הצעד הראשון: הצעות לא/נשים שהואשמו בהתנהגות אלימה

בשבועיים האחרונים הנושא הזה חזר ועלה אצלי בהקשרים שונים: לקיחת אחריות אל מול האשמות בגילויי אלימות. נראה שאצלנו בקהילות לא קיימת מספיק מודעות לדרכי התמודדות פמיניסטיות ובונות עם האשמות ותלונות (מילים עם קונוטציות שליליות, אבל שימו לב שאני משתמשת בהן כתחליף זול בעברית לביטוי calling out, שהוא מדויק וחיובי יותר) על אלימות. אותה ההבנה שברגע שמגיעה האשמה, הדבר הראשון שצריך לעשות זה לקחת אותה ברצינות ולבדוק האם באמת עשינו משהו לא בסדר.

כמו כן עלה נושא תפקיד החברות/ים של האדם שמואשמ/ת באלימות – במקרים שאני הייתי עדה להם לאחרונה, החברות/ים תפשו את מקומן כמי שתפקידן להגן על חברם מההאשמות, ולהכחיש אותן על חשבון המתלוננת/השורדת. לתפישתי, תפקידן של חברות/ים הוא לעזור ולתמוך בחברתן בזמן שהיא לוקחת אחריות, לעזור לה להבין את חומרת המעשים כפי שרק חברות/ים יכולות לעשות, לא לתת לה הנחות ולתמוך בה בתהליך הזה (בענין זה שימו לב בעיקר לסעיף 8).

על מנת לקדם את ההבנות האלה, החלטתי לתרגם את הטקסט הזה, טקסט מאוד מפורסם שמקורו בקהילות הרדיקליות בארה"ב. הוא נכתב על ידי אדם שהואשם באלימות, אשר מתאר את הדרכים שבהן הוא נקט על מנת להתמודד עם ההאשמות.

אגב, שימו לב שלמרות שההצעות האלה מדברות ספציפית על מקרים שבהם מישהי/ו הואשמ/ה באלימות מינית או אלימות אינטימית, הן עדין רלוונטיות ותקפות גם למקרים "חמורים" פחות. בכל מקום שבו מישהי/ו מדווח/ת על פגיעה – וביחוד כזאת שמבוססת על יחסי כח היררכים –  יש מקום להשתמש בהצעות האלה.

בנימה אישית – יצא לי להיות בשני הצדדים של המשוואה הזאת. כאשר הייתי בצד המואשם, תמיד השתדלתי להודות בפגיעה שפגעתי, לחשוב על ההתנהגות שלי ולכבד את האדם שמולי. אני מודעת לכך שעשיתי דברים שלו הייתי יכולה לעשות שוב, לא הייתי עושה, ואני לוקחת על כך אחריות מלאה. כשהייתי בצד המאשים, לא פעם ולא פעמיים הדיון התמקד בי כמתלוננת, במיטב המסורת של תרבות האונס וההצדקה האלימה. אני מקווה שהא/נשים שפגעו בי יקראו את הטקסט הזה ויחשבו שנית על מעשיהן/ם. אני כמו כן מכירה ומוקירה את ההתנצלות של הא/נשים שכן לקחו אחריות. מי יתן וכולן/ם ינהגו כמוכן/ם.

anarchafeminism2

הצעד הראשון: הצעות לא/נשים שהואשמו בהתנהגות אלימה

מבוא

הטקסט הזה שאתן קוראות עכשיו הוא תוצר של תהליך מתמשך, שכנראה גם ישאר ככה. אני כותב על מנת לעודד דיאלוג ולספק משאבים לא/נשים שמתמודדים עם מצבים קשים. אני לא כותב על מנת לספק פתרונות לכל מצב שבו מישהי/ו מואשמ/ת באלימות. לכל מצב מאפיינים יחודיים משלו, שדורשים תגובות ודרכי פעולה יחודיות. מה שאני מקווה, זה שהטקסט הזה יתחיל דיאלוג לגבי צורות ההתנהגות הנאותות עבור א/נשים שהואשמו באונס, אלימות או תקיפה מינית, ללא קשר לתחושת האשמה או החפות שלהן/ם. בקהילות רדיקליות, אנו זקוקות לדיאלוג נרחב לגבי התמודדות עם התנהגות אלימה, והטקסט הזה הוא טיפה אחת בתוך הדיאלוג הזה. אנחנו צריכות לשאול את עצמנו שאלות רבות. איזו אחריות יש למואשמ/ת בקיום של "תהליך לקיחת אחריות", בלי קשר לתחושת האשמה או החפות שלו/ה? כשורדות וכקהילות, איך אנחנו מעודדים את התוקפים/ות לקחת אחריות? איך אנו יוצרות קהילות חזקות, שמוכנות להתמודד עם מצבים קשים ושנויים במחלוקת, בלי להתפצל למחנות או להתפרק? האם חשוב לנו לקבוע "אשמה" או "חפות", או האם חשוב לנו ליצור תהליכים שדורשים אחריות ומפרקים פריווילגיות?

