קהילות בונות, קהילות הורסות – מחשבות על אתיקה פמיניסטית ושיח קהילתי

הפוסט אשה אינה נולדת פמיניסטית, מאת עלמה, שהתפרסם שלשום בראומה תפס אותי ברגע מאוד סוער. כבר שבועיים (פלוס מינוס כמה שנים) אני מתחבטת ביני לבין עצמי עם הנושא הזה, ברמה כמעט אובססיבית. מחפשת תשובות מוחצות או עמדות ניצחות, שוקלת צדדים שונים של הנושא ולא מוצאת קרקע מוצקה (ואולי זהו אופי הנושא). יהיה מה שיהיה – את פוסט התגובה הזה אני כותבת ממקום שכרגע גועש ורועש אצלי בבטן. משכך, הוא לא מתיימר לספק את התשובות האולטימטיביות שאני – ורבות כל כך מאיתנו – מחפשות. מה שכן, הייתי רוצה לשתף אתכן בחיפוש.

תודה לדלית באום, אינה מיכאלי, יאנה ציפרבלט, שוקי הרזה ועוד א/נשים – שמדעת או שלא מדעת – תרמו להרבה מהרעיונות שבפוסט הזה.

הבית השקרי ואשליית המרחב הבטוח

אתחיל ואומר את המובן מאליו – הזירה הפמיניסטית, וביחוד זו שפורחת בפייסבוק – היא זירה פוגענית – למרות, ואולי בגלל – אשליית המרחב הבטוח. כאשר אנחנו נכנסות לקבוצה פמיניסטית, משהו בנו מרגיש כאילו חזרנו "הביתה". אנחנו מצפות להבנה, סולידריות, חמלה והכלה. כמו בטקסטים הפרסומיים של תלמה, "המשפחה היא זו שמכירה אותך טוב מכולם ויודעת מה דרוש לך בכל רגע." אפילו במדיום המנוכר של האינטרנט ופייסבוק, כשאנחנו נמצאות במרחב פמיניסטי, אנחנו "בבית" – ומהבית אנחנו מצפות ליותר.

אבל כמו בחיים, כך גם בפייסבוק – המשפחה היא אחת הזירות האלימות ביותר כלפי נשים. המשפחה ההטרונורמטיבית היא אתר של אונס, מכות, רצח, גילוי עריות, משטור ודיכוי. רוב האלימות שמופעלת על נשים באופן ישיר, מתרחשת במסגרת אותה "משפחה". הפער בין החלום הפנטסטי לבין המציאות המרה הופך את הדברים להרבה יותר קשים – והרי המשפחה אמורה להבין אותנו, לגונן עלינו, להכיל אותנו, להיות המרחב המוגן שלנו.

ככל שאנחנו מתמסרות יותר לפנטזיית הקהילה/משפחה, כך הלב שלנו נשבר ליותר רסיסים כשהאשליה הזאת מתרסקת. אך אליה וקוץ בה – ככל שאנחנו יותר מבודדות בעולם החיצוני לקהילה, כך גדלה הסבירות שנרצה לחשוב על הקהילה כמשפחה אלטרנטיבית. ככל שגדל הדיכוי נגדנו בעולם "המיינסטרים", כך נהיה יותר צמאות לאותה אשליה. ואנחנו נופלות בה, צעירות כמבוגרות, חדשות כותיקות, ליברליות כרדיקליות. אנחנו פשוט מאוד רוצות בית. והבית הזה כל הזמן מתפרק.

שיח קהילתי

כשאני כותבת שהבית הזה כל הזמן מתפרק, כוונתי היא שאנחנו כל הזמן מפרקות אחת את השניה. אמרה לי פעם דלית באום, שמה שאנחנו, פמיניסטיות, עושות הכי טוב זה לפרק. כמו בתיאור של דף משפריצות, אנחנו מתנגדות, מנפצות, משקצות, מפילות, מחסלות, משחררות… ומה עם בונות? בזה, אפעס, אנחנו קצת פחות טובות.

