לא לשוויון, לא לנישואים

(בין היתר, הפוסט הזה הוא גם קטע מהספר שאני כותבת על ביסקסואליות. אפשר לקרוא את האנגלית המקורית כאן. לקטעים נוספים מהספר לחצו כאן).

…ובדיוק בשבוע שבו תרגמתי את הפוסט הזה, צץ לו אירוע הנשיקות הזה מול הרבנות למען נישואים "חד מיניים", שאני מתנגדת אליו לא רק בשל המאבק למען נישואין אלא גם כי הוא מציג את עמדת "היהודים אשמים" הישנה והטובה (לא המדינה, לא הממשלה, לא ההגמוניה ההטרונורמטיבית, אלא הרבנות, שכזכור מקבלת את כוחה מהמדינה), וגם כי, לפחות בנקודה זו, נראה שהוא אירוע סטרייטי ברובו. אז אפשר לקרוא את הפוסט הזה גם כהסבר על תחושת הבחילה שהתיישבה אצלי בגרון.

במהלך העשור האחרון, "שוויון בנישואים" היווה את נושא הדגל של התנועה הדומואית. אותו מאבק, שמשווק לנו בתור האחד-והיחיד שיביא לשוויון ויסיים את ההומופוביה לעולם ועד, הינו (בעיקר בארה"ב, אבל גם בארץ) המוקד המרכזי שבו מושקעת האנרגיה הפוליטית והאקטיביסטית הדומואית. המאבק לשוויון בנישואים מוצג לנו כמאבק לשוויון ואזרחות מלאה. נאמר לנו שהשלב היחיד אשר מפריד בינינו – "הגייז" – לבין האוטופיה שמעבר לקשת, היא היכולת לרשום את מערכות היחסים "החד מיניות"* שלנו במשרדי הממשלה. ככל הנראה, ברגע שנזכה באותה זכות מפוקפקת, נוכל סוף סוף לצעוד אל עבר השקיעה.

אבל לפני שנתחיל בצעדה, כדאי לבחון לרגע מה אנחנו בעצם מבקשות. מוסד הנישואים שימש ככלי פטריארכלי, קפיטליסטי ושלטוני כמעט משחר קיומו. הוא היווה כלי לשליטה בנשים, לחלוקה ואגירת כסף ומשאבים, ועל מנת לחזק את שלטון המדינה על נתיניה. באופן כללי, משך רוב ההיסטוריה ועד ימינו, מוסד הנישואים היה – ונשאר – אחד המסוכנים ביותר שנוצרו בחברה.

לא לנישואים – בושת הגאווה

להמשיך לקרוא

אני מודע/ת לפריווילגיות שלי – מה עכשיו?

[אזהרה: פוסט עצבני]

תופעה מדאיגה מתקבעת לאחרונה בקהילות אקטיביסטיות: השימוש בביטוי "אני מודע/ת בפריווילגיות שלי". הגם שהשימוש בביטוי מסמן שיח חדש (וחיובי) שמעודד א/נשים להכיר בפריווילגיות שלהן/ם ולהתנהג בהתאם, המשפט עצמו, כשהוא נאמר, הוא לא פחות מאשר תמרור אזהרה. באופן כללי, נראה שהוא משמש בתור יציאה ידי חובה וכסת"ח בלבד.

בדיונים בפייסבוק ובמקומות אחרים, ההקשר היחיד שבו ראיתי את הביטוי עולה הוא בהקשר של התגוננות ורצון לשמר, לא לפרק, את הפריווילגיות. למשל: "אני מודע/ת לפריווילגיות שלי, אבל זה לא אומר שאני צריכ/ה להתנצל", או "אני מודע/ת לפריווילגיות שלי, אבל זה לא אומר שאסור לי להביע ביקורת". גולת הכותרת של הביטוי, ללא ספק, היא משפטים כגון: "כן, יש לי פריווילגיות, אבל אני מרגיש/ה שמדכאים אותי בקהילה בגללן".

