לא לשוויון, לא לנישואים

(בין היתר, הפוסט הזה הוא גם קטע מהספר שאני כותבת על ביסקסואליות. אפשר לקרוא את האנגלית המקורית כאן. לקטעים נוספים מהספר לחצו כאן).

…ובדיוק בשבוע שבו תרגמתי את הפוסט הזה, צץ לו אירוע הנשיקות הזה מול הרבנות למען נישואים "חד מיניים", שאני מתנגדת אליו לא רק בשל המאבק למען נישואין אלא גם כי הוא מציג את עמדת "היהודים אשמים" הישנה והטובה (לא המדינה, לא הממשלה, לא ההגמוניה ההטרונורמטיבית, אלא הרבנות, שכזכור מקבלת את כוחה מהמדינה), וגם כי, לפחות בנקודה זו, נראה שהוא אירוע סטרייטי ברובו. אז אפשר לקרוא את הפוסט הזה גם כהסבר על תחושת הבחילה שהתיישבה אצלי בגרון.

במהלך העשור האחרון, "שוויון בנישואים" היווה את נושא הדגל של התנועה הדומואית. אותו מאבק, שמשווק לנו בתור האחד-והיחיד שיביא לשוויון ויסיים את ההומופוביה לעולם ועד, הינו (בעיקר בארה"ב, אבל גם בארץ) המוקד המרכזי שבו מושקעת האנרגיה הפוליטית והאקטיביסטית הדומואית. המאבק לשוויון בנישואים מוצג לנו כמאבק לשוויון ואזרחות מלאה. נאמר לנו שהשלב היחיד אשר מפריד בינינו – "הגייז" – לבין האוטופיה שמעבר לקשת, היא היכולת לרשום את מערכות היחסים "החד מיניות"* שלנו במשרדי הממשלה. ככל הנראה, ברגע שנזכה באותה זכות מפוקפקת, נוכל סוף סוף לצעוד אל עבר השקיעה.

אבל לפני שנתחיל בצעדה, כדאי לבחון לרגע מה אנחנו בעצם מבקשות. מוסד הנישואים שימש ככלי פטריארכלי, קפיטליסטי ושלטוני כמעט משחר קיומו. הוא היווה כלי לשליטה בנשים, לחלוקה ואגירת כסף ומשאבים, ועל מנת לחזק את שלטון המדינה על נתיניה. באופן כללי, משך רוב ההיסטוריה ועד ימינו, מוסד הנישואים היה – ונשאר – אחד המסוכנים ביותר שנוצרו בחברה.

לא לנישואים – בושת הגאווה

הטרופטריארכיה

בבסיסו, מוסד הנישואים הוא מוסד פטריארכלי. מטרתו היא לחלק ולשמר שליטה ובעלות של גברים על נשים, דרך העברת הבעלות על האישה מאביה לבעלה. קצת בלשנות כאן לא תזיק  – כידוע, בעברית "בעל" הינו המחזיק ברכוש. גם באנגלית, פירוש המילה husband הוא "מי שמחזיק באדמה וחיות"**, זאת בעוד שאחת המשמעויות המקוריות של המילה wife היא "כלבה", והמילה מכילה שורש הקשור לבושה. גם שמות משפחה הם רלוונטים לענין, היות ורוב הנשים בעולם נושאות את שמו של אביהן, של בעלן, או צירוף של השניים.

רוב האלימות נגד נשים, כמו גם נגד ילדים, מתבצעת בתוך משפחות הטרונורמטיביות***. אלימות בין בני זוג, אלימות מינית, אונס נשים על ידי בני זוגן, רצח נשים על ידי בני זוגן, גילוי עריות, אלימות נגד ילדות/ים ואלימות כלכלית הן רק כמה דוגמאות למעגלי האימה שמבנה הנישואים נועד להכיל. הנקודה הזו רלוונטית אף יותר לנשים ביסקסואליות, כיוון שעל פי מחקרים, הן נמצאות בסיכון מוגבר לאלימות מבני/ות זוגן.