זה מפרק אותנו. כולנו באות עם הכוונות הכי טובות בעולם, אבל כשאנחנו מתחילות לדבר, זה כמו קרב סכינים. והרבה מוטל על כף המאזניים – הרי אנחנו מדברות על החיים שלנו. בעזרת הפמיניזם, אנחנו פותחות את הפצעים הכי קשים, הכי כואבים שלנו, את הפגיעות ואת הצלקות, את כל מה שהושתק ואת כל מה שהודחק. גם בפורמט הכי קר ומנוכר, חמש השורות האלה שכרגע כתבנו הן עולם ומלואו, הן קריאה לחיבוק, הבנה וסולידריות. אבל במקום לקבל את כל אלה, מה שאנחנו מקבלות זה את אותה סכין בבטן.

ואני רוצה להתעכב שניה על המקום הזה, כי זה אחד המקומות היחידים שכולנו באמת שותפות לו. ובין היתר, הוא המקום שמניע אותנו בקהילות פמיניסטיות (ואחרות). כאן נמצאת תחושת הפגיעה הכי בסיסית בתוך הקהילה – תחושת פגיעה שהגיעה בדיוק מהמקום שממנו לא ציפינו, בדיוק מהמקום שממנו קיווינו ליותר. אנחנו מאוד רוצות להאמין שהמקום הזה קיים, וברגע שהפגיעה הזאת מתרחשת, היא הופכת כמעט לטראומה.

נשים שורדות מגיבות לפגיעה/להכיל את הסכין

הקהילה הפמיניסטית – ובעיקר זו "הצעירה", שמתרכזת סביב פייסבוק – היא לא משפחה ולא מרחב בטוח, אלא מרחב קשה ומפרק שדורש כלים של שורדת. הדיונים בקהילה הפמיניסטית בפייסבוק מתדרדרים כל כך מהר בגלל שהפגיעה כל כך גדולה. נשים שורדות מגיבות לפגיעה – כל אחת מאיתנו מדברת מתוך הפצעים שלה, ובתוך הקהילה הפצעים האלה רק הולכים וגדלים.

ובין היתר בגלל זה, הבטן שלי מתכווצת כשאני קוראת את דבריה של עלמה, שכותבת:

הדרך היחידה לקיים מרחב בטוח באמת, שחף לחלוטין מכל ביטוי שעלול לשאת בחובו מטען פוגעני היא להדיר כמעט את כל הנשים מהמרחב הזה, שכן כולנו נמצאות במובן זה או אחר בשלבים שונים של התפתחות פמיניסטית, רובנו ברמות מודעות שונות לגבי השאלה 'מה פוגעני', וחלקנו גם מבינות את המושג בדרכים שונות.

כי מה שהכתוב מבקש – ממני כפמיניסטית, וכמי שמעורבת בקהילה הפייסבוקית – זה להכיל את הסכין.

עלמה כותבת:

השאיפה שלנו לא צריכה להיות למרחבים סטריליים, אלא להכרה בפמיניזם מטונף. פמיניזם מטונף, מלא בגזענות, וסקסיזם וטעויות, כי אלו החומרים שאנחנו מורכבות מהם. לא מטונף מתוך בחירה, אבל מתוך הכרה שזו המציאות. שנועדנו לטעות, ואנחנו עוד נטעה. המון המון פעמים.

ועכשיו אולי הגיע הזמן לדבר על יחסי כח.

סלחנות סלקטיבית, אמון אוטומטי

הפוסט בראומה מעודד אותנו לתת אמון אחת בשניה, להיות סבלניות, סובלניות וסלחניות – והיא צודקת. האינטרס שלנו, כקהילה, הוא לבנות מרחב שיהיה לנו נעים, שבו נוכל לדבר, להקשיב, ללמוד אחת מהשניה ולהיות ביחד. הרבה פעמים, אנחנו מפסיקות לראות את מי שמולנו ורואות רק שיח שצריך לפרק. כשכל הודעה בשרשור הופכת לטקסט תרבותי, מאוד קל לנתק אותה מהאישה שעומדת מאחוריה. מאוד קל לנו לא לראות אחת את השניה, לרדד את עצמנו רק לטקסטים.

