על פריווילגיה ועלבון; או: למה סבבה לצחוק על גברים לבנים מונו-סיס-סטרייטים

מדי פעם אנחנו מתבדחות, בקבוצות בפייסבוק או ביננו לבין עצמנו. זה הולך בערך ככה:

אפשר לרפא הטרוסקסואליות"

גברים, תמותו"

מי מאיתנו שאינה לוקה במונוסקסואליות*, יודעת ש…”

#אשכנזי_בעיני"

בדרך כלל, אם הדברים האלה נאמרים בפורום פומבי, ימצא לו לפחות אחד מבין הקבוצה הרלוונטית שיעלב עד עומקי נשמתו. לפעמים אפילו נמצא נשמות טובות שאינן חולקות את אותה זהות, אבל עדין יגנו בחירוף נפש על הפריווילג הנעלב. ולרוב, במקרים כאלה, תבוא ההאשמה: אתן דכאניות באותה מידה כמו האנשים שאתן יוצאות נגדם.

הפוסט הזה הוא על למה הטיעון הזה שגוי.

להמשיך לקרוא

הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו | פוסט אורחת מאת דר גוטמן

albi

קרדיט: נינו הרמן

לפני כמעט שבוע נעצרתי באלבי יחד עם אורלי חן.

בסביבות 1 בלילה, כשהמקום כבר היה סגור, נכנס פקח וביקש ממני להזדהות לצורך מתן דו"ח למקום (עד עכשיו לא ברור על מה). לא הזדהיתי, כי אני לא בעלת המקום. אחרי שעה בערך של אלימות משטרתית, אני ואורלי הובלנו באזיקים לתחנת המשטרה. את רב הלילה בילינו בלחכות. לחכות לשוטר שיסיים לכתוב דו"ח אירוע, לחכות לניידת שתיקח אותנו למחוז ת"א, לחכות לשוטרת שתלווה אותנו לשירותים (במידה והייתה שוטרת בתחנה בכלל), לחכות לקצין, לחכות למז"פ, לחכות לחוקר. בבוקר שלמחרת שוחררנו, ושמחנו למצוא חברות וחברים שחיכו לנו בחוץ, יחד עם עורך דין. כשהדלקתי סוף סוף את הפלאפון אחרי הלילה הארור הזה, קיבלתי מיליון הודעות של הזדהות ואינסוף טלפונים, שהמשיכו להמון המון סולידריות בפייסבוק. הרבה פעמים שאלו אותי איך אפשר לעזור. האמת היא שהשאלה עצמה עזרה. לדעת שכל אחת ואחד מכם עומדת מאחורי ורוצה לתמוך, אחרי לילה שהסביר לי על בשרי ממש עד כמה המערכת רוצה לרעתי, זה בדיוק מה שהייתי צריכה. יש עוד דבר אחד שתוכלו לעשות בשבילי, וזו הדרך בה תספרו את הסיפור. להמשיך לקרוא

כמה ביסקסואליות, טרנסג'נדרים, לסביות והומואים יש?

אלו המספרים, לפי דו"ח מאוד נרחב שנערך על ידי מכון וויליאמס בארה"ב. את הדו"ח המקורי ניתן לקרוא כאן.

בעיני, החלק החשוב ביותר בסטטיסטיקה הזאת, הוא מן הסתם החלק הביסקסואלי, היות ואחת הטענות הכי נפוצות נגדנו היא שאנחנו מיעוט כה קטן (בקהילה, ובכלל). אז בפעם הבאה שיגידו לכן/ם את זה, בבקשה תפנו אותן/ם לפה.

ססטסטיקת להטב01

האם אפשר לרפא לסבית? מחשבות על "דייט בחשיכה"

מאמר שלי שהתפרסם היום באונלייף. אני מפרסמת כאן את הגרסה הבלתי-ערוכה, כיוון שקיצצו לי די הרבה:

ביום שבת קיבלנו הצצה נדירה "לצד האחר" של ביסקסואליות. בדרך כלל אנחנו שומעות
על נשים סטרייטיות שמעוניינות להתנסות עם נשים אחרות, או על נשים שעבורן
ביסקסואליות היתה "שלב מעבר" בדרך החד-סטרית אל הנטיה הלסבית. הפעם, לעומת זאת,
הוצג לנו סיפור של אישה לסבית שמעוניינת להתנסות עם גבר.

בפרק האחרון של תוכנית הריאליטי "דייט בחשיכה" הופיעה בחורה, מאיה שמה, שמעידה
על עצמה: “מאז שאני זוכרת את עצמי אני אוהבת נשים. אף פעם לא הייתי עם גבר".
מאיה הגיעה לתוכנית "כדי לתת לעצמי צ'אנס להיות עם גבר, ואולי ללמוד משהו חדש
על עצמי". במהלך הפרק, מאיה פוגשת ומתחילה עם אחד הרווקים, עומר.

להמשיך לקרוא

לא לשוויון, לא לנישואים

(בין היתר, הפוסט הזה הוא גם קטע מהספר שאני כותבת על ביסקסואליות. אפשר לקרוא את האנגלית המקורית כאן. לקטעים נוספים מהספר לחצו כאן).

