עשר שנים לרצח בברנוער

הפוסט הזה בפייסבוק

מוזר עכשיו לחשוב על זה שעברו עשר שנים שלמות. כשזה קרה, זה היה שוק. זה גם היה הגיוני. זו גם היתה הפעם הראשונה. וזה היה הטריגר להרבה מאוד התרחשויות בקהילה, באקטיביזם, ובחיים של כולנו. עכשיו עברו עשר שנים וזה בעיקר נראה רחוק, עצוב ומייאש. לא מצאו את הרוצח. השורדות עדין כואבות. החברה שלנו עדיין אלימה.

הנה טקסט שפרסמתי בגוגיי (שאז היה אתר הבית של הקהילות) ביום שאחרי הרצח, עוד לפני שנודע שאחד הנרצחות.ים, ניר כץ, הזדהה בעבר כביסקסואל עובדה שנמחקה לחלוטין מהשיח וההיסטוריה הקהילתית.

[הטקסט כולל עריכה קלה של טרמינולוגיה מקובלת וכמה התנסחויות]

הייתי בבית כשקיבלתי את ההודעה על אירוע הירי בבית האגודה, עוד טרם הופיעו הכותרות באתרי החדשות, עוד טרם זרמו הדיווחים. אבל היו כבר שמועות: אדם נכנס לבית האגודה והתחיל לירות בא.נשים, שמונה נפצעו ולא ברור אם מישהי.ו מת.ה.

הדקות שלאחר מכן הפכו שטף אחד אחיד: פתאום, משמונה עלה מספר הנפגעים לעשרה; פתאום היו שני הרוגים; פתאום היו טלפונים מי בסדר, מי לא, מי הכירה, מי היה מה קרה שם; פתאום התחילו לצוץ השמות.

224619_1702637761150_6398118_n

עדיין אינני בטוחה שאני יודעת מה קרה שם. הלכתי לישון בחצות, בידיעה שייתכן שאצטרך לקום בעוד מספר שעות ולהצטרף לישיבת החירום. הטלפון אמנם לא העיר אותי בלילה, אבל הפחדים, המחשבות והעצב כן. ישנתי מעט מאוד מתהפכת במיטה ומחכה שהלילה יגמר.

בין תנומה אחת לשנייה, פחדתי פחד עמוק, בלתי רציונלי וחסר אונים: מה אם הרוצח הזה יפרוץ אליי הביתה וירצח גם אותי? שכבתי במיטה וניסיתי לשכוח מתהפכת ומתהפכת ולמשך דקות אחדות, חלמתי שהכול בסדר.

כמה דמיוני באמת היה הפחד הזה? הרוצח כן פרץ אליי הביתה, הרוצח כן רצח אותי. והדם שלי והקרביים שלי כן נמצאים שם שפוכים על הרצפה והבכי, הכאב והאבל נמצאים ממש כאן. הבית הזה היה הבית המטאפורי שלי, ואני, אני הייתי א.נשים אחרים. את דלתות הקהילה שלנו פרץ הרוצח הזה את דלתות הביטחון שלנו, והוא רצח וירה ופצע אותנו, כשהיינו בביתנו.

לפני לא יותר מעשור, גם אני הייתי בקבוצת הנוער של האגודה: ביסקסואלית בת 17, שמספרת להורים שהיא הולכת כל מוצאי שבת לקבוצה פמיניסטית. בקבוצת הנוער הזאת הכרתי א.נשים שאני מכירה עד היום. עבור רבות ורבים מאיתנו, הקבוצה הזאת הייתה פתח לפעילות בקהילה בשנים לבוא, ולא משנה מה היו חוויותינו בתוכה.

כל אחת מאיתנו הייתה יכולה להיות שם באותו ערב: ביסקסואליות.ים, טרנסג'נדרים.ות, לסביות והומואים. לרוצח לא משנה אם הנערה שעומדת מולו היא לסבית או ביסקסואלית, או אם הנער שעומד מולו הוא הומו או טרנסג'נדר. עבורו כולנו אחד, והוא יורה בנו ללא הבחנה. הוא יורה בנערה ביסקסואלית בת 17, בבחור הומו בן 24, בנערה סטרייטית בת 16 או בנער טרנסג'נדר בן 21. הרוצח לא בודק מי אנחנו, לפני שהוא לוחץ על ההדק. עבורו, זה לא משנה.

איני מצליחה להשתחרר מהתחושה שאף אחת מאיתנו לא בטוחה, אף פעם, שכולנו צריכות תמיד לעמוד על המשמר ותמיד להיאבק ולעולם לא לשכוח או לשקוע בשאננות, כי השנאה מושרשת עמוק כל כך בחברה שלנו.

ואני תוהה למה בכלל ניסיתי לישון, באותו ערב שבו חצי מחברותיי נכחו בהפגנה נגד גירוש הפליטים ויום אחרי שחבר בפייסבוק סיפר על אלימות צבאית בחתונה פלסטינית (מלווה בתמונה של חולצתו המרוחה בדם), באותו יום שעקבתי בו אחר דיון ברשימת התפוצה הטרנסג'נדרית על מדים, על צבא, על כיבוש ועל כוחנות. למה בכלל ניסיתי לישון, יום אחרי שקיבלתי את הספר החדש "Getting Bi", שבו מפורסם מאמר שלי, ובכיתי מהתרגשות (כי הנה ספר שאינו מתעלם מהביסקסואליות, הנה מקום שבו מדברות גם עלינו), כשאל תוך כל הבליל הזה נופלות היריות, הגופות, הפצועים?

בדרך כלל אני כועסת. כשאני שומעת על דיכוי. כשאני שומעת על אלימות, אני רוצה לצאת, אני רוצה להיאבק רוצה לצעוק. ועכשיו? עכשיו, בעיקר, אני רוצה חיבוק.

המאמר המקורי בגוגיי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s