על פריווילגיה ועלבון; או: למה סבבה לצחוק על גברים לבנים מונו-סיס-סטרייטים

מדי פעם אנחנו מתבדחות, בקבוצות בפייסבוק או ביננו לבין עצמנו. זה הולך בערך ככה:

אפשר לרפא הטרוסקסואליות"

גברים, תמותו"

מי מאיתנו שאינה לוקה במונוסקסואליות*, יודעת ש…”

#אשכנזי_בעיני"

בדרך כלל, אם הדברים האלה נאמרים בפורום פומבי, ימצא לו לפחות אחד מבין הקבוצה הרלוונטית שיעלב עד עומקי נשמתו. לפעמים אפילו נמצא נשמות טובות שאינן חולקות את אותה זהות, אבל עדין יגנו בחירוף נפש על הפריווילג הנעלב. ולרוב, במקרים כאלה, תבוא ההאשמה: אתן דכאניות באותה מידה כמו האנשים שאתן יוצאות נגדם.

הפוסט הזה הוא על למה הטיעון הזה שגוי.

* מונוסקסואליות – משיכה לא/נשים ממגדר אחד בלבד.

ההשוואה הכושלת

הטיעון שלפיו מי שצוחקת על הקבוצה הפריווילגית מפעילה עליה את אותה אלימות ראשיתו בחוסר הבנה של מהי אלימות ומהו דיכוי. כפי שהזכרתי בפוסט אחר על נושא דומה, חוסר ההבנה הזאת נסמכת על ההנחה שדיכוי הוא יחס שלילי ישיר ופרסונלי כלפי אדם אחר/ת על סמך זהות. למשל, גזענות היא אמרות כמו "מזרחים הם ערסים פרימיטיביים", או אקטים כמו סירוב להשכיר דירה לפלסטיני/ת. להטבא"קופוביה היא מעשה אלימות מכוון כמו הדקירה במצעד או הרצח בברנוער, או שהיא התבטאות כמו "מצעד הגאווה הוא קיעקוע התא המשפחתי שהוא אבן היסוד של כל חברה לאומית". ביפוביה היא אמירות כמו "אין דבר כזה ביסקסואל – זה שקר" או סירוב לצאת עם ביסקסואליות/ים כי הן/ם שרמוטות ובוגדים/ות.

לפי ההגיון הזה, קיימת סימטריה בין רטוריקה שנשמעת דומה. למשל, “גברים סיסטרייטים*, באופן כללי, לא כל כך בקטע של לכבד גבולות" היא אימרה ששקולה ל-”נשים, באופן כללי, הן היסטריות ורגשניות"; “מונוגמיה זה משעמם" היא אימרה ששקולה ל-”הומוסקסואליות זה לא טבעי"; “אשכנזים צריכים לסתום את הפה" היא אימרה ששקולה ל-”מזרחים הם מתבכיינים מקצועיים".

* סיסטרייטים – סיסג'נדרים סטרייטים. להסבר על סיסג'נדריות, לחצו כאן.

למה זה לא נכון

בתוך המערכת שאנחנו קוראות לה "דיכוי", אלימות והתבטאויות פוגעניות הן רק חלק ממכלול הרבה יותר גדול של התנהלות מערכתית. למשל, גזענות מתייחסת לדיכוי המערכתי שקיים כלפי א/נשים כהות/ים, ושמתבטאת בספירות חברתיות ובצורות רבות, ביניהן: מניעת גישה לכסף ומשאבים, אפליה ממסדית, הדרה ממוקדי כח, יצוג שלילי במדיה, מחיקה היסטורית ותרבותית, קישור סטטיסטי בין מוצא ולאום לבין עוני, בריאות ירודה, בריאות נפשית ירודה, חשיפה לאלימות, ועוד. בין אותם אלמנטים שמרכיבים את המכלול שנקרא "דיכוי", נמצא גם סטריאוטיפים ויחס שלילי ומפלה. אבל שני האלמנטים האלה הם רק חלק מהמכלול ולא עומדים בפני עצמם. חשוב גם לציין שהמאפיינים האלה הם לא ספציפיים לגזענות, אלא תופסים לגבי כל קבוצה אחרת שנמצאת תחת דיכוי.

