[אמ;לק: כשעולה נושא כמו טיפולי המרה, אנחנו נאלמות ונעלמות מהשיח. אנחנו מרגישות שמשהו לא בסדר, אבל לא מצליחות לנסח אותו. הפוסט הזה הוא על הבעיה הכי גדולה והכי שקופה שלנו בנושא: כאשר מטפלים.ות מנסות.ים לשכנע אותנו שאנחנו בעצם לא בי, פאן או פולי, אלא סטרייטים.ות, לסביות או הומואים. למעשה, *כל* טיפול שאליו אנחנו הולכות עלול להתגלות כטיפול המרה, גם כשהמטפל.ת שהגענו אליו.ה נחשב.ת ל"להט"ב פרנדלי". מערכת בריאות הנפש לא רק מוחקת את הזהויות שלנו, אלא מתייחסת אליהן בתור בעיה נפשית שצריך לתקן. הבאתי מספר עדויות למקרים כאלה כדי שנוכל להתחיל לדבר על הבעיה.]
בסוף שנות ה-50, כתבה העיתונאית בטי פרידן את הספר "המסתורין הנשי". הספר עסק בדיכוי נשים (לבנות מהמעמד הבינוני) בחברה האמריקאית, או לפי פרידן – “הבעיה שאין לה שם". באותה תקופה, היה נדמה שלאותן נשים אין על מה להתלונן. הן היו נשואות לבעלים טובים, גרו בפרברים, גידלו את ילדיהן וניהלו חיי קהילה. ולמרות זאת, רבות מהן סבלו מדכאון, תחושת חוסר משמעות, הרגישו תקועות ואומללות. כשיצאה פרידן לנסח את "הבעיה שאין לה שם" – הבעיה שהיום אנחנו מכנות מיזוגניה, סקסיזם, או פטריארכיה – עוד לא היו שפה או שיח מתאימים כדי לתאר את הדיכוי שהנשים האלה חוו.
באופן דומה, בימינו, הבעיה של מונוסקסיזם וביפוביה היא "בעיה שאין לה שם". יש לנו חוסר משווע בשפה, כלים ושיח כדי לדבר על הדיכוי שאנחנו עוברות. כיוון שאנחנו נמחקות בשיח הדומיננטי, רוב השיח שאנחנו מייצרות מתמקד בעצם העובדה שאנחנו קיימות. ובזמן שאנחנו מתעכבות על הנקודה הזאת, אין לנו מרחב או אפשרות להרחיב את השיח לכדי תיאור של החיים שלנו וחוויות הדיכוי שלנו.
במצב כזה, כשעולה נושא כמו טיפולי המרה, אנחנו נאלמות ונעלמות מהשיח. אנחנו מרגישות שאין לנו מה לתרום לדיון, העולם מניח שזה לא נוגע לנו, אנחנו יודעות בבטן שמשהו לא בסדר, אבל לא מצליחות לנסח אותו.
בפוסטים הקודמים כתבתי על טיפולי המרה וביסקסואליות מזווית היסטורית ומזווית סימבולית. הפוסט הזה הוא אולי על הבעיה הכי גדולה והכי שקופה שלנו אל מול טיפולי המרה: הקלות והתכיפות שבה מטפלים.ות מנסות.ים לשכנע אותנו שאנחנו בעצם סטרייטים.ות, לסביות או הומואים. במקרים רבים מספור, אנשות בי, פאן ופולי נכנסות לטיפול עם הזהות והמשיכה שלהן ויוצאות מבולבלות, מותקפות ופגועות אל מול מטפלים.ות שמנסות.ים להטיל בה ספק ולשכנע אותן.ם שהיא לא אמיתית. פעמים רבות מטפלות.ים גם מתעקשים.ות להתמקד בזהות בי/פאן/פולי של מטופלות.ים למרות שהגיעו עקב סיבה שונה לגמרי. ופעמים אחרות, מטפלים.ות מתייחסות.ים לזהות בי, פאן ופולי בתור סימפטום לבעיות נפשיות אחרות ומשתמשים בה כדי לאבחן אבחנות שונות.
הבאתי כמה עדויות כדי שנוכל להתחיל לדבר על גודל והיקף התופעה. רובן מגיעות מטאמבלר ואני מניחה שבעיקר מארה"ב. עם זאת, קיימים אינספור מקרים כאלה גם בארץ, ובכל העולם. לקחתי אותן מפוסט שלי בטאמבלר משנת 2015, שקיבל הרבה מאוד תגובות, כולל עשרות עדויות. השרשור עצמו כולל עוד הרבה סיפורים, ותרגמתי לכאן כמה בולטים:
העדות הראשונה היא בכל זאת מהארץ, ואותה פרסמה דןוג (זכרה למהפכה) ב-2013 בבלוג שלה, הפרשדונה:
"אני זוכרת את הפסיכיאטר בבית חולים השרון שעשה לי אבחון פסיכיאטרי כמה ימים אחרי ניסיון התאבדות ושאל אותי אם אני נמשכת לגברים. אמרתי שבין השאר, והוא שאל אם גם לנשים. אמרתי שבין השאר והוא שאל אותי אם זו הבעיה העיקרית. אני זוכרת גם את הפסיכיאטר במחלקה ה' שכשאמרתי שאני ג'נדרקווירית שאל אותי מה לגבי משיכה מינית, וכשאמרתי שאני ביסקסואלית הוא אמר 'אז אתה בעצם לא מחליט שום דבר? אתה צריך לקחת את עצמך בידיים'”.
