עשר שנים לרצח בברנוער

הפוסט הזה בפייסבוק

מוזר עכשיו לחשוב על זה שעברו עשר שנים שלמות. כשזה קרה, זה היה שוק. זה גם היה הגיוני. זו גם היתה הפעם הראשונה. וזה היה הטריגר להרבה מאוד התרחשויות בקהילה, באקטיביזם, ובחיים של כולנו. עכשיו עברו עשר שנים וזה בעיקר נראה רחוק, עצוב ומייאש. לא מצאו את הרוצח. השורדות עדין כואבות. החברה שלנו עדיין אלימה.

הנה טקסט שפרסמתי בגוגיי (שאז היה אתר הבית של הקהילות) ביום שאחרי הרצח, עוד לפני שנודע שאחד הנרצחות.ים, ניר כץ, הזדהה בעבר כביסקסואל עובדה שנמחקה לחלוטין מהשיח וההיסטוריה הקהילתית.

[הטקסט כולל עריכה קלה של טרמינולוגיה מקובלת וכמה התנסחויות]

הייתי בבית כשקיבלתי את ההודעה על אירוע הירי בבית האגודה, עוד טרם הופיעו הכותרות באתרי החדשות, עוד טרם זרמו הדיווחים. אבל היו כבר שמועות: אדם נכנס לבית האגודה והתחיל לירות בא.נשים, שמונה נפצעו ולא ברור אם מישהי.ו מת.ה.

הדקות שלאחר מכן הפכו שטף אחד אחיד: פתאום, משמונה עלה מספר הנפגעים לעשרה; פתאום היו שני הרוגים; פתאום היו טלפונים מי בסדר, מי לא, מי הכירה, מי היה מה קרה שם; פתאום התחילו לצוץ השמות.

224619_1702637761150_6398118_n

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

אוקיי אבל תשבעו שמחיקה זו לא הבעיה הכי גדולה שלנו

הפוסט הזה בפייסבוק

[אמ;לק: לדבר על מחיקה זה סבבה, אבל הרבה יותר חשוב שנדבר על התוצאות שלה. אנחנו צריכות להתחיל לדבר במונחים של תוצאות במקום גורמים, לשים את עצמנו במרכז ולא את השתיקה וההשתקה שלנו. רק ככה נוכל לפרוץ את מחסום השיח וליצור שינוי רדיקלי.]

יו דוג

להמשיך לקרוא

על טיפולי המרה וביסקסואלית – הבעיה שאין לה שם

הפוסט הזה בפייסבוק

[אמ;לק: כשעולה נושא כמו טיפולי המרה, אנחנו נאלמות ונעלמות מהשיח. אנחנו מרגישות שמשהו לא בסדר, אבל לא מצליחות לנסח אותו. הפוסט הזה הוא על הבעיה הכי גדולה והכי שקופה שלנו בנושא: כאשר מטפלים.ות מנסות.ים לשכנע אותנו שאנחנו בעצם לא בי, פאן או פולי, אלא סטרייטים.ות, לסביות או הומואים. למעשה, *כל* טיפול שאליו אנחנו הולכות עלול להתגלות כטיפול המרה, גם כשהמטפל.ת שהגענו אליו.ה נחשב.ת ל"להט"ב פרנדלי". מערכת בריאות הנפש לא רק מוחקת את הזהויות שלנו, אלא מתייחסת אליהן בתור בעיה נפשית שצריך לתקן. הבאתי מספר עדויות למקרים כאלה כדי שנוכל להתחיל לדבר על הבעיה.]

בסוף שנות ה-50, כתבה העיתונאית בטי פרידן את הספר "המסתורין הנשי". הספר עסק בדיכוי נשים (לבנות מהמעמד הבינוני) בחברה האמריקאית, או לפי פרידן – “הבעיה שאין לה שם". באותה תקופה, היה נדמה שלאותן נשים אין על מה להתלונן. הן היו נשואות לבעלים טובים, גרו בפרברים, גידלו את ילדיהן וניהלו חיי קהילה. ולמרות זאת, רבות מהן סבלו מדכאון, תחושת חוסר משמעות, הרגישו תקועות ואומללות. כשיצאה פרידן לנסח את "הבעיה שאין לה שם" – הבעיה שהיום אנחנו מכנות מיזוגניה, סקסיזם, או פטריארכיה – עוד לא היו שפה או שיח מתאימים כדי לתאר את הדיכוי שהנשים האלה חוו.