כשרטוריקה ויחס שלילי באים לבד, ללא המכלול כולו, לא מדובר בדיכוי ולא מדובר באלימות.

תורגם מאנגלית. מקור לא ידוע.

תורגם מאנגלית. מקור: לא ידוע.

כשמישהו אומר משהו כמו "ביסקסואלים הם פשוט הומואים שעוד לא יצאו מהארון" הוא מהדהד מערכת שלמה שמתחזקת את ההכחשה, המחיקה והדהלגיטימציה של ביסקסואליות בחברה. הוא מהדהד הבניה תרבותית שבה ביסקסואליות/ים לא רק צריכות/ים להתמודד באופן תמידי עם רטוריקה שמנסה להכחיד אותנו, אלא גם נאלצות להתמודד עם אספקטים אחרים של המערכת: יצוגים שליליים ומחיקה במדיה, בתרבות ובהיסטוריה; מחיקה, הכחשה ופתולוגיזציה בממסד הרפואי והפסיכיאטרי; עוני, חשיפה לאלימות, אלימות מינית ובריונות; בריאות ובריאות נפשית ירודות; הדרה ממוקדי כח וגישה למשאבים, ועוד מאפיינים רבים. מבין המאפיינים האלה, יחס שלילי ישיר ומפלה הוא מרכיב אחד בתוך התמונה השלמה.

דיכוי מערכתי ושיטתי, על רבדיו השונים, מביא לפגיעה קשה באיכות החיים, ובמקרים רבים אף למוות.

לעומת זאת, כשמישהי אומרת "סיסטרייטים חיים בסרט", כאן זה נגמר. אימרה שמזלזלת בסיסטרייטים, הגם שהיא 'מעליבה', לא מהדהדת מערך תרבותי וחברתי שמשמר דיכוי כלשהו של אוכלוסיית הסיסטרייטים. סיסטרייטים לא סובלים מיצוגים שליליים במדיה, הם לא סובלים ממחיקה תרבותית והיסטורית. לא קיימת הכחשה, דהלגיטימציה או פתולוגיזציה של סיסטרייטיות בממסד הפסיכיאטרי והרפואי. סיסטרייטים לא מודרים באופן מערכתי מעמדות כח והשפעה. אין מתאם סטטיסטי בין סיסטרייטיות לבין עוני, בריאות ובריאות נפשית ירודה, חשיפה לאלימות ואלימות מינית, וכו'.

רטוריקה שמזלזלת בסיסטרייטים מביאה לפגיעה רגעית ברגשות.

גם כאן חשוב לציין שלמרות שהדוגמה כאן היא ספציפית, הטיעון תופס לגבי כל ציר אחר של דיכוי.

ההשלכות של שנאת סטרייטים: בכל שנה, מתים 0 סטרייטים עקב סטרייטפוביה. מקור: Femina Invicta

ההשלכות של שנאת סטרייטים: בכל שנה, מתים 0 אנשים עקב סטרייטפוביה. מקור: Femina Invicta

בשביל מה להתבדח

בדרך כלל כאן תשאל השאלה, "אם אפשר להתבטא בלי לפגוע ברגשות של אף אחד/ת, למה לא לעשות את זה? גם אם מישהו שייך לקבוצה פריווילגית, זה לא אומר שלא מגיע לו/ה התחשבות”. גם השאלה הזאת היא מוטעית.

השימוש שלנו בהומור שחור, וההיפוך שאנחנו עושות לרטוריקה שמופנית נגדנו, הוא צורה של התנגדות.

בעולם שמשכנע אותנו, במגוון זהויות, שאנחנו פגומות, שוליות, חסרות ערך, חסרות מוסר, בלתי לגיטימיות ופחות ראויות לקיום; בעולם שמציב זהויות הגמוניות, שוב ושוב, בתור הקיום השלם, הבריא, הטוב, המוסרי, הלגיטימי, הטבעי והראוי; בעולם שבאופן תמידי משווה ביננו לבין ההגמוניה על מנת לשלול אותנו ואת הקיום שלנו – ההיפוך שאנחנו עושות הוא אקט של השרדות, ויותר מזה – של העצמה.

