שייכות "לאותה קבוצה", זה עדין לא אומר ש"כולנו שווים", אלא שקיימים יחסי כוחות פנים-קהילתיים.

      לגבי דיכוי מבני – ההגדרה שלו היא שהוא מבני. הוא לא יכול להיות מבני אם הוא קיים רק בקהילה אחת. למעשה, כפי שכתבתי למעלה, זה לא דיכוי. מקסימום מרחב אלטרנטיבי, שזה משהו אחר לגמרי. אגב, אני לא מכחישה שלפעמים סדרי עדיפויות פנים-קהילתיים הם כאלה שמתעדפים קולות מוחלשים על פני קולות הגמוניים. שוב, זה לא דיכוי, זה יחסי כוחות פנים-קהילתיים שדורשים ויתור על פריווילגיות. אני יודעת שלפעמים זה מבלבל, אבל ויתור על פריווילגיות אינו שווה ערך לדיכוי.

      כמו כן, אמרה יפה חברה שלי בדיון אחר: כדי לההתרחק מיחסי כוחות פנים קהילתיים כל מה שצריך זה להמנע מאירועים מסוימים ומבערך 100-200 א/נשים. כדי להמנע מדיכוי מבני, אנחנו צריכות ללכת לחיות על אי בודד.

      • לא הבנתי מדוע דיכוי מבני לא יכול להתקיים בקהילה אחת?
        יחסי כוחות, אותם סדרי עדיפויות פנים קהילתיים הם בדיוק הלבנים שבונות את המבנה של הקהילה הקטנה מאוד של השמאל הרדיקלי. חברה שלך צודקת לחלוטין, ואני לא מוצאת בדבריה סתירה לדברי. הגודל לא קובע!
        את כנראה מגדירה דיכוי באופן אחר ממני, כלומר מקשרת אותו אך ורק לממסד.

        • אכן: המילה "דיכוי" לא יכולה לשמש גם כדי להגיד "מחוץ לקהילה אני מקבלת יותר הזדמנויות, יותר גישה לכח, יותר כסף, יותר כבוד ויוקרה, יחס חיובי ועוד כל מיני פרסים מגניבים – אבל בתור הקהילה כל הזמן מדברים על הפריווילגיות שלי", וגם כדי להגיד "מחוץ לקהילה הזדמנויות חסומות בפני, אין לי גישה למוקדי כח, קשה לי לקבל הכרה או כבוד עבור דברים שאני עושה, אין לי כסף ומתייחסים אלי גרוע – אבל בקהילה יש לי טיפה אוויר לנשימה". זה לא אותו דבר. לא משנה כמה תנסי לסובב את זה.

  7. פינגבק: שיעורי בית « האחות הגדולה

  8. פינגבק: על הרומן של השמאל הישראלי עם עצמו, ולמה אצביע בל"ד | שחור-סגול

  9. פינגבק: איך תתארגני בצורה לא היררכית ותישארי בחיים | הפרשדונה

  10. פינגבק: הסיפור המוזר והעצוב של המצעד שאין לומר את שמו; או: מה קורה כששיח עדיף על מעשים | שחור-סגול

סגור לתגובות.