באופן דומה, בימינו, הבעיה של מונוסקסיזם וביפוביה היא "בעיה שאין לה שם". יש לנו חוסר משווע בשפה, כלים ושיח כדי לדבר על הדיכוי שאנחנו עוברות. כיוון שאנחנו נמחקות בשיח הדומיננטי, רוב השיח שאנחנו מייצרות מתמקד בעצם העובדה שאנחנו קיימות. ובזמן שאנחנו מתעכבות על הנקודה הזאת, אין לנו מרחב או אפשרות להרחיב את השיח לכדי תיאור של החיים שלנו וחוויות הדיכוי שלנו.

במצב כזה, כשעולה נושא כמו טיפולי המרה, אנחנו נאלמות ונעלמות מהשיח. אנחנו מרגישות שאין לנו מה לתרום לדיון, העולם מניח שזה לא נוגע לנו, אנחנו יודעות בבטן שמשהו לא בסדר, אבל לא מצליחות לנסח אותו.

להמשיך לקרוא

על טיפולי המרה וביסקסואליות – מבט היסטורי

הפוסט הזה בפייסבוק

[אמ;לק: ישנה הנחה שאנשות בי פאן ופולי לא נמצאות בסכנה לטיפולי המרה ולא נפגעות מהם בגלל הפוטנציאל שלנו להמשך לאנשים מהמגדר "הנכון". אך נהפוך הוא: בימים המוקדמים של טיפולי ההמרה, בי פאן ופולי היו בסיכון גבוה במיוחד כי הן.ם נתפשו כבעלות.ים פוטנציאל גבוה יותר ל"ריפוי". השיחה על טיפולי המרה רלוונטית וצריכה לכלול גם אותנו. כדי לתת לאנשות בי פאן ופולי (בעיקר בקהילות דתיות) את האפשרות להתנגד, להתקיים ולחיות בלי שינסו "לרפא", "לתקן" ולהשמיד אותנו אנחנו חייבות להעלות, להתעקש ולהמשיך לדבר את עצמנו.]

לצד השאלות שמתעוררות על המשמעות הסמלית של ביסקסואליות בהקשר של טיפולי המרה, אפשר וגם רצוי שנדבר על הקשרים המעשיים שבין השניים, על איך הקיום של ביסקסואליות משפיע לא רק על התפישה של טיפולי המרה, אלא ממש על הפרקטיקה איך הם מתבצעים ועל מי.

gay-demons

לא הצלחתי למצוא את המקור לתמונה. אם מישהי.ו יודע.ת מהו, בבקשה תגידו לי ואלנקק

להמשיך לקרוא

ביסקסואליות, בחירה וניראות

הפוסט הזה בפייסבוק

בהמשך לפוסט הקודם, נשאלתי מה המשמעות של בחירה בחיים קווירים עבור ביסיות שנמצאות במערכת יחסים עם ניראות הטרונורמטיבית.

אני עושה קופי פייסט לתשובה שלי כי אולי היא תהיה שימושית לעוד אנשות:

זוגיות היא לא כל החיים שלנו, היא חלק אחד בו. ובכל מקרה, המגדר של המשתתפות.ים במערכת יחסים הוא לא מה שיגיד לנו האם זו מערכת יחסים קווירית. מה שעונה על השאלה הזו אלה הערכים, המשמעויות, והפרקטיקות שלנו. האם אנחנו נותנות משמעויות קוויריות לחיים שלנו? האם אנחנו מאמצות ערכים ואתיקה קווירית או להט"בית לתוך החיים שלנו?

אני אלך שניה לקיצון ואגיד שגם הביסית הכי לא פוליטית שנמצאת במערכת היחסים הכי הטרונורמטיבית חיה בעולם יותר רחב משל אחיותיה הסטרייטיות כי יש לה יותר אופציות (ולו רק תיאורטיות).