ככה נראה פמיניסט שמודע לפריווילגיות שלו. קרדיט: דן וג

להמשיך לקרוא

אם לא שורפות בנקים, זאת לא המהפכה שלי: על מחאות אלימות

אתמול בבוקר התעוררתי לעולם של אופוריה ושל עונג. לראשונה בארץ, מחאה אזרחית עברה את גבול "המותר", שמשות בנקים נופצו בהפגנת זעם, ולמרות המעצרים הקשים והאלימות המשטרתית, השמחה וההתרגשות היו בפי כל. "איזה כיף על הבוקר :)" כתבתי לצד תמונה ובה השמשה המנופצת של בנק הפועלים. מאוחר יותר, אני כותבת: "אחחח… עם כל התמונות האלה, קשה להתנתק מפייסבוק ולהתחיל לעבוד… :)". ולא רק אני.

אופוריה של בוקר. השמשה המנופצת של בנק הפועלים.

היום בבוקר כבר התנתקנו מהפייסבוק. העולם של היום בבוקר הוא קשה קצת יותר. עם כל השמחה על המחאה של שבת, היום מותר קצת ללקק את הפצעים. הפוסט הזה הוא רשימה של מחשבות, לאו דווקא קוהרנטיות – קצת על האופוריה, בעיקר על הפצעים. להמשיך לקרוא

קצרצר מס' 2: על ביסקסואליות ואהבה

שוב מהספר שאני כותבת. ששמו, אגב, הוא Bi Radical: Notes for a Bisexual Revolution.

דיסקליימר: אנא סילחו לי על חוסר הלינקים. כל הטענות שאני טוענת בקטע שלמטה מגובות מחקרית. הבעיה היא שספרים מנייר לא עובדים כל כך טוב עם לינקים :( אם אתן/ם סקרניות/ים לגבי משהו באופן ספציפי, אתן/ם מוזמנות/ים לשאול למטה בתגובות.

דרך שפה של אהבה זוגית, א/נשים נדחקות לתוך ההסכמים הפיננסים מלאי הפריווילגיה שנקראים "נישואים", ויוצרים יחידות קטנות וממושמעות שבהן נשים וילדות/ים נשלטות/ים על ידי גברים, וגברים נשלטים על ידי קפיטליזם. דרך שפה של אהבה ודאגה, ממשלות בונות את שלטונן, מערכת שתפקידה להגן על הגדולים והחזקים, הלבנים ובעלי העוצמה, מפני המוחלשים, המודחקות, המדוכאים והזועמות. מערכת שהופכת עוני לפשע, שהופכת צבע לפשע, שהופכת התנגדות לפשע, שהופכת נשים לפושעות, שהופכת שורדות לפושעות, שהופכת קוויריות/ים לפושעות, שולטת בחיינו ומגינה אף לא על אחת מאיתנו. דרך שפה של אהבת המולדת, אנו נשלחים/ות למות, לרצוח, לכבוש, לאנוס, להרעיל, להרוס ולכלוא. דרך שפה של אהבה, אונס ואלימות נגד נשים מקבלים הצדקה, כאשר "הוא עשה את זה מאהבה", כש"אין חוקים באהבה ומלחמה", כשלאהבה "אי אפשר להתנגד". דרך שפה של אהבה לגזע הלבן, לערכים לבנים, תרבות לבנה ומבנים לבנים של משפחה ומערכות יחסים, נבנית המערכת הגזענית. שפה של אהבה מנוצלת ככלי נגד ביסקסואליות/ים וקוויריות אחרות על מנת לשלול את צורת החיים שלנו, התשוקות שלנו ואת עצם קיומנו. אהבה היא כלי לדיכוי שלנו.