והיות שאנחנו גם שורדות, עם פצעים קהילתיים וטראומה מתמשכת, גם מאוד יעיל וטוב לנו לנתק בין השניים – הטקסט והאישה. כך, למשל, כשמישהי כותבת דבר שלא נעים לי, הרבה יותר קל לחשוב על זה כהשתקפות של שיח ולא כ-"X חושבת עלי דברים רעים" (עם כל המטען של פנטזיית המשפחה/קהילה, חוסר קבלה, חוסר תמיכה וחוסר סולידריות). מצד שני, גם קל לנו מאוד לעשות את ההפך – פרסונליזציה מוגברת בסגנון "Y מתקיפה אותי, היא ממש אלימה".

יהיה מאוד טוב לנו, כקהילה, לתת קרדיט למי שכותבת. להניח כוונות טובות – לדבר קודם ולכעוס אחר כך. גם עלמה אומרת את זה, כשהיא כותבת:

המרחב הבטוח שלי הוא מרחב שבו כולן מסכימות לנסות שלא להיות אלימות אחת כלפי השניה, ומכירות בכך שהאלימות לא תמיד נעשית באופן מודע. הוא מרחב שבו כשכן מתרחשת אלימות אף אחת לא מנסה לטעון שהאלימות לא קיימת, וכשהיא מתרחשת – הבחירה באמון היא בחירה לנקות יחד, לפרק וללמוד.

מרחב בטוח צריך להיות גם מרחב שבו יש מקום לטעות, למגוון, למרחבים של דמיון ושונות, לאמון, ולאכפתיות עמוקה.

ודבר אחד נותר ומדאיג אותי.

כלפי מי הדברים מכוונים?

כמו שטענתי בפוסט אחר, שיח ההבנה, ההכלה והסולידריות תמיד פועל בכיוון אחד: למעלה.  במגדל הקוביות של ההיררכיה הקהילתית, מי שהן בעלות יותר פריווילגיות תמיד נשענות על מי שיש להן פחות. גם בפוסט בראומה, נראה כאילו הדרישה הזאת היא חד כיוונית באופן חשוד. בעולם שאותו מצייר הפוסט, מי שהכי זקוקות להבנה, הכלה וסולידריות הן אותן פמיניסטיות "מתחילות", כאלה שעבורן השפה שלנו היא "ז'רגון", כאלה שעדין לא מבינות מהם סקסיזם, גזענות או להט"בופוביה. לפי הפוסט, אנחנו כקהילה פמיניסטית, אמורות לסלוח להן, לגלות כלפיהן סובלנות וסבלנות. גם אנחנו היינו שם – זה נכון, ועלינו האחריות להתנהג אליהן כפי שהיינו רוצות שיתנהגו אלינו בתחילת דרכנו הפמיניסטית.

בלא משים, הפוסט של עלמה מצייר דמות פמיניסטית אחת שאינה זקוקה לחמלה, הכלה, הבנה או סולידריות: זו שעומדת לביקורת. אותה פמיניסטית (או קבוצת פמיניסטיות) מדומיינת מתוארת במהלך הפוסט:

הקהילה הפמיניסטית, כמו קהילות אחרות, היא חלק משדה סוציולוגי מסויים. יש בה שיח מומחיות ויש בה הון סימבולי, ויש בה כללים מסוימים של דיבור, ויש בו ז'רגון ויש בה פיגורות מסויימות מוערכות ומוכרות יותר וכאלו שפחות.

[. . .]