יש כמה היבטים בעשר ההצעות שאני רוצה להסביר לפני הכל. אנחנו חיות בעולם שבו רוב רובה של האלימות נעשית כשגברים פוגעים בנשים. זוהי תופעה פטריארכלית. במסמך זה, השתמשתי בשם הגוף הניטרלי "s/he" [ואני משתמשת בסלאשים ומחליפה בין גופים לסירוגין]. אני רוצה שתהיה ניראות גם לשורדות שלא נכללות/ים במודל של גבר=תוקף/אישה=שורדת [למשל, מקרים שבהם נשים תוקפות נשים אחרות, או שבהם מעורבות א/נשים ממגדרים אחרים]. אני רוצה לדבר לכל התוקפים/ות ללא קשר למגדר שלהן/ם. זה לא נסיון לטשטש את העובדה שאלימות בדרך כלל מתבצעת על ידי גברים נגד נשים.

כמו כן, בטקסט הזה אני מתייחס לא/נשים שמרגישות/ים שהם הואשמו על לא עוול בכפן/ם. הסיבה שאני עושה את זה, היא בעיקר העובדה שא/נשים שנמצאים בהכחשה צריכים שידברו איתם, וצריכים שיתבוננו בהם בהתאם לסטנדרטים שמעודדים אווירה שמאתגרת פריווילגיות ודיכוי. מובן וברור שברוב רובם של המקרים שבהם א/נשים מואשמים באלימות, זה בגלל שהם באמת היו אלימים. עם זאת, יש מיעוט קטן של מקרים שבהם א/נשים באמת מואשמים על לא עוול בכפם.

הטקסט הזה בא מתוך הנסיון האישי שלי, כאשר התמודדתי עם האשמות בהתנהגות אלימה מינית. אותן האשמות לאחר מכן התגלו כחסרות בסיס, על ידי האישה שטענו שהיא "השורדת". עם זאת ואף על פי כן, עברתי שלושה חודשים שבהם, עקב בעיות בתקשורת וחוסר הבנה*, באמת האמנתי שאני מואשם על ידי מישהי/ו בהתנהגות מניפולטיבית ואלימה מינית. עשיתי הרבה חקירה והתבוננות עצמית. למזלי, היתה לי תמיכה מכמה וכמה א/נשים מהממות/ים, שעזרו לי לעבד את הקונפליקטים הפנימיים שלי ולהתמודד עם ההאשמות המפחידות האלו. הטקסט הזה הוא הדרך שלי לתת משהו חזרה לכל מי שנתנ/ה לי כל כך הרבה, וגם לקהילה הרדיקלית שנתנה לי השראה. זוהי תוצאה של נסיון אישי אמיתי ואינטנסיבי של התמודדות עם האשמות באלימות, ושל הבחינה העצמית שעשיתי בעקבותן.

אני רוצה לומר שלדעתי, האשמות שווא באלימות הן בפני עצמן צורה של התעללות רגשית. למרות זאת, חשוב מאוד לשמור על פרופורציות במקרים כאלה. העדיפות בכל מקרה כזה, שבו מישהי/ו מאשימ/ה מישהי/ו אחר/ת באלימות, צריכה להיות לצרכים ולרצונות של מי שטוענ/ת שהיא שרד/ה אלימות. המטרה היא לא רק לנהוג באופן זהיר, היות והאשמות שווא קורות רק במקרים נדירים מאוד. המטרה היא לתמוך במי שנמצאת בחזית המאבק נגד היררכיות. אותן נשמות מהממות שלוקחות את המאבק הביתה, לאן שהכי קשה, ושהכח הפנימי שלהן צריך להתפרסם (אם הן רוצות) על עטיפות הצהובונים הרדיקלים לצד תמונות של אנרכיסטים שמשחיתים רכוש [הערה: זה לא עובר בעברית, אבל זה נכתב כדבר חיובי שראוי להערכה]. המיליטנטיות שלהן לא עוזבת אותן כשההפגנה או הפעולה נגמרת, הן חיות אותה.