אך אהבה היא גם כלי להתנגדות. אהבה עוזרת לנו לחצות גבולות, היא יכולה לעזור לנו ליצור בריתות וסולידריות, ולשבור את חומות המערכת והדיכוי. אהבה יכולה לעזור לנו לפרוץ את גבולות הבידוד שנבנים סביבנו על ידי חברה ביפובית שמפרידה ביננו ודורכת עלינו. אנחנו יכולות/ים לשבור את חוקי האהבה, למצוא דרכים חדשות לאהוב אחת את השני/ה ואת עצמנו, להתנגד לדרכים שבהן אהבה מנוצלת נגדנו, לנכס את האהבה ולהפוך אותה לשלנו. בתור ביסקסואליות/ים אהבה היא הכלי שלנו לפרק את בית האדון. הכלי שלנו להתנגד לגבולות, הכלי שלנו להרוס את המערכת. הכלי שלנו לבעוט ולצעוק ולאהוב ולשחק, הכלי שלנו לדמיין וליצור את הבלתי אפשרי. הכלי שלנו למהפכה.

המקור באנגלית: להמשיך לקרוא

בזכות האלימות – פוסט פמיניסטי

זהירות! רוב הלינקים מכילים טריגרים!

דברים רעים מתרחשים במחוזותינו: לפני 24 שעות (או קצת יותר) התפוצצה פרשת המרכז לאומנות הפיתוי האונס (אשר עליה ניתן לקרוא כאן, כאן, כאן, כאן וגם קצת כאן, ואחר כך לבוא מחר לפעולת המחאה). שבוע לפני, נתגלה כי משרד פרסום וחברת ממתקים חשבו שסביר לחלוטין לעשות סטוקינג לנשים מפורסמות ו"קובעות דיעה" על מנת לקדם מוצר חדש.

עוד משהו שקרה בשבוע שעבר: אחרי שהפילו כבר את אתר מאסטרקארד על סירובו להעביר תרומות לויקיליקס, איימה קבוצת אנונימוס (קולקטיב אנרכיסטי שמקורו בפורום 4chan) להפיל גם את אתר ויזה על אותה העוולה. היום הם גם פרסמו איך הם עשו את זה.

על פעולות אלימות ולמה זה מגניב

פעולות אלימות הן פעולות מחאה שבהן מופעל על ידי אזרחיות/ים כח שבדרך כלל מותר רק למדינה ולבעלי השררה להשתמש בו. כמה דוגמאות לפעולות שנחשבות אלימות: הפגנות נגד הגדר, חסימת כבישים, הצטרפות להפגנה, דיבור ללא רשות, הנפת דגל גאווה, מצעד גאווה, גרפיטי, וכן, גם הפלת אתרים.

לעומת זאת, אונס, אלימות משטרתית, מעצרים לא חוקיים, עושק, רצח עם ועוד דוגמאות נחמדות ורבות – לא.

לאחרונה אני הולכת ומבינה עד כמה "אלימות" היא פיקציה, מונח שכל מטרתו היא שמירה על מנגנוני הכח, על משטר המדינה ומוסדותיה, ועל זכותם של כל אלה להפעיל כח פיזי (אלים) עלינו בכל עת שיחפצו. "האלימות" נקראת אלימות רק כאשר היא ננקטת על ידי אזרחיות/ים ללא רשות המדינה או בעלי ההון – כאשר אלו, לעומת זאת, משתמשים באותם הכלים (או גרועים מהם בהרבה), מדובר ב"שמירה על הסדר".

והבה נזכור, לרגע, מהו "הסדר הקיים" הזה שצריך לשמור עליו: סדר שבו מותר, למשל, לבצע רצח עם, טיהור אתני ונישול, סדר שבו למדינה ולבעלי ההון יש את הזכות ואת האמצעים לקבוע מה יהיו הדיעות שישמעו (בבתי הספר, באמצעי התקשורת, בפרסומות, במוסדות המדינה, ועוד), לקבוע כיצד יראה המרחב הפיזי שלנו (באמצעות בניה, תכנון, ישוב, עקירה, הכרה, הריסה, מצור), לחלק את המשאבים שלנו לפי סדר העדיפויות של עצמם, הסדר שתחתיו יש להם את הזכות ואת האמצעים לקבוע איזה כח יופעל, כמה ועל מי. סדר שתחתיו כדאי וטוב לאנוס אותנו.

