על הרומן של השמאל הישראלי עם עצמו, ולמה אצביע בל"ד

דיסקליימר: כשאני כותבת "השמאל הישראלי" בפוסט הזה, כוונתי היא לחלק הארי של תנועת השמאל, כלומר השמאל האשכנזי הסטרייטי. עם זאת, הביקורת רלוונטית לכל חברי/ות תנועות השמאל שחולקים את האידאולוגיה שאני מתארת, ללא קשר הכרחי לזהויותיהן/ם.

על הרומן של השמאל הישראלי עם עצמו

אני לא מכירה עוד מדינה אחרת בעולם שבה עניינה של תנועת השמאל הוא זכויותיה של תנועת השמאל, ועם זאת – כך הוא בארץ. הכוונה היא שלעומת תנועות שמאל בחו"ל, שעניינן הוא סולידריות עם מאבקים של קבוצות מדוכאות, כאן אצלנו, השמאל הוא-הוא הקבוצה המדוכאת שלמענה נאבק השמאל. מאחורי מעטה רטורי דקיק של דיבור על קבוצות שונות (נשים, הומואים ולסביות [אך לא בי וטרנס], עניים [אך לא מזרחים] וכמובן – הפלסטינים), מה שלרוב מתגלה היא דאגתו הלוהטת של השמאל הישראלי לעצמו בלבד, וזאת כאשר הקבוצות והנושאים השונים – ובראשם הכיבוש – משמשים הן כמס שפתיים והן כמסך עשן שמאחוריהן מסתתר הנושא "האמיתי". באופן ספציפי, לאחרונה הולכת ומתגבשת גישה שלפיה השמאל הישראלי הוא קבוצת מיעוט מדוכאת שזקוקה לזכויות ולהגנה.

השמאל כזהות מדוכאת.

למשל, בנובמבר האחרון התפרסם מחקר של הקרן החדשה לישראל, אשר בדק את מימדי הגזענות בטוקבקים במדיה הישראלית – כלפי פלסטינים/ות, פליטות/ים, שמאלניות/ים ומשכילים/ות. לפי המחקר, שמאלנים ומשכילות הן קורבן לשנאה ולאלימות שיש להלחם נגדה. עצם הבחירה באותן קבוצות כפרמטר לניתוח נתונים כבר מעיד על התפישה שהן קבוצות מיעוט מדוכאות, צד בצד עם קבוצות שסובלות מדיכוי קשה כמו פלסטיניות/ים ופליטים/ות. קשה גם להתעלם מהקדימות שקיבלו קבוצות אלה על פני קבוצות אחרות, שזכו להתעלמות מוחלטת – למשל נשים, להטבא"ק, מזרחיות/ים ודוברי/ות רוסית. כלומר, בבחירה של מחקר הקרן החדשה להתמקד בקבוצות אלו בלבד, הסתתרה הנחת בסיס – שישנו דיכוי כלפי שמאלניות/ים ומשכילים/ות, שאותו דיכוי הוא שווה ערך לדיכוי שאותו חוות/ים פלסטיניות/ים ופליטים/ות, ושהדיכוי שהן חוות הוא יותר מענין ויותר בעל ערך מאשר זה של קבוצות אחרות – לפחות במסגרת המחקר.

דוגמה נוספת היא הסרטון רננה רז חושפת את נטיותיה, שהפיקה מרצ במסגרת קמפיין הבחירות שלה, בו יוצאת רז "מהארון השמאלני". בסרטון, שמבצע ניכוס בוטה של שיח להטבא"קי בטעם רע במיוחד, "מתוודה" השחקנית "שיש לה מישהי" – זהבה גלאון ומפלגת מרצ. הזהות השמאלנית מתנסחת על פי תבנית "היציאה מהארון" הלהטבא"קי, כזו שמניחה תכונות מהותיות, וסוד אשר מוסתר עקב פחד מחשיפה לדיכוי. כלומר, במסגרת הסרטון, שוב יש לנו הבניה של שמאלנות כזהות מיעוט מדוכאת – מדוכאת כל כך שא/נשים "פוחדות/ים" להודות בה, ושלכן זקוקה למאבק למען זכויות וקבלה.