* קבלו עיצה, ואל תשמשו במיילים כדי לתקשר על נושאים רציניים וטעונים רגשית.

עשר הצעות לא/נשים שהואשמו בהתנהגות אלימה

0. תבינו שהכוונות שלכן/ם ממש לא משנות [הצעת בונוס ממני]

כשאנחנו קטנות/ים, מלמדים אותנו ש"העיקר הכוונה". כשאנחנו מפנימות/ים את הכלל הזה, אנחנו לומדות/ים לראות סיטואציות של פגיעה כאילו הן לא באמת "נחשבות" אם לא התכוונו לפגוע. לכן, הדבר הראשון שעזר לי להבין ולהכיר בכך שפגעתי בא/נשים (כשאמרו לי שפגעתי בהן/ם) היה להכיר בכך שהעובדה ש"לא התכוונתי" עדין לא משנה את זה שפגעתי בהן/ם. לפעמים, למרות הכוונות הכי טובות, עדין יוצא לנו להתנהג בצורה פוגענית. זה לא אומר שאנחנו א/נשים רעות/ים, זה לא אומר שצריך לשרוף אותנו על המוקד. אבל זה כן אומר שיש דברים שאנחנו צריכות/ים להתחיל לשים לב אליהם, לקחת ברצינות ולעבוד עליהם, כדי שלא נפגע בעוד א/נשים. למרבה הצער, כשאנחנו צריכות/ים לבחור בין: א) לא לפגוע בא/נשים, לבין ב) לשמור על הדימוי העצמי החיובי שלנו – רוב הא/נשים בוחרות/ים ב-ב'. אז אל תהיו כאלה.

 1. תהיה כנה, תשאר כנה, תעבוד על זה

אם אתה יודע שפגעת במי שמאשימ/ה אותך באלימות, תכיר בזה. אם אתה חושב שיש מצב שפגעת בו/ה, תגיד לו/ה. אם יש לך איזושהי תחושה עמומה שאיזושהי צורה שבה התנהגת כלפיו/ה פגעה בכבוד או בגבולות שלו/ה, תגיד לו/ה. הצעד הראשון להתמודד עם הנטיות האלימות שלנו זה לצאת מההכחשה. הכחשה זה כמו זיהום. היא מתחילה באיזשהו מקום (מקרים ומצבים מסוימים, או חלקים ספציפים של הסיפור), ואם לא מטפלים בה, היא מרקיבה ובסופו של דבר הורגת. כשאנחנו מסוגלים להודות בקול שאנחנו מודעים לכך שמשהו לא בסדר בהתנהגות שלנו, זה מקדם אותנו בצעד אחד אל התמודדות כנה ומשמעותית.

2. כבדי את האוטונומיה של השורד/ת

"האוטונומיה של השורד/ת" אומר שמי ששרד/ה את האלימות, ורק היא, קובע/ת איך צריך להתמודד עם ההתנהגות האלימה. זה אומר שהיא מחליט/ה, ואת חיה עם ההחלטות שלו/ה. את לא קובעת איך או אפילו האם יתקיים גישור/עימות, או האם לעשות פעולה כלשהי כדי להביא לפתרון. את מבהירה במפורש שאת מכבדת את האוטונומיה שלו/ה, ושאת מוכנה להשקיע כדי לפתור את המצב. יתכן שהיא תעדיף לא לחלוק איתך מרחבים או לא לדבר איתך. זאת לא אחריותו/ה ולא חובתו/ה, לנסות לפתור את המצב או להכנס לדיאלוג איתך או לעשות כל דבר שהוא. אבל זו אחריותך, בתור מי שמואשמת, לכבד את הצרכים והרצונות שלו/ה.