כרמית ואומנות הפיתוי

המקרה של "כרמית", למשל, הוא דוגמה יפה לסוג כזה של קביעה ושל יחסי כח: בעזרת ההון שלהם, היו מסוגלים החלאות שבחברת כרמית לשלם לחלאות שבחברת EDK על מנת להטריד נשים מינית, ועל ידי כך להשפיע (כלומר, לעצב) את חווית החיים שלהן למשך שבועיים, לפחות – לחוויה של הטרדה, של פחד, של איום ושל טראומה.

במקרה של "המרכז לאומנות הפיתוי האונס" המקרה מזעזע עוד יותר, שכן ההליך כאן היה הפוך: במקום לשלם כסף עבור פרקטיקה של הטרדה מינית, יש כאן עסק שמתקיים, כלומר מרוויח כסף תמורת לימוד של פרקטיקות כאלה. נפלא, ממש (אולי צריך לשדך ביניהם? נראה לי שהם יסתדרו). למרכז לאומנות הפיתוי האונס היו את המשאבים (ואת הזכויות) לעצב את חווית החיים של נשים ברחוב,  של נשים בדיזנגוף סנטר, של נשים בברים, של נשים בסופרמרקט, של נשים בבתי מלון. ושלא יהיה ספק: כשקראתי את העדות המזעזעת של רוסו, זה היה מוכר. כל כך מוכר.

אגב, מענין לציין שגם מורי האונס הדגולים מנסחים את האלימות המינית שלהם במונחים של שמירה על הסדר: לפי משנתם, הם "מסדירים" את היחסים בין גברים לנשים, לשם השבת "כבודם האבוד" (עלאק כבוד, עלאק אבוד) של תפקידי המגדר המסורתיים ולמען תרומה הומניטרית למוסד המשפחה ההטרונורמטיבי. הידד!

ויודעות מה? הם גם צודקים. הסדר שהם מקדמים הוא הסדר הקיים, והוא הסדר שהחברה רואה כטוב – זהו הסדר שאליו אנחנו חייבות להתנגד.

מרחבים, כח והקשר לאנונימוס

הן המרחב הוירטואלי והן המרחב הפיזי שלנו, נשלטים על ידי המדינה, בעלי ההון, קבוצות הפריווילגיה של האוכלוסיה והאידאולוגיה הדומיננטית. החל מבניינים ורחובות, עובר בפרסומות רחוב וכלה באלמנטים הפיזיים שמאכלסים את הרחובות שלנו – רכבים, חנויות, לוחות מודעות, טקסטים שונים, אלמנטים ויזואלים הא/נשים שנמצאים ברחובות האלה, והחוויות שלנו ברחוב – המרחב שלנו ועיצובו נקבע על ידי מי שהם בעלי הכח והשליטה. במרחב האינטרטי, חברות כלכליות שעושה הון על גבי השימוש שלנו באתרים שמופעלים על ידי בעלי ההון והשררה, אותן חברות שיש להן את היכולת לעצב את החוויות שלנו בכח הונן. פריצה והפלה של אתרים היא דרך מחאה אלימה, כלומר דרך שמשתמשת בכח שאסור לנו על פי חוק ועל ידי אמצעינו הכלכליים. אמנם אנחנו לא קובעות את צורת המרחב, אבל יש לנו את היכולת לחבל בו.

אם האלימות שלהם כלפינו היא הסדר – אנחנו צריכות להיות האלימות

אם הפגיעה בנו היא הטוב – אנחנו צריכות להיות הרעות

אם אונס הוא הנורמה – אנחנו צריכות להיות הפורעות

בואו נפיל אותם.