כל זה קורה כיוון שהגבר נחשב כבעל וראש המשפחה, ועל כן כמי שזכותו לנהוג "ברכושו" כראות עיניו. למעשה, עד לא מזמן, כל הדברים שרשומים למעלה היו חוקיים לחלוטין ברוב מדינות "המערב". למשל, עד 1993, אונס נשים על ידי בעליהן היה חוקי ברוב מדינות ארה"ב. עד היום, למרות שפורמלית הן ל"בלתי חוקיות", רוב התופעות האלו נחשבות לעבירות "קלות" או "פחותות ערך", ביחוד בהשוואה לנושאים "חשובים באמת" כגון אלימות במועדונים, תאונות דרכים או "הסתננות". כל זאת למרות העובדה שכל אחת מהתופעות שרשומות למעלה – קל וחומר כולן ביחד – קורות לעתים יותר תכופות ומשפיעות על יותר א/נשים מאשר אלו האחרונות.

אבל גם אם סידור הנישואים הספציפי של אדם מסוימ/ת לא כולל אף צורה של אלימות ישירה, מוסד הנישואים בפני עצמו עדין מהווה אלימות סימבולית נגד נשים. נישואים הם מבנה שנועד לתחזק עבודה לא מתוגמלת של נשים למען גברים. כאשר אישה נכנסת לנישואים, היא נכנסת גם לחוזה בלתי מדובר ומובן מאליו – כזה שחינכו אותה לקראתו כל חייה. תפקידה הוא להיות הטבחית, המנקה, הפסיכולוגית, העוזרת האישית, המזכירה ועובדת המין של בעלה, להוליד לו ילדים (רצוי בנים) ולהיות עבורם המטפלת, המחנכת, המורה, האחות, הנהגת ועוד מגוון תפקידים שונים. לא משנה במה עוסקת האישה מחוץ לחיי הנישואים שלה – קריירה, השכלה, חיי חברה, תחביבים או כל תחום ענין אחר – בסוף היום מצופה ממנה לחזור "למשמרת השניה" – שירות המשפחה בבית. העובדה שנשים רבות עושות את כל זה מרצון לא משנה את הנקודה – זהו תפקידן היעודי בתוך מבנה הנישואים, בין אם הן רוצות בכך או לא.

בנוסף לאלימות כלפי נשים, משפחות הטרונורמטיביות הן גם אחד האתרים הקשים ביותר בחייהן/ם של להטבא"ק (ובעיקר נוער להטבא"קי). חוסר הקבלה שכל כך הרבה מאיתנו חוות בקרב המשפחה, הרבה פעמים הופך גם לבעיות כמו דרות רחוב, אלימות פיזית ומינית, ענישה, כליאה בבית וטיפולי המרה. אפילו עבור אלו שהוריהן נמנעו מאלימות ישירה, לשרוד בתוך המשפחה בדרך כלל גורר גם שמירת סודות, המנעות מנתינת אמון, ומצב כללי של בידוד וריחוק. זה גורר גם צורך להתמודד עם האכזבה של ההורים והקרובים מ"איך שיצאנו", ואת הצורך לנווט במצבים מורכבים בין הצורך לרצות את הורינו והרצון לחיות את חיינו, בידיעה שאחד לרוב יסתור את השני. גם המצב הזה הוא אחת מהפונקציות של נישואים: לוודא שילדות/ים שגדלות בתוך המסגרת ימשיכו ללכת בתלם "ובדרך הישר".