3. תלמד להקשיב

הכרחי שתפקח את אוזניך ותפתח את ליבך לאדם שמאשימ/ה אותך. רוב הסיכויים שזה יהיה קשה, כי א/נשים נוטים להכנס למגננה ולהסגר כאשר הם מואשמים במשהו. מעט מאוד א/נשים בעולם רוצים שיתייגו אותם בתור ה"תפוח הרקוב". על מנת להקשיב, תצטרך לשלוט במגננתיות ובדחפים הריאקציונרים שלך. ההצעות הבאות יכולות לעזור: א) תן למי שמאשימ/ה אותך לכוון את הדיאלוג. אם היא רוצה שתענה על שאלות, תענה, אבל כשזה לא קורה, תפנה את המרחב בשבילו/ה. ב) תהיה מודע לזה כשאתה מתחיל לנסח תגובות, פניות ומענות בראש שלך בזמן שהיא מדבר/ת על החוויה שלו/ה, ונסה לעצור. ג) תתמקד בגרסה שלו/ה של הדברים, ותשמור לאחר כך את החלק של לעבור בראש על איך שאתה זוכר את הדברים, אחרי שהיא תסיים לדבר. ד) תחשוב על מכלול הדברים שנאמרו, ולא רק על הסתירות בין הגרסה שלו/ה לגרסה שלך. ה) דבר עם חברות/ים על איך אפשר להקשיב יותר טוב לפני שאתה נכנס לגישור/עימות.

4. תהיי סבלנית

לפעמים לוקח לדברים זמן עד שהם מגיעים לידי פתרון. לפעמים לוקח חודשים, שנים, עשורים עד שמגיע הפתרון, ולפעמים אין סיום או פתרון ברור. עם זאת, אין לו"ז לפתרון כאשר כבוד אנושי נמצא על הכף. תהיי סבלנית ואל תנסי לכפות פתרון, תהליך או דיאלוג. את יכולה לבקש דיאלוג או גישור, אבל אם התשובה היא לא, אז התשובה היא לא עד שהיא אומר/ת אחרת. אל תנסי להתיש את הגבולות של מי שהאשימ/ה אותך, בעזרת בקשות חוזרות ונשנות לדיאלוג או גישור. תשארי במקום, תתבונני בעצמך, ותחשבי על יחסי הכח ביחסיך עם אחרות/ים.

5. לעולם, אף פעם, אל תאשים את הקורבן

[טריגר: אזכור מפורש של טיעונים מצדיקי אונס]

היא לא ביקש/ה את האלימות והניצול. היא לא ביקש/ה את זה בלבוש שלו/ה. היא לא ביקש/ה את זה כי היא היתה שיכור/ה או מסטול/ה. היא לא ביקש/ה את זה כי היא עובד/ת מין. היא לא ביקש/ה את זה כי היא בחר/ה להתמזמז איתך או כי היא הסכימ/ה לעלות אליך הביתה או כי ידוע שהיא בדס"מי/ת או כי היא "התגרתה" או כי היא "שרמוטה". היא לא ביקש/ה את זה בשום צורה. לא מקובל שתנסה למחוק את התגובות שלו/ה להתנהגות שלך בטענות שהיא "רגישה" להתנהגות המאיימת או האלימה שלך. לא מקובל שתגיד שהיא "מגזימ/ה" לגבי האלימות רק כי היא פמיניסטית/קווירית/אקטיביסטית/פאנקיסטית/נערה/"פמינאצית" וכו'. לא מקובל שתגיד שהיא ממציאה כי יש לה היסטוריה של אלימות, או כל שטות אחרת. להמציא תירוצים ללמה מישהי/ו אחר/ת אשמ/ה בהתנהגות הפוגענית שלך זו דרך להתחמק מלקיחת אחריות על ההתנהגות הדפוקה שלך. זה חושף אותך בתור פחדן.