“בגדול, כל אחת מהביסים.ות שאני מכירה שהלכו לקבל טיפול פסיכולוגי, נתקלו במטפלות.ים שניסו לשכנע אותן.ם שהן.ם בעצם הומואים/לסביות, או סטרייטיות.ים, תלוי האם המטפלים היו 'פרנדלי ללהט"ב' או לא".
“ברגע שאמרתי שאני ביסקסואלית, המטפלת ציינה ש'לפי דעתה המקצועית, ביסקסואליות לא קיימת'.
“בטופס הפניה שקיבלתי מבי"ח [לגבי נזק מוחי] היה כתוב שאני סובלת ממחשבות שווא (delusions) כי הזדהיתי בתור ביסקסואלית. […] לא קיבלתי טיפול בזמן, ולכן היום אני סובלת מאיכות חיים נמוכה וצפויה לי תוחלת חיים קצרה. כשניסיתי לקבל טיפול ב-PTSD שלי […], לא הצלחתי בגלל 'אנשי מקצוע' שהתעקשו להתמקד בנטיה המינית שלי ולנסות 'לתקן' אותה”.
“לא סיפרתי לפסיכולוגית שלי שאני פאנסקסואלית, אלא רמזתי על זה. היא אשכרה צחקה”.
“עזבתי 3 מטפלות.ים בגלל זה. [המטפל הכי גרוע] התמקד בעובדה שהייתי […] במערכת יחסים של שלישיה ביסקסואלית עם גבר ואישה […]. [הוא התעקש כל הזמן] להתמקד [במה שלדעתו היתה] הזהות הלסבית הסודית שלי, שהיוותה את המקור לצרותיי”.
“מאז שהייתי בת 16, הפסיכולוגים.ות שלי התעלמו מהמשיכה שלי לבנות והתייחסו אליה בתור סימפטום של מאניה. למעשה, רק כשהייתי במצב מאני לא הרגשתי בושה על המשיכה שלי לבנים ולבנות. […] המיניות שלי הפכה לסימפטום […]. אף לא מטפל אחד בחיי הסתכל על בריאות הנפש שלי ועל המיניות שלי בתור שני נושאים נפרדים”.
“לא יכולתי לספר [למטפלת שלי] שאני ביסקסואלית כי [זה נתפש בתור] קריאה לעזרה, סימפטום […] שנגרם כתוצאה [מטראומה]”.
“היו לי כל כך הרבה חוויות רעות מול פסיכיאטרים ופסיכולוגים ביפובים. אני בטוחה שזו אחת הסיבות העיקריות שקיבלתי אבחנה שגויה של מאניה–דיפרסיה”.
“יועצת בבי"ח […] אמרה [לי] בטון רציני לחלוטין, 'אני חושבת שלהיות ביסקסואלית זה קצת חמדני (greedy)'".
“[המטפל] אמר לי, 'את בטוחה שאת לא לסבית? שאולי את פוחדת להיות לסבית?'”.
“[המטפלת] אמרה שאני אפילו לא לסבית, אני סתם עצובה שבנים לא מדברים איתי”.
איימי אנדרה, אקטיביסטית ביסקסואלית מארה"ב, הביאה עדות נוספת במאמר שפרסמה ב-2013, הפעם מהצד של המטפלים:
"לפני כמה שנים, העברתי הרצאה בנושא בריאות ביסקסואלית בכנס של אגודה רפואית. אחד הנוכחים, איש מקצוע מתחום הטיפול, לא היה בהרצאה שלי, אבל כששמע על הנושא, הוא אמר לי, 'אה, כשבאים אלי מטופלים שאומרים שהם בי, אני ממש חוקר את זה. אני גורם להם לדבר על זה ממש לעומק, ואנחנו בוחנים את הנושא מקרוב’.
אמרתי, 'ומה אם הם הומואים או לסביות?’ הוא היה הומו, אגב.
הוא אמר, 'אה, אז במקרה הזה, פשוט נדבר על הסיבה שבגללה הם הגיעו’”.
לסיכום
למעשה, אנשות בי, פאן ופולי חיות בעולם שבו *כל* טיפול שאליו אנחנו הולכות עלול להתגלות כטיפול המרה, גם כשהמטפל.ת שהגענו אליו.ה נחשב.ת ל"להט"ב פרנדלי". מערכת בריאות הנפש לא רק מוחקת את הזהויות שלנו, אלא מתייחסת אליהן בתור בעיה נפשית שצריך לתקן. בה בעת, טיפולי ההמרה שאנחנו עוברות הם גם שקופים וגם בעלי היקף נרחב. הם נחשבים כמובנים מאליהם כי החברה מקבלת כמובן מאליו את הרעיון שהזהות שלנו לא קיימת או שהיא דורשת תיקון. הקבלה הזאת כוללת גם את השיח לגבי טיפולי המרה, שמדיר אותנו מתוכו באופן כמעט אוטומטי. לכן אנחנו חייבות לדבר את עצמנו ולהתעקש על הכללה בשיח. בואו נתחיל לתת שמות ולדבר את הבעיה שאין לה שם.
לינקים:
על טיפולי המרה וביסקסואליות – מבט היסטורי
על טיפולי המרה וביסקסואלית מזווית סימבולית
שחור-סגול 