הרבה פעמים יש נטיה לחשוב שבגלל שהרבה מאיתנו נמצאות במערכות יחסים עם ניראות הטרונורמטיבית, זה אומר שלמעשה אנחנו מנהלות חיים סטרייטים. הדוגמה שתמיד עולה במקרים האלה היא ענין החזקת הידים ברחוב, או קבלה מצד המשפחה אם אנחנו נמצאות במערכת יחסים כזאת, לא נקבל מבטים ברחוב והמשפחה תקבל את בן.ת הזוג שלנו.

הסיטואציה הדי אנקדוטלית הזו תמיד הופכת לפני הכל כשמדובר על ביסיות. וזה בגלל שיש לנו נטיה לחשוב שקיום קווירי הוא לגיטימי רק אם נוכח גם דיכוי (ומודה שגם אני חוטאת בזה הרבה), ושדיכוי הוא דבר שמתקיים רק במסגרת של ניראות. לפי החשיבה הזאת, ביסיות הן קוויריות רק אם הן חוות דיכוי, והן חוות דיכוי רק אם הן נמצאות במערכת יחסים עם אנשות מאותו מגדר.

אז על הנקודה הראשונה אני מוותרת לצורך הענין. ועל הנקודה השניה אני אצביע שניה על כל הסטטיסטיקות שמראות שמבין הומואים, לסביות וסטרייטים.ות אנחנו נמצאות בסיכון הכי גבוה לאובדנות, דכאון, PTSD, הפרעות אכילה, עישון, אלכוהול, בריאות פיזית ירודה, עוני, אלימות במערכות יחסים, אלימות מינית, השארות בארון, ועוד פרמטרים רבים וטובים.

הסטטיסטיקות האלה לא משתנות בין אם אנחנו במערכת יחסים א' או ב'. אז יופי, אמהות יכולות לשמוח שיש לך בן זוג ולא בת זוג. זה עדין לא מתקן את כל צורות הדיכוי החברתי הממש נרחב שאנחנו סובלות מהן.

מה ביסקסואליות אומרת על טיפולי המרה?

הפוסט הזה בפייסבוק

[אמ;לק: נראה כאילו עצם הקיום של ביסקסואליוּת, בפני עצמו תורם ללגיטימיות של טיפולי המרה. שעצם ההכרה בביסיות נותנת כוח למי שרוצים "לתקן" אותנו. אבל ביסקסואליות יכולה גם לקחת אותנו לכיוון אחר הכח שלה לאיים, לפרק, ולחתור נגד מבנה המיניות ההגמוני. להזכיר לנו את האפשרות להתנגד להטרוסקסואליות ולסיסג'נדריות הכפויה, ולהוכיח בעצם הקיום שלנו שחיים קווירים הם טובים וראויים.]

החברה ההגמונית חושבת על בי, פאן ופולי כמי שיכולות לבחור עם איזה מגדר להיות. ובמקרים כמו טיפולי המרה, והתנגדות לטיפולי המרה, עולה השאלה איך משתלבת ביסקסואליות בתוך השיח הזה?

העמדה הלהט"בופובית לגבי טיפולי המרה מבוססת על הטענה שאפשר וצריך לשנות את המיניות. שטיפולי המרה הם יעילים, ושניתן לבחור האם להיות להט"ב. בהתאם לכך, העמדה הלהט"בית ההגמונית מבוססת על העמדה ש"ככה נולדנו" ושמיניות לא יכולה להשתנות. שטיפולי המרה אינם יעילים, אינם אפשריים ולכן אינם רצויים.*

אל מול זה, נראה כאילו עצם הקיום של ביסקסואליוּת, בפני עצמו תורם ללגיטימיות של טיפולי המרה. כלומר, אם נתעקש על האופציה של משיכה בי פאן ופולי, עצם ההכרה בה רק תיתן עוד כוח למי שרוצים "לתקן" אותנו. מאידך גיסא, אותו רעיון יכול גם לגרום לנו לתגובה אוטומטית בסגנון "אנחנו לא בוחרים להיות ביסים.ות", טיעון שנגזר מהטיעון ההגמוני – "נולדנו כך, לא יכולנו לשלוט בזה, אם היינו יכולים לבחור, ברור שהיינו בוחרות.ים להיות הטרוסיס".