"בשנה הבאה נשרוף את בית הספר" – כמה מחשבות על שירי ילדים

נושא שירי הילדים מעסיק אותי כבר זמן מה. ביחוד הוא מעסיק אותי מאז שנולד אחי הקטן (בן 3 וחודשיים), וככל שאני רואה אותו גדל. הנושא גם מענין אותי היות וישנן ילדות קטנות במשפחה שלי (כלומר, החמולה), וגם אחריהן אני מתחקה בענין.

מענין אותי כיצד שירי ילדים בדרך כלל מתחלקים לשניים.

שירי ילדים?

הסוג הראשון הוא שירי ילדים ממוסדים. את השירים האלה אנחנו מוצאות בספרים, בקלטות, בגני ילדים ובבתי ספר. אלה השירים שהמבוגרים מלמדים את הילדים, ושנכתבו עבור הילדים על ידי מבוגרים. הם בעלי ערכים "חינוכיים", כלומר נושאים מסרים הגמוניים אשר תורמים לסוציאליזציה נורמטיבית של הילדים ולא מאיימים על הסדר הקיים. בקטגוריה הזאת, אני כוללת שירי חג, שירי משחק, שירים על בעלי חיים, ועוד כהנה וכהנה.

הנה דוגמה:

כושי כלב קט, נשאר אתה לבד
את עיניך פקח ואת אוזניך פתח
לשמור על ביתי, לשמור על חצרי

בא שועל גדול לטרוף התרנגול
אז כושי נבח והשועל ברח
הב הב הוא נבח, מהר מהר חיש חש

שמעו זאת הילדים, יצאו בריקודים
יצאו בריקודים ושרו לו שירים
כן זהו כלב טוב, כן זהו כלב טוב

לא אכביר במילים, אבל אכתוב כמה נקודות עיקריות:

  • ספישיסיזם בהנחה שהכלב צריך לשמור על האינטרס של בני האדם לאכול ו/או להשתמש בתרנגול לצרכיהם
  • הכלב כעבד
  • הכלב כעבד שחור ("כושי")
  • כלומר, גזענות כלפי שחורים
  • רכוש וקפיטליזם ("לשמור על ביתי, לשמור על חצרי")
  • הניגוד בין הפראי "המאיים" (השועל) לבין "המבוית" הטוב (הכלב)
  • כלומר, בין טבע לתרבות
  • אפשר לדבר גם על הקרבה בין הילדים לכלב ועל הצורה שבה השיר מעודד את הילדים להתנהג כמו כושי הכלב הקט – להיות ממושמעים וטובים, לציית למבוגרים, לשמור על רכושם של המבוגרים והאינטרסים שלהם, ולא למרוד בסמכות האנושית-המבוגרת, כמו שעשה השועל (שמקושר בתרבות גם לערמומיות ורמאות).

הנה עוד דוגמה לשיר שאוהבים ללמד ילדים:

בשנה הבאה נשב על המרפסת
ונספור ציפורים נודדות
ילדים בחופשה ישחקו תופסת
בין הבית לבין השדות

עוד תראה, עוד תראה
כמה טוב יהיה
בשנה, בשנה הבאה

ועוד אחד:

השקדיה פורחת
ושמש פז זורחת,
צפורים מראש כל גג
מבשרות את בוא החג

ט"ו בשבט הגיע
חג לאילנות

לא אנתח אותם, אבל אני סומכת על האינטליגציה של קוראותי שישכילו לראות כיצד תורמים השירים האלה לחיברות נורמטיבי של ילדים.

כלומר, אם לסכם במשפט את הסוג הזה של שירי ילדים, לא באמת מדובר בשירי ילדים, כי אם בשירי מבוגרים אשר מכוונים לילדים. מטרתם לעשות אינדוקטרינציה לילדים למען יגדלו, כמו שאומרים, "לתפארת מדינת ישראל".