הדים לאותה גישה אפשר למצוא בתמונה שהפיצה הפעילה שיר נוסצקי בפייסבוק, בה היא מחזיקה שלט ועליו כתוב "אני גאה להיות שמאלנית". במאמר שכתבה נוסצקי לאונלייף בעקבות התמונה, בין היתר מופיע המשפט המפורש: "שמאלנים בישראל הפכו להיות מיעוט נרדף." אמנם "עוד לא עבר חוק ששם אותם בכלא," היא ממשיכה, "אבל הם כבר נמצאים בכלא, בכלא פנימי. ופתאום אין אופוזיציה, ואפילו בתקופת בחירות כמעט כולם מנגנים את אותה מנגינה." אכן, לבי לבי.

עוד כמה דוגמאות הן, למשל, המם הזה של עמיר שיבי, שמציג את ענת קם כקורבן האולטימטיבי של מערכת המשפט של הכיבוש הציוני, או פוסט הפייסבוק הזה, שבו מסמן עו"ד יונתן קלינגר בלוגרים שמאלניים כמו אישתון ויוסי גורביץ' בתור הקורבנות הפוטנציאלים של מתקפה על חופש הדיבור ברשת. דוגמה אחרת יכולה להיות, למשל, מחאת קיץ 2011 על זכותו של מעמד הבינים להמשיך ולהיות מעמד הבינים.

מה שהשיח הזה שוכח ומשכיח הוא – את המציאות. במציאות של פאשיזם גואה, דיקטטורה גוברת ואפרטהייד הלכה למעשה, המדוכאים האמיתיים אינם חברי/ות השמאל הישראלי המדושן, השבע והעסוק-בעצמו, אלא הקבוצות שסובלות מהדיכוי עצמו. בולט ההבדל הזה במאמר של שיר נוצסקי שקישרתי למעלה – הסבל והמועקה שהיא מתארת בתחילת המאמר נובע מהזדהותה עם הפלסטיניות/ים בעזה. ומה רב הפער בין הדיכוי שחוות פלסטיניות/ים בעזה לבין שמאלניות תל אביביות שכמותנו.

כמו שכתבתי במקום אחר, דיכוי של קבוצות מוחלשות עובד דרך יחסי כח מבניים ומתבטא בפרמטרים כמו כלכלה, בריאות גופנית ונפשית, חשיפה לאלימות, אפליה ועוד. הפן הלשוני – כלומר, יחס עוין והתבטאויות פוגעניות – הינו אמנם חלק מדיכוי, אך הוא לא מגדיר אותו, ביחוד כאשר זהו הסימן היחיד. העובדה ששמאלניות/ים הינן קבוצה שנואה כרגע בישראל הוא נתון כמעט מובן מאליו. ברגע שבחרנו להזדהות עם קבוצות מדוכאות, לקחנו את "הצד הלא נכון" במלחמות הטריטוריה בין המדכאים למדוכאות/ים. אבל העובדה שלקחנו צד – ושבחרנו להיות בעלות ברית – עדין לא הופך אותנו לחלק מהקבוצה המדוכאת. ה"שנאה" שממנה סובלות/ים שמאלניות/ים כרגע, וכל הפגיעות בחופש הביטוי של השמאל כולן גם יחד, הן כאין וכאפס לעומת מצור, רעב, רצח שיטתי, טיהור אתני, כליאה, ועוד מליון ואחת דרכים שבהן חוות דיכוי קבוצות שהן באמת מדוכאות.

כאן כבר אפשר להגיד שאני מדברת בעיקר על הפלסטיניות/ים. ושימו לב שבכל מדינה אחרת בחו"ל, המאבק שכאן נקרא "נגד הכיבוש", שם נושא את השם "סולידריות עם פלסטין" (Palestine solidarity). כאשר השמאל הישראלי ממקם את עצמו בתור הנושא של עצמו, הוא מוחק את המטרה האמיתית של תנועות שמאל – להיות בעלי/ות ברית, בסולידריות ובתמיכה למאבקים של קבוצות מוחלשות. הוא עושה נזק למטרתו המקורית בכך שהוא מנרמל את הדיכוי הקשה שעוברות קבוצות אחרות וממרכז את עצמו בתור "הקורבן האמיתי" (כי "כשזה קורה להם אז זה כבר ברגיל, אבל כשזה קורה לנו…!"). אותה נטיה חושפת את פניו האמיתיות של השמאל הישראלי במלוא כיעורן – שמאל נרקסיסטי שמתעסק בעצמו, לא מכיר בפריווילגיות, ובטח ובטח שלא מוכן לוותר עליהן.