האירוע עורר הרבה מאוד תגובות, מכל מיני סוגים, כשאחת הביקורתיות שבהן (שהועלתה, כמובן, בפייסבוק) הביעה תרעומת על העובדה שחלק מהתכנים היו נגועים בשוביניזם או בסקסיזם או בהומופוביה. [. . .] הקריאה של המבקרות לא ביקשה לדון בדיעבד, כקהילה, בתכנים בעייתיים שעלו במופע, אלא להורות לי, כמפיקה, לסנן ולצזר מראש תכנים של המשתתפות. כלומר, להיטהר מהדיבור הנגוע ולא לתת לו שום מקום, גם כשהוא מגיע מפיה של מי שמנסה לקחת חלק באירוע שהוגדר כפמיניסטי, כלומר, מצהירה על עצמה כפמיניסטית ומנסה לדבר על הקשר בין הפמיניזם ובין חייה.

[. . .]

אני חושבת שכל ניסיון ליצור שמאות של אמירה פמיניסטית במונחים מוחלטים של דכאני או משחרר, פמיניסטי או שוביניסטי, עלול להשטיח את השיח וליצור עוול נורא לנשים שמשתתפות בו.

[. . .]

הרי בסופו של דבר אפשר לזהות בשדה העשייה הפמיניסטי, בדיוק כמו באקדמיה (וגם מתוך המגע הישיר איתה, בעיקר בפקולטות למדעי החברה והרוח) עולם מצומצם של יודעי חן האמונים על ז'רגון וביטויים "נכונים" שהמומחיות שולטות בהם, ביטויים שחלקם שרירותיים מעט ורובם משומשים מידי (העצמה, הדרה, הסגברה- ביטוייים שימושיים ויחד עם זאת ז'רגוניים). כן, קיומו של הז'רגון הוא לא בעיה גדולה בפני עצמה, אבל ז'רגון שחדל להיות פתוח אל העולם הוא מדיר ובעייתי.

מכל התיאורים האלה, ומאחרים, עולה תמונה של פמיניסטית "מומחית", חלק "מאליטה" של פמיניזם רדיקלי מ-ה-מ-ם ומאגניב, כזאת שמשתמשת בז'רגון מתוך שינה ואוכלת מסגבירים ופטריארכים לארוחת בוקר. אותה פמיניסטית גם מחליטה מה פמיניסטי-רדיקלי ומה לא, מה קביל בקהילה ומה דורש "טיהור". היא קצת מנותקת, קצת זועמת, ממשטרת את האחרות, ואם נהיה כנות עם עצמנו, היא קצת צריכה להרגע (להבין, להכיל, לתת סולידריות – קצת אמון אף פעם לא הרג אף אחת). בניגוד לפמיניסטיות הצעירות, החדשות והתמימות – היא לא ראויה לחמלה. בעצם, אולי עדיף שהיא תחלוף מן העולם.

למה שאת קוראת "ז'רגון" אני קוראת "החיים שלי"

אני רוצה לקחת כמה דקות על מנת להבהיר את הנקודה הזאת, כיוון שהיא צצה ועלתה די הרבה בחיים שלי בשבועיים האחרונים. אותה טענת "תחזרו לחוג למגדר"/"אף אחד לא מבין אתכן"/"אתן מרחיקות את מי שלא מבינה"/"השיח שלכן לא נגיש", לפיהן השיח, השפה והמילים שבהם אנחנו, פמיניסטיות רדיקליות (בדרך כלל קוויריות), מדברות היא שפה פריווילגית, אקדמית, בלתי נגישה שלא עושה דבר חוץ מלהפחיד את "החדשות".

בניגוד לדיעה הרווחת, את רוב "הקללות" שזוכות להאשמה הזאת, לא שמעתי מעולם באוניברסיטה (כלומר, חוץ מכשהן יצאו מהפה שלי) – ואני לומדת תואר שני במגדר (וכן, גם התואר הראשון היה בזה). לשם ההבהרה, אני מדברת על מילים כמו להט"ב, להטבא"ק, להט"בופוביה, ביפוביה, טרנספוביה, לסבופוביה, הטרופטריארכיה, מונוסקסיזם, ביסקסואליות, פאנסקסואליות, טרנסג'נדר, ג'נדרקוויר, מונוסקסואליות, סיסג'נדריות, סיסקסיזם, פוליאמוריה, ועוד ועוד.