שירי ילדים!

אבל ילדים הם חכמים, והם רואים את הבולשיט של המבוגרים.

לילדים יש שירים משל עצמם, ותרבות משל עצמם. שירים שהומצאו על ידי ילדים לפני מי-יודעת-כמה-זמן, ושמועברים מילדים אל ילדים, מדור לדור. השירים האלה מפנים מראה מעוותת כלפי הנורמטיביות הכפויה, כלפי המבוגרים, כלפי החברה, וכן – כלפי הדיכוי האייג'יסטי שחווים ילדים וילדות. הם חושפים אלימות, תסכול, והרבה מאוד חתרנות.

למשל, הנה אחד השירים האהובים עלי:

בשנה הבאה נשרוף את בית הספר
ונרצח ת'מורים ת'מורות
בשנה הבאה ישחקו תופסת
בין הבית לבית הקברות

עוד תראה, עוד תראה
כמה טוב יהיה
בשנה בשנה הבאה

ועוד אחד:

השקדיה פורחת
השמש לא זורחת
ציפורים קופאות מקור
מול ענן כבד שחור

ט"ו בשבט הגיע
החמור החריע
ט"ו בשבט עבר
החמור גמר

ועוד אחד לסיום (לפי "שוטי שוטי ספינתי"):

שוטי שוטי מורתי
הבית קברות קרוב
אני עוד אהרוג אותך
כשאהיה גדול

אני בעיקר אוהבת את איך שהשירים האלה מדברים על בית הספר, אחד המוסדות הדכאניים ביותר שהמציאה התרבות הלבנה, ביחד עם בתי הסוהר ובתי המשוגעים. אני גם אוהבת את האלימות העצומה הזאת – נשאיר בצד שניה את המיליטריזם בחברה וכיצד הוא מחלחל אפילו לשירים כאלה, של ילדים – האלימות הזאת אומרת משהו. היא מביעה זעם ורצון להתמרד. יותר מכל, השירים האלה מסמנים בעיני את הדרך שבה ילדים מוצאים דרכים להתמודד עם הדיכוי בעזרת חתרנות ותרבות עצמאית משלהם.

אני גם רוצה לקחת עוד דקה כדי להתייחס למבט לעתיד שבשיר האחרון ("אני עוד אהרוג אותך כשאהיה גדול") – לכאורה, התכנון העתידי הזה נכשל. שירי "הילדים" הממוסדים ניצחו. הילדים, משגדלו, כבר לא רוצים לשרוף את בית הספר – הם שולחים את ילדותיהם לשם. הם לא רוצים להרוג את המורה – הם משתתפים פעילים בממסד "החינוכי".

אבל מה כן? יש פה קריאה למהפכה. השיר הזה נשאר שיר של ילדים, הוא לא "מתבגר" ביחד עם כולנו. הוא נשאר אותו דבר, ומזכיר לנו מה אנחנו צריכות לעשות, עכשיו שאנחנו כבר גדולות. אני שרתי את השיר הזה כשהייתי ילדה, ואני אוהבת אותו גם היום. אין פה, כמובן, קריאה לרצוח את ציבור המורות (קבוצה מדוכאת בפני עצמה) – אך יש כאן קריאה לזכור את החוויות שלנו כילדות בבית הספר, את המשטור, האינדוקטרינציה, הדיכוי והסבל שעברנו, ולהתנגד להם. להתנגד לבתי הספר, להתנגד למוסדות המדינה ולהמשיך במהפכה שאנחנו, הילדות, רצינו כשעוד היינו שם.