קפיטליזם

פונקציה נוספת של נישואים היא שימור הקפיטליזם. נישואים הינם חוזה כלכלי אשר מחליט מי מקבל מה וכמה. עד לא מזמן, ולעתים קרובות גם היום, זהו אמצעי להעברת כסף ורכוש בין גברים דרך- ועל גבן של- נשים. נישואים קובעים את סדר הירושה. הם גם יוצרים מאגרי כסף עבור מי שיש לו, ומבטיחים שהכסף לא יחולק למי שאין לו. במקרים אחרים, נישואים משמשים על מנת לאחד מאגרים נפרדים של כסף ורכוש, או כדי לסחור במעמד תמורת כסף וההפך. כיוון שרוב הא/נשים נישאות/ים במסגרת המעמד והגזע שלהן/ם, נישואים שומרים על כך שההון, המעמד והפריווילגיה יתרכזו במקום אחד ולא "ידלפו החוצה".

כפי שהוזכר קודם, נישואים מתפקדים גם ככלי לניצול כלכלי של נשים. כך כסף לא צריך "להתבזבז" על שירותים בתשלום, וגברים יכולים לקצור את הרווחים הן מבחינה כלכלית והן מבחינה חומרית. עם זאת ואף על פי כן, נישואים משמרים גם את עול הקפיטליזם בחיי הגברים על ידי הציפיה שהם יהיו המפרנסים העיקריים של המשפחה. כך גברים חווים לחץ להיות גם צרכנים וגם יצרנים, תוך שעבוד חייהם לעבודה (גם אם הם מקבלים את הפריווילגיה של רווח כלכלי ומעמד חברתי משופר).

שלטון

נישואים משמשים גם ככלי שליטה על ידי המדינה והממשלה. החלוקה של נתינים ליחידות מינימליות מאפשרת למדינה לשמור על מצב שבו א/נשים מרוחקות אחת מהשניה ככל שניתן. הענין רלוונטי בעיקר לחברות "מערביות" ולבנות, בהן המשפחה כוללת רק את היחידה הגרעינית. צמצום קהילות שכזה מקשה על א/נשים להתנגד למדינה ולממשלה, ושומר עליהן בטוחות מפני מחאה והתנגדות. בנוסף, משפחות הטרונורמטיביות מהוות יחידת יצור מעולה, המסוגלת להנפיק אזרחים יצרנים, עובדים עבור המערכת הקפיטליסטית וחיילים לצבא הכיבוש (דרך ניצול גופן של נשים). תפקיד המשפחה ביצור אותן פונקציות החברתיות הוא קריטי, כיוון שמשפחות הן האחראיות לחינוך הילדים. ואכן, רוב הא/נשים לומדים לאהוב ולשרת את השלטון בראש ובראשונה בתוך המשפחה, דרך "ערכים חינוכיים" כגון פטריוטיזם, לאומיות, מיליטריזם וקפיטליזם.

לא כל ילד רוצה להיות חייל

היות שכך, אין זה פלא שמדינות וממשלות מסמנות נישואים כערך עליון. נישואים ומשפחות הטרונורמטיביות הינן הכרחיות ונחוצות למען תפקודן "התקין" – שימור הפטריארכיה, הקפיטליזם והשלטון עצמו. לכן הגיוני שמדינות ירצו להעניק פריווילגיות למי שנענים לתקן, ולהעניש את מי שלא. הפריווילגיות הרבות שמוענקות לזוגות נשואים על ידי המדינה מהוות פרס (גזר) על ציות; מניעת אותן פריווילגיות ממי שאינה משתפת פעולה מהווה עונש (מקל) על אי ציות.

כפי שניתן לראות, נישואים הינם מוסד שימושי לשמירה על מנגנוגים דכאניים. לעומת זאת, הם לא הכי טובים עבור הא/נשים עצמן/ם. משום כך, בין היתר, קיים מפעל תרבותי עצום המוקדש אך ורק למטרת שכנוע א/נשים להתחתן. החל מפריווילגיות חוקיות, דרך קומדיות רומנטיות ותוכניות דייטים עד לטקסי נישואים ויחס חברתי, כמעט כל פיסה של תרבות הגמונית שקשורה לאהבה ומערכות יחסים דוחפת אותנו לכיוון אחד ויחיד. לעתים קרובות אני תוהה – אם כל הדברים האלה לא היו קיימים, כמה א/נשים באמת היו רוצות/ים להתחתן?