הסיבה שמעולם לא שמעתי אותן באוניברסיטה היא שהן לא מילים אקדמיות. כל המילים האלה הן מילים שפעילות, כמוני וכמוכן, המציאו (ו/או ניכסו) כדי שיהיו לנו מילים לתאר את החוויות שלנו ואת המציאות שבה אנחנו חיות. בדיוק כמו שמילים כמו סקסיזם, שוביניזם, גזענות ופטריארכיה הומצאו (ו/או נוכסו) על ידי פעילות פמיניסטיות (ואחרות) על מנת לתאר חוויות ודיכוי של נשים (ואגב, נתקלו בדיוק באותן תגובות בזמנן).

אף אחת לא נולדה יודעת – אבל עבור חלקנו, המילים האלה לא היו מבהילות, מרחיקות או מפחידות. המילים האלה לא היו דיון אינטלקטואלי מאיים, מנותק ולא קשור למציאות. עבור חלק מאיתנו – המילים האלה הן כמו אוויר לנשימה אחרי חיים שלמים של חנק, נווה מדבר אחרי חיים של צמא. כמו שהיטב לתאר ליטל ויינבאום בפוסט תגובה לפוסט בראומה – עבור חלקנו, מדובר בחיים שלמים של בדידות, של לא להיות בטוחה מה את ומי את, "להיות דבר עד כדי כך מוזר ולא אמיתי שאין בשבילו מילה". עבור חלקנו, לפגוש את המילים האלה זה לפגוש את עצמנו, להתחיל ללמוד לדבר על החוויות שלנו ועל החיים שלנו. ולפעמים הקהילות הפמיניסטיות – באינטרנט ובחיים – הופכות להיות המרחב היחיד בחיים שלנו שבו אפשר להתחיל לדבר על כל זה.

העיקר הכוונה? הסכין והאמון

אני דואגת לכולנו. אני רוצה שהקהילות שלנו – בחיים ובאינטרנט – יהיו מהממות כמו שרק נדמיין. אבל אני רוצה שגם נבחן מי מתבקשות לעשות את העבודה הקשה, מי מתבקשות לקחת את הנשימה העמוקה, להבין ולחבק ולהכיל. הצרכים של מי עומדים במרכז הדיון, ומי מתבקשת להתאים את עצמה.

וכאן מן הראוי להבדיל בין שני סוגים עיקריים של פגיעות שמתרחשות בקהילות הפמיניסטיות: הסוג הראשון הוא הפגיעה שנוצרת כאשר מישהי מתנהגת או מתבטאת בצורה סקסיסטית, גזענית או להט"בופובית; השני הוא הפגיעה שנוצרת כאשר מישהי מביאה לתשומת ליבה של הראשונה שההתבטאות שלה היתה כזאת.

אסור לנו להאחיד בין שני סוגי הפגיעות האלה. הסוג הראשון נובע משחזור, שכתוב והפעלה של דיכוי (גם אם לא מדעת ושלא בכוונה). הסוג השני נובע מהאילוץ להתמודד עם העובדה שאולי אנחנו לא מהממות בדיוק כמו שאנחנו תופשות את עצמנו (או בז'רגון – האילוץ להתמודד עם הפריווילגיות שלנו). אפשר לדמות את הסוג הראשון של פגיעה לסכין שכבר תקועה לנו בבטן – כמי שמגיעות מקהילות מוחלשות, ככה אנחנו חיות את החיים שלנו. באה אותה מגיבה ותוקעת את הסכין יותר עמוק, מסובבת אותה קצת. זה כואב. זה כואב מאוד, וזה שובר את הלב וזה מפרק והורס – אבל הסכין כבר נעוצה, אנחנו רגילות לכאב הזה (לא?). הכאב הזה כל כך מובן מאליו שהוא הופך להיות שקוף. מאידך, כשכבר יש לנו מן המוכן סכין ביד, להגנה עצמית, מתרעמת המגיבה – כי באמת, מה היא עשתה רע? למה לבוא ולתקוף אותה בסכין?

