ביוני שמענו המון על ציון 50 שנה לסטונוול. החודש באתי להזכיר ציון זמן אחר: ביוני 2009, לפני 10 שנים, קמה התנועה הביסקסואלית בארץ כפי שאנחנו מכירות אותה היום*.
לפני עשר שנים ציינו 40 שנה לסטונוול במצעד הגאווה הירושלמי. כמו בכל מצעדי הגאווה בכל עיר ובכל שנה בארץ, לא הוזמנ.ה דובר.ת ביסקסואל.ית לבמה כדי לייצג את המסרים של הקהילה. ההבדל הפעם, היה שזמן מה לפני המצעד עצמו, פעילות** ביסקסואליות יצרו קשר עם הבית הפתוח על מנת לוודא שאותה טעות לא תישנה. יצירת הקשר הזאת נעשתה לאחר פעולת מחאה ישירה במצעד הגאווה של חיפה כמה שבועות לפני כן, שם דרשו פעילה ביסקסואלית ופעילה לסבית לעלות על הבמה במסגרת הנאומים כדי למחות על הדרת קבוצות בתוך הקהילה (כולל ביסקסואליות.ים). לאחר בקשות ולחץ על מארגני המצעד בזמן הנאומים, קיבלו אותן פעילות את המיקרופון, עלו לבמה ואמרו את דברן.
הנסיונות ליצור קשר עם הבית הפתוח כדי להבטיח מראש דובר.ת ביסקסואל.ית העלו חרס – וזאת, יש לציין, למרות שהבית הפתוח אישר הוספה של דובר טרנסג'נדר בבוקר המצעד. משנוכחנו באותו בוקר שנסיונותנו נתקלו בסירוב סלקטיבי, החלטנו לנסות ולחזור על הפעולה שנעשתה בחיפה, בתקווה להביא לאותה תוצאה. התכנון היה להגיע לבמה, לדבר, לדרוש וללחוץ על מארגני המצעד, עד שיאפשרו לנו לעלות. מנקודת מבט אישית, לא העלאתי על דעתי שאותה פעולה תוביל לתגובה שקיבלנו בפועל.
מרגע שקפצנו מעל הגדר שסבבה את הבמה, התנפלנו עלינו אנשי האבטחה של הבית הפתוח. לא חוויתי את מה שקרה לאחרות, אבל הנה מה שקרה לי: המאבטח שתפס אותי אחז בפרקי הידים שלי וגרר אותי על שביל האספלט (והשאיר אותי עם כאבים ברגלים למשך חודש). כשהוא הפסיק לגרור אותי, ניסיתי לשבת, ובתגובה הוא עיקם לי את הידים מאחורי הגב וניסה לגרור אותי שוב. באיזשהו שלב באמצע, הוא ניסה להשליך אותי ממדרגות הבמה כשניסיתי להגיע אליה. מיותר לציין, היה ברור לחלוטין שאני וחברותי לא מהוות שום איום על שלומם הפיזי של הנוכחים. היה ברור לכל שצעדנו במצעד, שאנחנו אקטיביסטיות מהקהילה, ושבאנו למחות ולא לפגוע. ולמרות זאת, הבית הפתוח ראה לנכון לפעול כפי שפעל.
הנסיונות שלנו לשכנע את נציגי הבית הפתוח לתת לנו דקה או אפילו חצי דקה לעלות על הבמה נתקלו בסירוב נחרץ. הואשמנו בנסיון השתקה, באלימות ובהשתלטות. אותו אירוע היה הפעם הראשונה (והיחידה למיטב ידיעתי) בהיסטוריה של הקהילה בארץ, שבה ארגון להטב”קי הפעיל אלימות פיזית כלפי פעילות מתוך הקהילה.
למרות כל זאת, בסופו של דבר פעילה אחת מהקבוצה שלנו, לילך בן דוד, הצליחה לעלות על הבמה ללא רשות ולדבר על ההשתקה שנעשתה – לפני שגם אותה הורידו מהבמה בכח.
הפעולה שלנו קיבלה פרסום רב בקהילה וזכתה לתגובות רבות. במהלך החודש שלאחר מכן, התפרסמו שבע כתבות ומאמרים בתגובה לאירוע – ממוצע של שתיים לשבוע (רצף שנקטע רק עם הרצח בברנוער ב-1 לאוגוסט). מענין ועצוב לציין שכל המאמרים התרכזו בהסכמה או אי הסכמה עם הפעולה שלנו – אף כותב.ת לא שמ.ה את האלימות במוקד או ביקר.ה את הבית הפתוח על תגובתו.
מה שבטוח, האירוע היכה הדים. אנשות רבות שמעו לראשונה על אקטיביזם ביסי בארץ והצטרפו לפעילות שניהלנו במסגרת ארגון פאנורמה – קהילה בי ופאנסקסואלית פמיניסטית. בחודשים ובשנים שלאחר מכן, הקהילה תפסה תאוצה והחלה לגדול בתהליך שנמשך עד היום. במבט לאחור אפשר להגיד שהפעולה המאולתרת הזאת הצליחה הרבה יותר משציפינו – היא הפכה ליריית הפתיחה של התנועה הביסקסואלית העכשווית בארץ.
סמי שלום שטרית אמר שהרדיקלים מנענעים את העץ והמתונים קוטפים את הפירות. הגם שהעבודה עוד מרובה, ועודה נעשית, יש גם הרבה פירות שנקטפים עכשיו אחרי עשר שנים בקהילה (שבינתים גם שינתה את שמה לקהילת המולטי, או קהילת הבי–פאן–פולי). אבל רק שתדעו, גם נענענו את העץ, חזק :)
* דיסקליימר: לא היינו הראשונות. היו עוד דורות של אקטיביזם ביסקסואלי לפני 2009. קרדיט לדניאל הופמן, אלעד ליבנה, דנה ג. פלג, ועוד רבות וטובות שעשו במלאכה הרבה לפני שאנחנו באנו.
** נמנעתי מלהזכיר את רוב השמות כדי לשמור על פרטיותן של אנשות. (למי שמאוד סקרנ.ית – השמות נמצאים בלינקים)
לינקים:
לשנה הבאה בי–רושלים" – על ההיסטוריה של התנועה הביסקסואלית בארץ
הצד שלהן – מאמר ישן מגוגיי
שחור-סגול 