[סוף טריגר]

6. דברי בשם עצמך

את יכולה לספר על החוויה שלך, ועל החוויה שלך בלבד. אף פעם אל תניחי שאת יודעת איך מי שמאשימ/ה אותך באלימות חוותה את המצב(ים). א/נשים הולכים באותו רחוב כל יום וחווים/ות חוויות שונות לחלוטין. זאת עובדה פשוטה. כמו כן, זו חוויה מאוד שונה כאשר רוחות הפריווילגיה נושבות בגבך כשאת הולכת באותם רחובות. את לא יכולה לדעת כיצד מישהי/ו הרגיש/ה ברגע מסוים, כך שאסור לך להניח שיש לך זכות לשפוט את התוקף של הרגשות שלו/ה. אם היא הביע/ה את איך שהיא מרגיש/ה, אז מה שאת צריכה לעשות, דבר ראשון, זה להקשיב. חשוב שתנסי להבין את הרגשות שלו/ה באופן פעיל. אם את מגלה שאת פשוט לא מסוגלת להבין את הרגשות שלו/ה, לא משנה כמה תנסי באמת ובתמים, זה עדין לא מקומך לשפוט את תוקפם של הרגשות המובעים.

7. אל תתנהג בצורה משתיקה

אם אתה מספר את "הצד שלך בסיפור" אתה עלול ליצור אווירה שמשתיקה א/נשים שחוו אלימות. אם אתה מרגיש שיש סתירות משמעותיות בין הסיפור שלך והסיפור שלו/ה, ושאתה "מואשם על לא עוול בידך", קח נשימה עמוקה. קודם כל, אתה צריך לדעת שחקירה כנה של עצמך ושל ההתנהגות שלך אף פעם לא באמת נגמרת… התיק אף פעם לא סגור. עם הזמן, יכול להיות שתבין שדווקא כן, ההתנהגות שלך באמת היתה אלימה. זוהי אחריותך להמשיך לאתגר את התחושות שלך לגבי איך ההתנהגות שלך משפיעה על א/נשים אחרות/ים, ולאתגר את ההבנה שלך לגבי איך אתה מחזיק בכח על גבי אחרות/ים במסגרת מערכות היחסים שלך. תקרא ספרים, תכנס לתוכניות שיקום של א/נשים אלימים או אלימים מינית, חפש פסיכולוג/ית, ותגלה את הדרכים שבהן אתה מעדיף לאתגר את עצמך ואת המושג שיש לך לגבי איך ההתנהגות שלך משפיעה על אחרות/ים.

תבין שאם אתה מנסה להשתיק את אותו/ה איש/ה על ידי הצגה של הצד שלך בתור ה"אמת", אתה משתיק גם אחרות/ים. א/נשים יפחדו לצאת עם הסיפורים שלהן/ם ויפחדו להתקל באלימות בגלל ההתנהגות המשתיקה שלך. אם אתה מחוייב ליצירה של עולם שבו א/נשים מדברות/ים בחופשיות על העוולות שנעשו להן/ם, אתה לא תתמקד באיך שהמאשימ/ה "מפיצ/ה עליך שקרים", ואתה לא תפרסם את ההנחות והתיאוריות שלך לגבי "המניעים" שלו/ה. לדוגמה, פעם אחת אנס/תוקף מסוים העביר רשימה של 40 'נקודות מחלוקת' בהופעת פאנק כדי להפריך את הסיפורים של שלוש נשים שהתלוננו עליו. הפלייר שלו פירט באריכות יתרה את הפערים בין הסיפורים של הנשים האלה לבין "האמת". זוהי דוגמה בוטה להתנהגות משתיקה, אבל אפשר להתנהג כך גם בדרכים "מעודנות" יותר.

התנהגות משתיקה היא כל התנהגות שמנסה להציג את השורד/ת בתור מי שמפיצ/ה שקרים. זו כל התנהגות שמנסה להציג את התוקפ/ת בתור הקורבן. זה מעמיד בשאלה את האופי של המתלוננ/ת. הרבה פעמים זה גורם לריאקציה כלפיו/ה, הן באופן ישיר (איומים, הטרדה, אלימות) ובאופן מרומז (חקירות ושאלות חוזרות ונשנות, התנהגות בלתי תומכת, נגיד "אני לא רוצה להתערב בזה" או "אני שומע הרבה פרשנויות שונות"). התנהגות משתיקה יוצרת אווירה שבה א/נשים פוחדות/ים ולא יוצאות נגד התוקפ/ת, ולכן זוהי אווירה שבה אלימות יכולה לשגשג.