עלמה מדברת על אלימות כמצב נתון בקהילה הפמיניסטית: האקדח על השולחן, הסכין שנמצאת, ושננעצת לנו שוב ושוב בבטן. הפוסט מבקש מאיתנו, שוב שוב, לקחת נשימה עמוקה ולעטוף את הסכין בחמלה והכלה.

אני מסכימה שלא יפה לתקוף נשים בסכינים. אני מסכימה, ומסכימה, ומסכימה, שאנחנו צריכות להיות רגישות, להזהר בדברינו, להכיר באישה שמולנו ולהתחשב ברגשות שלה. אני לא מבינה למה לא מצופה מאותה אישה לעשות את אותו דבר עבורי. אני לא מבינה למה מי שמדומיינות כבעלות רגש, כראויות לחמלה, הבנה והכלה – הן תמיד מי שגם ככה מחזיקות בפריווילגיה. אני לא מבינה למה מאיתנו, בנות קבוצות מוחלשות, תמיד מצופה להסתובב סביב הצרכים שלהן והרגשות שלהן. אני רוצה להגיד: גם לנו יש רגשות. גם לנו מגיע יחס.

כמה מחשבות על אתיקה פמיניסטית וקהילות בונות

בשבועות האחרונים אני קוראת הרבה על מה שבתנועה הנכה הרדיקלית בארה"ב נקרא communities of care (או קהילות בונות בעברית). הרעיון של קהילות בונות הוא שבמקום להיות מקום מתיש, מייאש ומרוקן – קהילות יכולות להיות גם מקום מעצים, אכפתי, סולידרי ובונה. זהו מודל לקהילות שבהן אכפתיות ודאגה הדדית נמצאות במרכז העשיה הקהילתית והאקטיביסטית, ושבהן לכל חברות הקהילה ישנה אחריות הדדית אחת לשניה.

אני שוברת את הראש בנסיון לחשוב איך עושות קהילה כזאת. הדבר הכי קרוב לזה שאני מכירה הוא הקהילה הביסקסואלית – מה שאומר, להתחיל קהילה מחדש, מאפס, ואז "לגדל" אותה בצורה "הנכונה".* אני לא חושבת שאפשר להתחיל תהליכים בפייסבוק, ואני לא חושבת שאפשר לפתור בעיות של קהילה בעזרת פוסטים בבלוג. במידה רבה, אני מרגישה שאני יכולה לעשות דבר כזה רק עם החברות שלי.

אני חושבת שיעזור אם כולנו נוכל לנסות לתת קצת יותר קרדיט אחת לשניה – לנסות לדבר רגע שלפני ששולפות את הסכינים. אבל אני רוצה גם שמי שחווה פגיעה מהסוג השני שתיארתי תיקח כמה דקות על מנת לחשוב על זה, ולבחון לאן היא לוקחת את זה בדיונים שבהם היא נתקלת בזה. אני חושבת שחסרה לנו בקהילה המון תרבות של לקיחת אחריות, הכרה בפריווילגיות ובהתנהגויות דכאניות, ושאי אפשר לצפות מאיתנו לתת אמון אוטומטי אחת בשניה לפני שיש לנו סיבה להאמין שלא נשקפת לנו סכנה (זוכרות את הסכין בבטן?).

אני רוצה שכמו שלא ננסה "לטהר" את המרחב מנשים שעדין "לא למדו", גם לא ננסה לטהר את המרחב מאלו מאיתנו שיש בידיהן כלים, מהשפה שלנו, מההתמודדויות שלנו, מהביקורות שלנו – ובראש ובראשונה – מהצורך להכיר, להכיל, להיות סולידריות, חומלות, מבינות ומהממות – גם כלפינו.

* מה שכמובן לא אומר שהקהילה הביסקסואלית חפה מבעיות או משיח מדיר משל עצמה. מה גם שאנחנו עדין בשלב מאוד מוקדם של תהליך ההתפתחות שלנו כקהילה, ונצטרך עוד כמה וכמה שנים לפני שנוכל באמת להסתכל ולראות לאן הגענו.