במקום לשים את ההגמוניה, על זהויותיה, במרכז, במקום להציב את הסטנדרטים החברתיים הדומיננטים בעדיפות ראשונה – אנחנו ממרכזות את עצמנו ואת החוויות שלנו, מציבות את עצמנו בעדיפות ראשונה ומערערות על הסדר החברתי שלפיו הקיום שלנו הוא בעיה שצריך לפתור.

בדרך כלל, האינטראקציות שלנו עם א/נשים מקבוצות פריווילגיות הן הפוכות: בין זה אם במרחבים ציבוריים, בעבודה, במשפחה, במסגרות לימודיות, במוסדות שונים ועוד, כשאנחנו נמצאות באינטראקציה עם א/נשים מקבוצות פריווילגיות, אנחנו נאלצות לספוג אינספור התייחסויות שליליות, מקטינות, מזלזלות ופוגעניות. בדרך כלל בסיטואציות האלה, קיימות סנקציות חברתיות משמעותיות על מי שעונה, על מי שמערערת או מתנגדת. בדרך כלל, אנחנו מצופות לחייך ולהנהן, או במינימום לקחת נשימה עמוקה ולשתוק. להכיל את הפגיעה בנו, עוד פעם, ועוד פעם, ועוד פעם. לשים גולל על ערימת המיקרואגרסיות שאנחנו מתמודדות איתן בכל פעם שאנחנו נמצאות באינטראקציה מהסוג הזה. (וזה רק במקרים שבהם אנחנו נמצאות בכלל בעמדה לענות, ולא למשל אל מול התבטאויות ומעשים דומים שאנו נחשפות להם בטלוויזיה, בתקשורת, בממשלה, בממסד ובחברה, שבהם האופציה אפילו לא קיימת).

לפעמים בא לנו לפרוק עול. לפעמים בא לנו להגיד דברים כמו "die cis scumאו "סטרייטים, תתאבדו". בעזרת ההומור השחור, האנטיפריווילגי, אנחנו יכולות להוציא חלק מהתסכולים שלנו, מהכאב שלנו ומהזעם שלנו על ההתמודדות התמידית שלנו עם הבולשיט של התרבות הדומיננטית. במקום להפנים את הרעיון שאנחנו פגומות, שאנחנו שוליות, שאין לנו זכות קיום, אנחנו מוציאות אותו החוצה. במקום להפנות את הכאב, התסכול והזעם לתוך עצמנו, או לכיוון חברותנו לקהילה, אנחנו יורקות את האש חזרה על התרבות הדומיננטית שגרמה להם.

לפעמים אנחנו גם יורקות קשתות ביסקסואליות עם נצנצים

לפעמים אנחנו גם יורקות קשתות ביסקסואליות עם נצנצים

למה אנחנו מתכוונות כשאנחנו עולבות בהגמוניה

כפי שניסחה באופן קולע הבלוגרית scaredpotter מטאמבלר: כשנשים אומרות שהן שונאות גברים, הן מתכוונות להגיד: “תפסיקו לאנוס, לרצוח ולדכא אותנו". כשגברים אומרים שהם שונאים נשים, הם מתכוונים להגיד: “אני רוצה לאנוס, לרצוח ולדכא נשים".

אחת הבעיות בביקורת על הומור שעולב בקבוצות פריווילגיות היא ההנחה כאילו הכוונה של הקבוצות המוחלשות היא זהה לכוונה של הקבוצות ההגמוניות. כאילו שכשאישה אומרת "אני שונאת גברים", למעשה הכוונה שלה היא "אני רוצה לאנוס, לרצוח ולדכא גברים כמו שהם עושים לנשים", ולא המשמעות שתיארתי למעלה.