למה אני מצביעה בל"ד

כשאני ניגשת לבחירות הנוכחיות, פחות חשוב לי "לחזק את האופוזיציה" נגד הפאשיזם, או להצביע "לשמאל האמיתי". גם פחות חשוב לי להיות מיוצגת נאמנה בכנסת. החשיבות הראשונה בעיני, באקלים הפוליטי הנוכחי, הוא להתנהג כמו בעלת ברית ולהצביע בהתאם. במקום שבו אני בצד של הכובש והמדכא, במציאות שבה אני מרוויחה ישירות מהכיבוש, גזל האדמות והטיהור האתני, במדינה שבה אני מקבלת פריווילגיות רבות מספור, ישירות על גבן/ם של הפלסטיניות/ים – כולל כמובן הזכות להצביע – חשוב לי לנצל את הפריווילגיות שלי כדי לפרק את אותו המעמד הפריווילגי.

מפלגת בל"ד

עניינה של מפלגת בל"ד הוא בראש ובראשונה בפירוק המדינה הציונית, אותו מנגנון שמלכתחילה אחראי על הפריווילגיות שאנחנו מקבלות על חשבון אחיותנו הפלסטיניות/ים. זוהי לא מפלגה שמעמידה פנים שתפקידה הוא לייצג אותי, בת הברית היהודיה. אין בה נורמליזציה של יחסי הכח בדמות מראית עין של שיתוף פעולה "ערבי-יהודי". לכן הצבעה לבל"ד היא לדעתי אחת הצורות היחידות (במסגרת הבחירות, ששווה לזכור שכוחן מוגבל מאוד) שבה יהודיות יכולות להביע סולידריות ישירה, ולשתף פעולה עם פירוק המערכת שממנה אנחנו מרוויחות. (צורה אחרת היא למשל בקבוצות כמו דמוקרטיה אמיתית, שבה ישראליות/ים מצביעות עבור פלסטיניות/ים חסרות זכות הצבעה).

חשוב לי לומר שאני כותבת את כל זה למרות שאני משתייכת לכמה וכמה קבוצות מוחלשות. אני חייבת להודות שמה שמשך אותי לבל"ד באופן ראשוני היתה העובדה שלא רק שהם מפלגת השמאל היחידה בארץ שאינה בעלת שיח אשכנזי גזעני, אלא שגם ממש יש לה שיח מזרחי רדיקלי (!). הם גם אחת ממפלגות השמאל היחידות שעומדות מאחורי האידאולוגיה הפמיניסטית שלהן (ביחוד בהשוואה לחד"ש, להם הצבעתי בשתי הבחירות הקודמות). אבל למרות העובדה שאני רוצה הכרה בדיכויים שפועלים על הקבוצות שאני משתייכת אליהן, ולמרות שאני רוצה ייצוג לאינטרסים שלי בכנסת – לא רק כמזרחית וכאישה, אלא גם כביסקסואלית, כג'נדרקווירית וכנכה שנעזרת בקצבה מביטוח לאומי – אני חייבת להכיר בעובדה, שבתור יהודיה בארץ ישראל, וכולל שקלול של כל ההשתייכויות האלה, אני עדין מקבלת אינספור פריווילגיות בהשוואה לאחיותי הפלסטיניות. ההכרה הזאת היא בין היתר מה שגורם לי לרצות לסתום את הפה ולזוז קצת הצידה. לא רק כי הפלסטיניות לא מחוייבות לייצג אותי כיהודיה, אלא גם מתוך הבנה שמאבק למען הפלסטיניות/ים הוא מאבק למען כולנו. זאת כיוון שמאבק למען המוחלשות/ים ביותר, מעצם מהותו דואג גם לכל שאר החוליות בשרשרת (ביחוד כאשר מדובר בפן הכלכלי-חברתי).

בניגוד לשמאל הנרקסיסטי, שמתעסק רק בעצמו, הכוונה שלי בהצבעה לבל"ד היא לשים את האינטרסים שלי כיהודיה ובעלת ברית במקום שהוא שולי. להצביע לפי האינטרסים של הקבוצה המדוכאת שאל מולה אני פועלת, כפי שאותה קבוצה הגדירה אותם ולא כפי שהיהודים החליטו. אני מאמינה שאם נצליח לשחרר את המרחב עבור הפלסטיניות/ים, נצא מורווחות/ים כולנו.