עם זאת, כל זה לא אומר שאסור לך לדבר על זה שחווית את המצב(ים) האלה בצורה שונה ממי שמאשימות/ים אותך. זה רק אומר שזאת אחריותך לעשות את זה בצורה מכבדת, שלא תורמת ליצירת אווירה משתיקה סביב אלימות. יכול להיות שתצטרך לספר את החוויות שלך לחברות/ים קרובות/ם ולמי ששואלות/ים אותך, אבל כמו שכתבתי קודם, דבר בשם עצמך. אל תשווה בין הסיפור שלך לסיפור שלו/ה כדי להראות סתירות שקיימות לדעתך. אל תספר את הסיפור של המתלוננ/ת עבורו/ה. אל תתחיל להרחיב בדברים על איך שהיא היתה צריכ/ה להתלונן עליך בצורה אחרת. אל תדבר על המגרעות שלו/ה במערכת היחסים ביניכם. אל תגיד שהיא משקר/ת, ואם הסיפור שלך שונה משלו/ה, תבהיר שזה איך שאתה, ורק אתה, רואה את הדברים. תגביל את מה שאתה אומר רק למיטב זכרונך. אם אתה מרגיש צורך לפרוק עצבים, תמצא חבר/ה טוב/ה שנמצא/ת מחוץ לסביבה החברתית או הקהילה שלך (אם תחפש מספיק טוב, אולי תמצא פסיכולוג/ית שמוכנ/ה לעבוד איתך במחיר מוזל, ורצוי שגם תהיה פמיניסטית/רדיקלית [כמו למשל קולקטיב פסיכואקטיב, או מרכז יעוץ לאישה]), או מישהי/ו שנמצא/ת לחלוטין מחוץ לקהילה (שאתה יודע 100% שאינו/ה שורד/ת אלימות). אם אתה מאמין באמת ובתמים שאתה מואשם על לא עוול בכפך, עיסתך תעיד על הנחתום במקום שהנחתום יעיד על עיסתו.

8. אל תתחבאי מאחורי החברות/ים שלך

רוב הפעמים, מי שהכי בולטות/ים בהגנה על א/נשים אלימים הן לא התוקפות עצמן, אלא החברות/ים שלהן. "אבל היא אדם/אקטיביסטית/אמנית ממש טובה" או "היא תרמה כל כך הרבה לקהילה" או "האיש/ה שאני מכירה לא תעשה דבר כזה" הם כמה מהטיעונים השכיחים במקרים כאלה. אם את מרגישה שא/נשים מנסות/ים לגונן עליך מהבעיות שלך או משאלות לגבי ההתנהגות שלך… תבהירי להן/ם שזה לא מקובל. את צריכה לשמוע את הביקורות והכעס של השורד/ת ובני/ות בריתו/ה. כמו כן את צריכה למנוע מאחרות/ים מלהשתתף בהתנהגות משתיקה. תבהירי להן/ם שאם באמת אכפת להן/ם ממך, אז במקום להגן על המוניטין שלך ולהגיב להאשמות, הן/ם צריכות/ים לעזור לך לבחון את עצמך ולמצוא דרכים לשנות התנהגויות אלימות.

9. קבל את רצונות השורד/ת ואת רצונות הקהילה

לקיחת אחריות על הפעולות הפוגעניות שלנו היא חלק מהותי מתהליך ההחלמה. אתה צריך לקבל את רצונות השורד/ת והקהילה לא רק עבור ההחלמה שלהן/ם, אלא גם בשביל ההחלמה שלך. אם היא רוצה שאתה תורחק מפרוייקטים/פעולות מסוימות, או שתשתתף בתוכנית לגברים אלימים, או שתכתוב יומן קריאה על ספרים שמדברים על התנגדות לאונס ואלימות, או אם היא רוצה שתעשה כל דבר במסגרת האפשר, אל תתווכח… תן לו/ה את מה שהיא מבקש/ת. אתה צריך להראות לשורד/ת ולקהילה שאתה נוהג בתום לב ושאתה באמת מוכן להתמודד עם בעיית האלימות שלך, או לכל הפחות שאתה מוכן לבדוק בכנות את האפשרות שהתנהגת בצורה אלימה. אתה צריך להראות לשורד/ת ולקהילה שאתה מכבד את האוטונומיה שלו/ה ואת היכולת שלו/ה לקבל החלטות לפי הצרכים והרצונות שלו/ה לבטחון, החלמה וסיום הדיכוי. שוב, אם אתה רוצה לחיות בעולם שהוא חופשי מאלימות, אונס ודיכוי, אתה תתמוך באוטונומיה של השורד/ת ובהחלטות של הקהילה, אפילו אם אתה מרגיש שהואשמת "על לא עוול בידך". אל תשתתף בהשתקה ותתקוף את הדרישות והתהליך של השורד/ת או של הקהילה. זה מה שא/נשים אלימים ותומכיהם עושים בדרך כלל על מנת ליצור מסך עשן ולהסיר מעצמם את האחריות.