אבל ביסקסואליות יכולה גם לקחת אותנו לכיוון אחר הכח שלה לאיים, לפרק, ולחתור נגד מבנה המיניות ההגמוני, על עצם החלוקה וההירכיה החברתית שמתבססת על ההפרדה בין הטרוסקסואליות להומוסקסואליות, ובין סיסג'נדריוּת לטרנסג'נדריוּת.

fuck you

תמונה: שירי אייזנר

להמשיך לקרוא

על מצעד הגאווה והתנועה הביסית בשנת 2009

הפוסט הזה בפייסבוק

ביוני שמענו המון על ציון 50 שנה לסטונוול. החודש באתי להזכיר ציון זמן אחר: ביוני 2009, לפני 10 שנים, קמה התנועה הביסקסואלית בארץ כפי שאנחנו מכירות אותה היום*.

לפני עשר שנים ציינו 40 שנה לסטונוול במצעד הגאווה הירושלמי. כמו בכל מצעדי הגאווה בכל עיר ובכל שנה בארץ, לא הוזמנ.ה דובר.ת ביסקסואל.ית לבמה כדי לייצג את המסרים של הקהילה. ההבדל הפעם, היה שזמן מה לפני המצעד עצמו, פעילות** ביסקסואליות יצרו קשר עם הבית הפתוח על מנת לוודא שאותה טעות לא תישנה. יצירת הקשר הזאת נעשתה לאחר פעולת מחאה ישירה במצעד הגאווה של חיפה כמה שבועות לפני כן, שם דרשו פעילה ביסקסואלית ופעילה לסבית לעלות על הבמה במסגרת הנאומים כדי למחות על הדרת קבוצות בתוך הקהילה (כולל ביסקסואליות.ים). לאחר בקשות ולחץ על מארגני המצעד בזמן הנאומים, קיבלו אותן פעילות את המיקרופון, עלו לבמה ואמרו את דברן.

הנסיונות ליצור קשר עם הבית הפתוח כדי להבטיח מראש דובר.ת ביסקסואל.ית העלו חרס – וזאת, יש לציין, למרות שהבית הפתוח אישר הוספה של דובר טרנסג'נדר בבוקר המצעד. משנוכחנו באותו בוקר שנסיונותנו נתקלו בסירוב סלקטיבי, החלטנו לנסות ולחזור על הפעולה שנעשתה בחיפה, בתקווה להביא לאותה תוצאה. התכנון היה להגיע לבמה, לדבר, לדרוש וללחוץ על מארגני המצעד, עד שיאפשרו לנו לעלות. מנקודת מבט אישית, לא העלאתי על דעתי שאותה פעולה תוביל לתגובה שקיבלנו בפועל.

מרגע שקפצנו מעל הגדר שסבבה את הבמה, התנפלנו עלינו אנשי האבטחה של הבית הפתוח. לא חוויתי את מה שקרה לאחרות, אבל הנה מה שקרה לי: המאבטח שתפס אותי אחז בפרקי הידים שלי וגרר אותי על שביל האספלט (והשאיר אותי עם כאבים ברגלים למשך חודש). כשהוא הפסיק לגרור אותי, ניסיתי לשבת, ובתגובה הוא עיקם לי את הידים מאחורי הגב וניסה לגרור אותי שוב. באיזשהו שלב באמצע, הוא ניסה להשליך אותי ממדרגות הבמה כשניסיתי להגיע אליה. מיותר לציין, היה ברור לחלוטין שאני וחברותי לא מהוות שום איום על שלומם הפיזי של הנוכחים. היה ברור לכל שצעדנו במצעד, שאנחנו אקטיביסטיות מהקהילה, ושבאנו למחות ולא לפגוע. ולמרות זאת, הבית הפתוח ראה לנכון לפעול כפי שפעל.

2009

המאבטח (משמאל), אני (באמצע), ופעיל.ה מהקבוצה שלנו (מימין). צלם: אורן זיו, אקטיבסטילס

להמשיך לקרוא