הגזר והדומו

לאור הנ"ל, נישואים הם אחד מכרטיסי הכניסה הטובים ביותר ישירות אל חיק המיינסטרים. בגלל שמוסד הנישואים משחק תפקיד כה עצום בתחזוק כמה וכמה מנגנוני דיכוי, אותם מנגנונים דואגים גם לתת לו ערך עצום. להיות נשוי פירושו להיות אזרח בוגר ויצרני בחברה. כפי שהוזכר קודם, ציות למערכת מקבל תגמול בעוד שאי ציות מוענש. לכן זה רק הגיוני שתנועה כמו התנועה הדומואית, שמטרת-העל שלה היא קבלה והטמעות לתוך המיינסטרים, תרצה להשתמש במסלול ישיר שכזה.

אבל כשהתנועה הדומואית בוחרת באותו מסלול ישיר, היא גם משלמת מחיר כבד: חיזוק אותם מבנים שפועלים נגדה ושמדכאים אותה ועוד רבות אחרות. כאשר התנועה הדומואית בוחרת במאבק הזה, היא גם בוחרת לתעדף את הצרכים והערכים של בעלי הפריווילגיה על חשבונן של כל השאר. היא בוחרת לחזק את המיינסטרים ולהבטיח את "גאולתה" מהקיפוח על ידי שכתוב של אותם ערכים. במקום להאבק למען הפירוק של אותם מבנים, התנועה הדומואית בוחרת ללחום למען הפריווילגיות הבלעדיות שהם מציעים.

לא על גבנו

המאבק למען נישואים חד מיניים משאיר מאחור כמעט את כל מי שאין לה גישה לפריווילגיות. הוא יוצר הזנחה, במשאבים ובאקטיביזם, של צרכים דחופים הרבה יותר מנישואים. למשל, ארגונים דומואיים בארה"ב מוציאים מאות מליוני דולרים על המאבק למען נישואים, בעוד שארגונים העוסקים בנושאים כמו נוער להטבא"קי חסר בית, להטבא"ק עם איידס, להטבא"ק לא לבנות, להטבא"ק בעוני, להטבא"ק שורדות אלימות, ועוד הרבה, סובלים באופן קבוע ממחסור בכסף ובמשאבים. גם בארץ, אפשר בקלות לראות את הפער העצום בין תקציבי "הארגונים הגדולים" לבין, למשל, התקציב של בית דרור.

יש הטוענים שעבור אותן קבוצות מוחלשות, נישואים חד מיניים הם-הם הדרך לצדק חברתי, שכן חבילת הנישואים הממשלתית כוללת הטבות כלכליות (ואחרות) כה רבות. אבל כל עוד הממשלה תמשיך לחלק פריווילגיות רק לא/נשים נשואים, הבעיה תשאר בעינה. נישואים ימשיכו להיות הגזר שאיתו ניתן להפריד, למשול ולשלוט באוכלוסיה. נישואים חד מיניים גם לא יעזרו למי שלא יכולות/ים או לא מעוניינות/ים להנשא כחוק. הם לא יפתרו את העוני או את האלימות, הם לא יפתחו את גבולות המדינה או ישמרו על א/נשים ממאסר. במקום להאבק למען זכויות אוניברסליות לכולן/ם – או להפלת השלטון ככלל – המאבק למען נישואים חד מיניים מנציח את הדיכוי של כל מי שנשארות בחוץ.