10. קחי אחריות… עצרי את האלימות והאונס לפני שזה מתחיל

צריך הרבה אומץ ומודעות עצמית כדי להודות שפגעת במישהי/ו, שפגעת בכבודו/ה ובערך העצמי שלו/ה, או שהשתמשת בכח נגד מישהי/ו אחר/ת. צריך הרבה כנות כדי להתנצל בלי לצפות לשבחים או תודות. עם זאת ואף על פי כן, זה בדיוק מה שצריך כדי להתחיל להתגבר על הנטיות האלימות שלנו. לדעת שפגעת שמישהי/ו ולא לעשות את הדברים האלה, אומר שאת ממשיכה את ההיררכיה. זה יותר מסתם שיתוף פעולה עם ההיררכיה, זה שכתוב ישיר שלה. צריך כנות, חקירה עצמית קפדנית, וחמלה על מנת להתחיל להתגבר על הנטיות האלימות שלנו. ברגע שאת מסוגלת להודות בעובדה שיש לך בעיה של אלימות כלפי אחרות/ים (לפעמים או תמיד), את יכולה להתחיל ללמוד איך ולמה את עושה את זה. את יכולה ללמוד את סימני האזהרה שמראים לך שכאת מתחילה להתנהג לפי אותם דפוסים ישנים, ותוכלי לפקח על עצמך יותר טוב. החיים שלי עד כה היו חיים שלמים של הפטרות מדפוסי אלימות שכאלה, ללמוד לדחות את גם את תפקיד התוקף וגם את תפקיד הקורבן, וכמובן שהתהליך רחוק מלהסתיים. הרגלים גרועים חוזרים בקלות, והרבה פעמים קל לנו להניח שאנחנו לא משתמשות בכח נגד מישהי/ו. אנחנו צריכות להטיל ספק בהנחה הזאת כל הזמן, בדיוק כמו שנטיל ספק בכל הנחה אחרת, לפני שתהפוך לדּוֹגְמָה.

הכרחי שנלמד לבקש הסכמה מהפרטנריות/ים המיניות/ים שלנו. הכרחי שנלמד לזהות אלימות אגרסיבית ופאסיבית-אגרסיבית, על שלל פניה הרגשיים, הכלכליים, הפיזיים והמיניים, ושנעצור אותה לפני שהיא מדרדרת לרמות חמורות ומזיקות עוד יותר. אנחנו צריכות להתריע על כך כשאנחנו רואות את זה בא/נשים אחרות/ים, וגם בעצמנו. התהליך הזה הוא תהליך של התגברות על דיכוי, דחיית התפקידים של מדכא/ת ומדוכא/ת. זוהי דרך שמובילה לחופש, ושנוצרת על ידי הליכה. תעשי את הצעד?

anarchafeminism

מודעות פרסומת

6 מחשבות על “הצעד הראשון: הצעות לא/נשים שהואשמו בהתנהגות אלימה

  1. חשוד בעיני. אני מצטערת , מאוד חשוד ולא מקובל. מחבר הטקסא הזה טוען שהוא הואשם ב"אלימות מינית" במה שהתברר כ"חשדות שווא" והכינוי "שורדת" מופיע במרכאות כפולות, תוך הצהרה שעל פי דעת הכותב מדובר במקרה שבו הוא עצמו קורבן ל"אלימות רגשית". בלי להכיר את פרטי המקרה , את גירסת השורדת (בלי מרכאות כפולות) אין לי דרך לדעת אם מדובר בכתיבה כנה מן הלב או בעוד אנס מנומס. סטטיסטית לפחות, האפשרות השניה בהחלט באה בחשבון.