נטיה זו שאינה אחת: פוליטיקה ביסקסואלית (או: אנרכהפמיניזם ביסקסואלית)

את הפוסט הקודם, סיימתי עם האמרה שיש פוליטיקה ויש זהות שהיא ביסקסואלית באופן יחודי, ושאנחנו צריכות להתחיל לדבר אותה. בפוסט הזה אני רוצה לתאר כמה מהאלמנטים הפוליטיים שקופצים לי לראש כשאני חושבת על ביסקסואליות. אצלי האלמנטים האלה קשורים לאנרכיזם, כי אני אנרכיסטית. אצלכן/ם זה יכול להיות אחרת.

* חשוב להבהיר מראש שבפוסט הזה אני לא מדברת על זהות ביסקסואלית אינדיווידואלית, או על איך שביסקסואליות/ים מתנהגות או חיות את חייהן, אלא על פוליטיקה שעולה מהמשמעויות של ביסקסואליות בתרבות (למי שמדברת אקדמית שוטפת: אפיסטמולוגיה).

ביסקסואליות היא גורם מאיים בחברה המערבית – את זה אנחנו יודעות כי היא מדוכאת ומוכחשת על כל צעד ושעל. בעיני הכח הפוליטי והאנרכיסטי של ביסקסואליות הוא האיום שהיא מהווה. ביסקסואליות משקפת בעיני החברה חזיונות אימים של חופש מגדרי, שחרור מיני, עצמאות מינית של נשים (ובכלל) וביטול היררכיות חברתיות מסוגים שונים. הרבה סטריאוטיפים יש על ביסקסואליות: כולם משקפים אלמנטים שונים של חרדה חברתית מפני הפוטנציאל החתרני של ביסקסואליות.

"כל מה שזז"

סטריאוטיפים רבים וטובים מדברים על ביסקסואליות כמי שאינן יכולות לבחור, חסרות הבחנה, יושבות על הגדר, לא בוחרות צד, וכן הלאה. כלומר: חופש מוחלט. מי שאינה בוחרת היא מי שנתונות בפניה כל האופציות. מי שיושבת על הגדר, יכולה לקחת מכל צד שהוא. כלומר: הגדר היא המקום שממנו אפשר למוטט את ההפרדה ואת ההיררכיה. חברה אשר בה קיים חופש מיני ומגדרי מחייבת פירוק של כל המבנים החברתיים אשר מצריכים קטגוריזציה, הפרדה ויחסי כוחות בין קבוצות שונות בחברה. בחברה אשר בה הפרדה ויחסי כוחות הן מרכזיות כל כך לקיומה, לא פלא שחופש מהפרדה כזו הוא רעיון מאיים. אותו כלל יפה לכל סוג של היררכיה בחברה: מין, מגדר, נטיה מינית, גזע, לאום, מוצא, גיל, מעמד, ועוד כהנה וכהנה. בעיקר ככל שזה נוגע לגברים, נשים, מגדרים שונים ונטיות מיניות שונות, ביסקסואליות מפרקת את החוקים משום שהיא אינה פועלת לפי ההפרדות האלה.

בכל מקום שבו נמצאת בינאריה, נמצאת גם הביסקסואליות, מתחתיה, מעליה ובצדדיה. בכל מקום שבו מנסות לפרק את הבינאריה, הפירוק הזה הוא ביסקסואלי. ביסקסואליות היא כל מה שזז. לכן ביסקסואליות היא גם אנרכיסטית מטבעה. היא מהפכנית ומשנת עולמות משום שהיא אינה נשמעת לחוקים, אלא חותרת תחתיהם.