מודעות פרסומת

5 מחשבות על “קהילות בונות, קהילות הורסות – מחשבות על אתיקה פמיניסטית ושיח קהילתי

  1. פינגבק: מרחב בטוח לניסוי וליצירתיות מול מרחב בטוח לנשימה | grrlfag

  2. פינגבק: לשבור שתיקה « האחות הגדולה

  3. פינגבק: המרחק בין דעם ופוליטיקה מזרחית | העוקץ

  4. אחד הדברים שאני מתחיל לבחון בעקבות הדיונים בעיקר עם פמיניסטיות מזרחיות אבל גם בכלל עם מי ששויכו לאוכלוסיות מוחלשות שלא נחשפתי אליהן קודם זו התחושה הזו שככל שאני מעמיק במחשבה אני גם מבין כמה היא אבסורדית שאם נאמר לי שאני מדכא אז זה עלבון כלפי ולעתים קרובות אפילו גרוע יותר מהדיכוי שאני יוצר או שייך אליו. שאם אומרים לי שאני חלק מקבוצה מחוזקת ושהחיזוק הזה נובע מהחלשה של קבוצות אחרות, למשל הקיבוצים מול קריית שמונה, או כל עיירת פיתוח אחרת שהפיתוח שלה נקטע עוד לפני שהתחיל שבמקום להיות אבן שואבת היא שימשה כברירת מחדל שכל מי שרק יכלו ברחו ממנה. שאם אני יהודי אז אני שייך לקבוצה שמדכאת ערבים, לא כי יותר טוב להם בכפרים שלהם אלא כי באמת לא מאפשרים להם ניעות אלא בתנאי שיוותרו על כל המאפיינים הקהילתיים והחברתיים שלהם וגם את הכפרים מצמצמים כדי להקים מצפים והתיישבויות יהודיות על חשבונם. כמעט כל חיי עברתי בתחושה שאם נאמר לי שאני מדכא נגזל ממני משהו ואני אמור להעלב ולהשיב מלחמה במקום לנסות להקשיב ולמצוא פתרונות שלא ידכאו וישתיקו את מי שניסו לעזור לי להבין. לא אומר שאני היום לא מדכא, לא משתיק ולא פוגע אבל מתוך המודעות למעשים האלה אני מנסה לצמצם אותם, לא לצמצם את עצמי אלא את הפגיעה ההשתקה והדיכוי שמופעלים דרכי מעצם היותי מי שאני.

  5. הכלה וקבלה היא של האדםה כמו שהיאהוא. שמחתי על ההבנה בפוסט שא/נשים הפכו את השיח הפמיניסטי לכזה שמעלים את האדםה עמהו מדברות, שמרוב הצורך לפרק את השיח הדכאני/שוביניסטי מפרקים על הדרך גם את הדובר/ת. ורק לשים לב כמה זה לא קל להחליף שפה שלמה שהייתה לי בשפה אחרת.
    לא פעם, זה לא יוצא לטובת הקהילה וגם לא בקהילות אחרות אגב, השיח המדכא-בחזרה. שיח מאפשר הוא כזה ששואל שאלות, לא מאשים ולא קובע עובדות ויוצא מנקודת הנחה. כי אנחנו לא באמת מכירותים האחת את השני, וגם השיח הפייסבוקי מקשה אפילו יותר את התחושה של שיחה אמיתית בין א/נשים.
    הייתי שמחה אם השיח היה באמת יותר מכיל ומבין, מסביר במקום לתקוף. מצד שני מבינה את הקשיים של מי שנתקלת כל יום במציאות של א/נשים גזענייםות, נצלנייםות, שוביניסטייםות. שקשה לשתוק מול זה. אבל העובדה היא שבכל פעם שבחרתי להירגע רגע, להתחיל לשאול שאלות במקום לתקוף, בסוף האדםה השני/ה הבינ/ה אותי.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s