בתור סטרייט

ההנחה הזאת בעייתית כי היא משתמשת באותה מסגרת דכאנית כדי לדמיין כל שינוי ביחסי הכח. מבחינת ההגמוניה (ותומכותיה), לא יכול להתקיים מצב שבו נשים (או כל קבוצה מוחלשת) מחזיקות בכח חברתי מבלי להשתמש בו כדי לדכא את הקבוצה השניה. אותה הנחה למעשה סותמת את הגולל על כל נסיון לערער על יחסי הכוחות מבלי להשתמש ברטוריקה שממרכזת את הרגשות, הצרכים ועמדת הכח של קבוצות פריווילגיות (רטוריקת "שוויון", “כולנו אותו דבר" וגו'), משום שבמסגרת הזאת כל ערעור הופך לשאיפה לדיכוי הפוך.

עוד חשוב להזכיר שההתבדחות בדרך כלל נעשית באופן כללי, ולא אישי או פרטני, ובמרחבים שבמפורש מיועדים או מכילים את הזהויות שלנו, בין אם בפייסבוק ובין אם פנים מול פנים. ולמרות שהפגנות נגד סטרייטים, למשל, הן כן דבר שראינו במחוזותינו (בהיפוך פארודי על הפגנות להטבא"קופוביות), אף אחת לא מציעה ברצינות לדכא הטרוסקסואליות/ים באופן מערכתי ושיטתי, ואף אחת/ד לא פוגעת או מציעה לפגוע בבעלי זהויות פריווילגיות כפי שא/נשים מקבוצות מוחלשות נפגעות באופן תמידי.

המסר היחיד של התבטאויות שעולבות בהגמוניה הוא זה שתיארתי למעלה: היפוך הומוריסטי של יחסי הכח, שמטרתו התנגדות לדיכוי שאנחנו עוברות, והעצמה של הזהויות שלנו ושל הזכות שלנו לקיום.

שורש העלבון

כפי שרבות מאיתנו יודעות, לפעמים מספיק סתם להגיד "אשכנזים" (למשל) כדי למשוך מקהלת קולות נעלבים (ולראיה ראו למשל בפייסבוק של אורטל בן דיין, של עדי קיסר או של אורלי נוי). עצם הסימון של קבוצה שרגילה לראות עצמה כמובנת מאליה כבר נתפשת כעלבון צורב, שבפני עצמו שקול לאלימות ולדיכוי המערכתי שחשופות אליו קבוצות מוחלשות.

אשכנזים

אבל אותו עלבון מגיע לא משום שהתבצע אקט אלים, אלא מתחושת איום. חברי/ות הקבוצה הפריווילגית יודעים, שכשמסמנות קבוצה הגמונית כקבוצה הגמונית, המטרה היא לערער על יחסי הכח שמתחזקים את הסטטוס של אותה קבוצה. על כן, העלבון למעשה אינו עלבון, אלא חרדה מפני שינוי יחסי הכח, כלומר מאיבוד הפריווילגיות. אחת הפריווילגיות, כמובן, היא הפריווילגיה של להיות ברירת המחדל, קבוצה שלעולם לא מסומנת פשוט כי היא המובנת מאליה. לכן במובן מסוים, עצם הסימון, עצם ההתבטאות, היא כבר בפני עצמה איבוד של פריווילגיה. וכמובן, לקבוצות הגמוניות יש בעיה להבדיל בין איבוד פריווילגיה לבין דיכוי.

מטרת העלבון

כפי שראינו, כל הפניית תשומת לב ליחסי הכח, בפני עצמה, נתפשת כדיכוי הופכי. מכאן ניתן להסיק שהבעיה לא נמצאת בהתבטאויות עצמן, או בטון שלהן, אלא בעצם הפניה שלהן נגד ההגמוניה, לדחיקה הרגעית שלה מהמרכז לשוליים, ולשינוי הסמלי שאותן התבטאויות יוצרות ביחסי הכח בין קבוצות. לכן בבסיסה, התגובה השלילית נובעת לא מהתנגדות לרטוריקה, אלא מהתנגדות לעצם הערעור שהיא מייצגת.

נסכם בשיר פרי עטה של קלודיה בוליין (תרגום: לילך בן דוד, קישור למקור).