בנוסף, אוכלוסיות להטב"אקיות שלמות מושלכות החוצה מהמאבק מחשש שהן "יטנפו" את הדימוי הנורמטיבי והנקי שהתנועה הדומואית מבקשת להציג. ביסקסואליות/ים, טרנסג'נדרים/ות וג'נדרקווירז, להטבא"קיות לא לבנות (ובארץ – מזרחיות, פלסטיניות, דוברות רוסית, איופיות, פליטות, מהגרות עבודה ועוד), להטבא"קיות נכות ורבות אחרות הן בין הראשונות שמוצאות את עצמן מחוץ לשורות, אל מול אותו חזון מבטיח של היטמעות אל תוך המערכת. מאחר שהמאבק לשוויון בנישואים מבוסס על דרישה לפריווילגיה ועל דמיון לבעלי הפריווילגיה, הגיוני הוא שמי שאינן מתאימות לסטנדרט גם לא יורשו להכנס.

נישואים הם כמו בנין בוער – במקום להתדפק על הדלת ולבקש להכנס, קוויריות צריכות ללבות את האש!

ספציפית לגבי ביסקסואליות/ים, המאבק חייב למחוק אותנו כיוון שאנו "נכשלות" בסטנדרט ההטרונורמטיבי, כמו גם בזה ההומונורמטיבי. הדימוי של ביסקסואליות/ים כמופקרות ובוגדניות עלול "לתקוע מקלות" בגלגלי המאבק. ככל שהתנועה הדומואית מנסה להפטר מצילם של הקרוזינג, הסקס המזדמן ותופעות מהממות נוספות, ביסקסואליות אורבת מעבר לפינה ומאיימת להחזיר את כל אלו, ועוד הרבה, חזרה לתוך התמונה.

לכן, כאשר ביסקסואליות/ים תומכות במאבק למען נישואים חד מיניים, הן משתתפות במחיקה ביסקסואלית במספר רמות: האחת, הן בוחרות לחזק המערכת שאחראית לדיכויין במקום להאבק בה. השניה, הן מתעדפות נושאים דומואים על פני נושאים ביסקסואלים דחופים הרבה יותר. שלישית, הן משתתפות במחיקה הביסקסואלית שמתבצעת על ידי התנועה הדומואית כדי ליצור את אותו דימוי "נורמלי" עבור המיינסטרים. ורביעית, הן מנציחות את אותם ערכים של נורמליות וממשטרות ביסקסואליות/ים אחרות/ים שאינן עומדות בסטנדרט הנורמטיבי.

לסיכום, המאבק למען נישואים חד מיניים הוא מאבק שמרני שמטרתו היא כניסה לתוך הנורמה ההטרונורמטיבית. היות שכך, המאבק בוחר לחזק מבנים דכאניים על ידי הבקשה להתקבל לתוכם ולתוך הפריווילגיות שהם מעניקים. כמאבק שעניינו נורמליות ופריווילגיות, הוא כמו כן משליך החוצה את כל מי שאינה עומדת בסטנדרט החיקוי הדומואי של הנורמה. הוא כמו כן מסיט כסף, משאבים ואקטיביזם מנושאים דחופים הרבה יותר ואוכלוסיות להטבא"ק נזקקות הרבה יותר. במקום להצטרף למאבק ההרסני הזה, ביסקסואליות/ים – כמו גם כל שאר הקוויריות/ים – צריכות להתנגד הן למאבק והן למבנים הדכאניים שהוא מבקש לחזק. במקום לקבל "זכויות" ולשאוף ל"שוויון", עלינו להאבק למען שחרור ולשאוף למהפכה.

* הביטוי "נישואים חד מיניים" הוא מכוון. המאבק הזה הוא סיסקסיסטי ומניח שהמאפיין הקובע הוא המין שניתן לא/נשים בלידה (ולא המגדר שלהן/ם).
** הקשר בין דיכוי נשים לדיכוי חיות הוא משמעותי ונרחב. כדי לקרוא עוד בנושא לכו לפה או לפה (זהירות: שני הלינקים מכילים טריגרים).
*** הטרונורמטיביות היא סט של הנחות תרבותיות שלפיהן קיימים רק שני מינים ומגדרים, ושהצורה הראויה היחידה לניהול של מערכות יחסים הוא במונוגמיה בין גבר סיסג'נדר ואישה סיסג'נדרית.