    • מה שאני הבנתי מהטקסט זו שהיתה אי הבנה עקב קצר בתקשורת, ואותה אישה בכלל לא האשימה את הכותב מלכתחילה. בכל מקרה, הוא דואג להדגיש מאוד במדויק שהאשמות שווא הן מיעוט קטן מבין המקרים, ושהוא בכל מקרה לקח את ההאשמה ברצינות ועשה את כל הדברים שרשומים בפוסט.

      אני אישית לא מכירה אותו, בעיני הגיוני להניח שהוא לא עשה הכל באופן מושלם ובדיוק כמו שמנוסח בפוסט. אבל כולנו בני/ות אדם, והטקסט בכל מקרה עומד בפני עצמו.

  2. שירי, תודה. זה גם טקסט חשוב מאד וגם חשוב להמשיך את הדיון במקרים כאלו בקהילה.

    אני שמתי לב במקרים שהיתי קרובה אליהם (וגם במקרים שפחות) שכדי שהתהליך הזה יהיה בכלל אפשרי עבור מי שמואשםת בפגיעה, עלינו כחברות וחברים קרובות ורחוקים בקהילה של הפוגע/ת והנפגע/ת להתנהג באופן מסוים גם.

    יש כאן כבר את ההצעה לחברים/ות של הפוגע/ת איך להתנהג וניסחת אותה מצוין, בנוסף חשוב לי להגיד שכל שאר הקהילה צריכה לאמץ כמה נקודות:

    1 – חרם לא עוזר. להחרים, להפסיק לדבר עם, להתחיל לשנוא את – לא עוזר. זו דרך שמסמנת את הפוגע/ת כנושא/ת היחיד/ה של אלימות, אותנו המחרימות כטהורים או משהו כזה, ולכן * לא עוזר לנו לקחת אחריות במקרה שאנחנו נהיה בצד הפוגע * ! זה חשוב מאד. עם כל חרם וכל "איכס" שאנחנו מסמנות על אדם שמואשמת בפגיעה, אנחנו מרחיקים את עצמנו מההכרה שגם אנחנו פוגעות ופוגעים לפעמים. חרם גם מונע דיאלוג במקום שבו כדאי שיהיה דיאלוג (עם הקהילה, או עם הנפגע במידה שהיא מעוניןת בכך). חרם גם גורם לנו לחשוב שעשינו משהו ופתרנו את הבעיה, ומסתיר את העובדה המתישה והמצערת שיש כל כך הרבה עבודה לעשות…

    2 – להתגבר על "לא נעים לי". בתור חבר/ה בקהילה (לא בתור הנפגע/ת!) חשוב לדבר עם מי שלא נעים לך לדבר איתו ולהגיד לה בדיוק את מה שלא נעים להגיד, לשאול את מה שלא נעים לשאול. לפעמים התחושה תהיה של בגידה בנפגע/ת (הקשבה לסיפור של הפוג/ע) אבל זה ההיפך לחלוטין. לשאול את מי שהואשםה בפגיעה מה היתה החוויה שלו, זה נותן לה הזדמנות להרהר שוב בסיפור, וכן, גם לספר סיפור אחר, שהתוקף שלו מוגבל לחוויה של המספר/ת, אבל הוא עדיין חלק חשוב בתהליך. זה שלא נשאל את המואשםת שאלות קשות אולי יקל עלינו – אבל יקשה על ההתמודדות עם הפגיעה. ושאלות פירושן שגם נקבל תשובות ונצטרך להאזין להן, לשקול אותן, לתת גם להן מקום.

    • יוסףה הוצאת לי את המילים מהפה. חרם זאת אלימות שמנציחה את מעגל האלימות. משום מה שיטה זאת נראית מאוד פופולרית בקהילות מסויימות ובעוד שאני חושבת שלציבור של נפגעות יש זאת להוקיע מתוכן את הפוגעת, נראה לי שאנחנו משתמשות בכלי זה יתר על המידה ושהאצבע שלנו מאוד קלה על ההדק.
      לגבי המשך הדיאלוג עם הפוגעת; זה קצת קשה כשהיא מוחרמת ;-) ככה ששתי הנקודות שלך הולכות יד ביד מבחינתי.

  3. פינגבק: חשיפה לדרום « האחות הגדולה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s