…ובדיוק בשבוע שבו תרגמתי את הפוסט הזה, צץ לו אירוע הנשיקות הזה מול הרבנות למען נישואים "חד מיניים", שאני מתנגדת אליו לא רק בשל המאבק למען נישואין אלא גם כי הוא מציג את עמדת "היהודים אשמים" הישנה והטובה (לא המדינה, לא הממשלה, לא ההגמוניה ההטרונורמטיבית, אלא הרבנות, שכזכור מקבלת את כוחה מהמדינה), וגם כי, לפחות בנקודה זו, נראה שהוא אירוע סטרייטי ברובו. אז אפשר לקרוא את הפוסט הזה גם כהסבר על תחושת הבחילה שהתיישבה אצלי בגרון.

במהלך העשור האחרון, "שוויון בנישואים" היווה את נושא הדגל של התנועה הדומואית. אותו מאבק, שמשווק לנו בתור האחד-והיחיד שיביא לשוויון ויסיים את ההומופוביה לעולם ועד, הינו (בעיקר בארה"ב, אבל גם בארץ) המוקד המרכזי שבו מושקעת האנרגיה הפוליטית והאקטיביסטית הדומואית. המאבק לשוויון בנישואים מוצג לנו כמאבק לשוויון ואזרחות מלאה. נאמר לנו שהשלב היחיד אשר מפריד בינינו – "הגייז" – לבין האוטופיה שמעבר לקשת, היא היכולת לרשום את מערכות היחסים "החד מיניות"* שלנו במשרדי הממשלה. ככל הנראה, ברגע שנזכה באותה זכות מפוקפקת, נוכל סוף סוף לצעוד אל עבר השקיעה.

אבל לפני שנתחיל בצעדה, כדאי לבחון לרגע מה אנחנו בעצם מבקשות. מוסד הנישואים שימש ככלי פטריארכלי, קפיטליסטי ושלטוני כמעט משחר קיומו. הוא היווה כלי לשליטה בנשים, לחלוקה ואגירת כסף ומשאבים, ועל מנת לחזק את שלטון המדינה על נתיניה. באופן כללי, משך רוב ההיסטוריה ועד ימינו, מוסד הנישואים היה – ונשאר – אחד המסוכנים ביותר שנוצרו בחברה.

לא לנישואים – בושת הגאווה

להמשיך לקרוא

אני מודע/ת לפריווילגיות שלי – מה עכשיו?

[אזהרה: פוסט עצבני]

תופעה מדאיגה מתקבעת לאחרונה בקהילות אקטיביסטיות: השימוש בביטוי "אני מודע/ת בפריווילגיות שלי". הגם שהשימוש בביטוי מסמן שיח חדש (וחיובי) שמעודד א/נשים להכיר בפריווילגיות שלהן/ם ולהתנהג בהתאם, המשפט עצמו, כשהוא נאמר, הוא לא פחות מאשר תמרור אזהרה. באופן כללי, נראה שהוא משמש בתור יציאה ידי חובה וכסת"ח בלבד.

בדיונים בפייסבוק ובמקומות אחרים, ההקשר היחיד שבו ראיתי את הביטוי עולה הוא בהקשר של התגוננות ורצון לשמר, לא לפרק, את הפריווילגיות. למשל: "אני מודע/ת לפריווילגיות שלי, אבל זה לא אומר שאני צריכ/ה להתנצל", או "אני מודע/ת לפריווילגיות שלי, אבל זה לא אומר שאסור לי להביע ביקורת". גולת הכותרת של הביטוי, ללא ספק, היא משפטים כגון: "כן, יש לי פריווילגיות, אבל אני מרגיש/ה שמדכאים אותי בקהילה בגללן".

ככה נראה פמיניסט שמודע לפריווילגיות שלו. קרדיט: דן וג

להמשיך לקרוא

על האבל – פוסט לכבוד שלוש שנים לרצח בברנוער

את הפוסט הזה כתבתי ביום של הרצח, והוא התפרסם בגוגיי כמה שעות לאחר מכן. היום אני מעלה אותו כדי שנזכור את מה שקרה, את הכאב, האבל והתסכול. ואת זה שהם לא עוברים. וגם שלוש שנים אחרי, אני עדין דומעת בעת כתיבת שורות אלו.

יהיה זכרם מאבק.

על האבל

הייתי בבית אתמול בלילה כאשר קיבלתי את ההודעה על אירוע הירי בבית האגודה. עוד לא היו כותרות באתרי החדשות, עוד לא היו דיווחים, אבל כבר היו שמועות: אדם נכנס לבית האגודה והתחיל לירות בא/נשים. שמונה נפצעו, לא ברור אם מישהו מת. הדקות שלאחר מכן הפכו להיות שטף אחד אחיד. פתאום משמונה המספר עלה לעשרה, פתאום היו שני הרוגים. פתאום היו טלפונים. מי בסדר, מי לא, מי הכיר, מי היה, מה קרה שם. פתאום התחילו לצוץ שמות. להמשיך לקרוא