תעמדי ותישרפי

פעם סיפרתי בדיחה על סטרייטים.
הם באו עלי בהמוניהם.
ובפיהם שיר אחד:
אל תילחמי באש בעזרת אש.
*
מה שהם התכוונו להגיד הוא: אל תילחמי באש בעזרת כלום.
אל תילחמי באש בעזרת מים.
אל תילחמי באש בעזרת קצף.
אל תפני את האנשים.
אל תפעילי את האזעקה.
אל תזחלי משתעלת, נחנקת ומשתנקת למקום בטוח.
אל תבצרי את הדלת עם מגבות רטובות.
אל תנופפי בדגל לבן מהחלון.
אל תקפצי מגובה כמה קומות.
אל תבכי על אהובתך הלכודה מאחורי חומה של להבות.
אל תקללי את השילוב של דלק, חום וחמצן.
אל תשאלי למה מכבי האש לא מגיעים.
*
כשהם אומרים: אל תילחמי באש בעזרת אש
הם מתכוונים להגיד: תעמדי ותישרפי.

בשורה התחתונה

אז איך כדאי להגיב בפעם הבאה שנתקלות ברטוריקה כזאת?

  • להבין שעבור חלקנו זו צורת התמודדות והתנגדות לדיכוי שמופעל עלינו

  • להבין שהבדיחות שלנו הן לא "דיכוי הופכי" והן לא בעיה

  • לא חייבות להשתתף ולא חייבות לעשות לייק

  • אבל דיר בלאק, תנו לנו להוציא קצת קיטור

במאמר מוסגר: על סיס ומונו

שתי קבוצות זהות שמהוות מקרה מיוחד הן ביסקסואליות ונשים טרנסג'נדריות, כיוון שהן חוות דיכוי על ציר מורכב. ביסקסואליות/ים מכל המגדרים חוות דיכוי גם על בסיס מונוסקסיזם* וגם על בסיס הטרוסקסיזם. נשים טרנסג'נדריות ואנשות על הספקטרום הטרנסי הנשי, חוות דיכוי גם על בסיס סיסקסיזם וגם על בסיס מיזוגניה. לכן פעמים רבות נמצא בלבול, שעולה בעיקר בקרב נשים קוויריות, בין הצירים שאליהם אנחנו מתייחסות.

למשל, כשאנחנו מדברות על פריווילגיות של מונוסקסואליות/ים, יניחו שאנחנו מתייחסות דווקא ללסביות או הומואים ולכן משעתקות הומופוביה. כשנשים טרנסיות מדברות על פריווילגיות של סיסג'נדרים/ות, יניחו שהן מתייחסות דווקא לנשים סיסג'נדריות ולכן משעתקות מיזוגניה. אותה טענה (שמופנית גם כלפי אמיניות/ים שמדברות על א/נשים מיניות) נשענת על ההנחה שמדובר בציר יחיד – מיניות או מגדר. לכן, כיוון שמונוסקסואליות מתייחסת למיניות, וסיסג'נדריות מתייחסת למגדר, מדובר בשעתוק של הדיכוי ולא בערעור עליו. אותה הנחה היא שגויה משום שמדובר בהאחדה של הצירים, שהם שונים ושמטרתם לסמן את סוג הדיכוי הספציפי ולא קבוצות שגם הן מדוכאות.

כמו שכשנסמן פריווילגיות של גברים, נדע שיש גם קבוצות של גברים שסובלים מדיכוי (גברים פלסטינים, מזרחים, אתיופים, להטבא”ק, נכים וכו'), או כשנסמן פריווילגיות של אשכנזים, נדע שיש גם קבוצות של אשכנזיות/ים שסובלות מדיכוי (נשים, להטבא”ק, נכות, נשים בעוני, ועוד) – כך גם, כשאנחנו מסמנות פריווילגיות של מונוסקסואלים/ות, סיסג'נדרים/ות או א/נשים מיניות (להבדיל מאמיניות/ים), אנחנו יודעות שיש בתוכן קבוצות שסובלות מדיכוי על צירים אחרים. כל ציר מתייחס לעצמו בלבד, אחרת לא היינו יכולות/ים לדבר על אף דיכוי באופן פרטני.

* מונוסקסיזם – המבנה החברתי שלפיו כולן/ם הינן/ם, או צריכות/ים להיות, מונוסקסואלים/ות.

מודעות פרסומת