60 שניות אקדמיות

מקרה בוחן יפה לפוטנציאל המין-מגדר-נטיה החתרני של ביסקסואליות מופיע במאמר שקראתי לאחרונה ב-Journal of Bisexuality, מאת אפריל קאליס. קאליס, אישה חכמה, כותבת על ג'ודית באטלר ומביאה דוגמאות ביסקסואליות לתיאוריה שלה. לפי באטלר, החברה מסדרת אותנו לפי רצף של מין, מגדר ונטיה מינית. מי שנולד זכר, למשל, מצופה מן החברה להיות גבר, ומי שהוא זכר-גבר, מצופה להיות גם הטרוסקסואל (כלומר, להמשך לנשים). כל פגיעה במרכיבים האלה (למשל, אם הוא לא זכר אלא אינטרסקס, או היא לא גבר אלא טרנסית, או אם הוא לא הטרוסקסואל, אלא הומו) מערערת את הרצף כולו ומפחידה את החברה בצורות שכולנו יודעות עליהן, ועל כן החברה מבקשת להכחיש אותן. באטלר עצמה מתעלמת באלגנטיות מביסקסואליות, אבל קאליס משלימה לה:

על פי באטלר, החברה הלסבופובית, קוראת לסביות בתור מי שהן "בעצם גברים", ועל כן מכחישה את קיומן לטובת דחיקה שלהן לצד ההטרוסקסואלי. הנטיה המינית של הלסביות מפריעה לאותו רצף, ולכן החברה חוזרת "ומתקנת" אותן: מי שנמשכ/ת לנשים=גבר הטרוסקסואל (וכנ"ל לגבי הומואים שנחשבים למי שהם "בעצם נשים", וגם לגבי טרנסיות, שנחשבות לגילום של אותה נשיות הטרוסקסואלית אשר ההומואים "מסתירים"). אך מי יוכל ומי תדע לקרוא את הביסקסואלית? כאשר הביסקסואלית נמצאת עם מגדר שונה משלה, אפשר לקרוא אותה כהטרוסקסואלית, ולכאורה, הסדר יושב על כנו בשלום. אך כאשר היא נמצאת עם מגדר דומה, היא פוגעת ברציפות: מהי עכשיו? לסבית? כלומר, "בעצם גבר"? אבל רגע, היא גם נמשכת לגברים. אז אולי היא כן אישה? ומה עם מגדרים אחרים, שאינם גבר או אישה? עם ובלי קשר למשיכה – דומה שהביסקסואליות יוצרת סוגים חדשים של קיום והפרעה לרצף. היא לא מתיישבת באף אחד מהרצפים שהחברה ארגנה בשבילה, והיא גם מסרבת לקבע אותם – ואת עצמה – בשום מקום אחיד.

חזרה לפוליטיקה

כלומר, ביסקסואליות חותרת לא רק תחת רצף המין-מגדר-נטיה, אלא גם על עצם הקביעות והרציפות של הסדר הזה. לכן לא מפתיע שביסקסואליות נחשבת גם לסמן של שינוי – חוסר קביעות, חוסר נאמנות, חוסר החלטיות – כל אלה מצביעים על חרדה של החברה מפני שינוי – שינוי אשר מקושר גם לשבירת ההיררכיות שלמעלה. ביסקסואליות היא פורצת-סדר, פורקת עול. ביסקסואליות, כרעיון, אינה נמצאת רק במקום אחד, אלא בכל המקומות בבת אחת: היא אינה נשארת במקום, היא גמישה, משתנה בזמן, במרחב, בצורה, בעוצמה. כספיתית, החברה לא מסוגלת לתפוס אותה.

רעיון השינוי עומד בסתירה ברורה לרעיון הסדר שעליו מבוססת החברה ההטרופטריארכלית. הזליגה בין קטגוריות וצורות קיום שונות שמציעה הביסקסואליות גם היא אנרכיסטית, משום שהיא לא רק מפרה את ההיררכיות (כמו שכתבתי קודם), אלא מפרה את עקרון הסדר ההטרופטריארכלי ומשנה את הכללים שלו.

יש עוד המון לכתוב, אבל כהרגלי, כתבתי יותר מדי (ופחות מדי). ונגמר לי הזמן.

בפוסט הבא: על ביסקסואליות ופמיניזם, ועל המסורת הפוליטית של התנועה הביסקסואלית.