מהנעשה בעולם – מחקר חדש על נוער ביסי בארה"ב

הפוסט הזה בפייסבוק

בשבוע שעבר פרסום ארגון HRC מחקר בהיקף נרחב על נוער בי-פאן-פולי בארה"ב. המחקר מבוסס על סקר שבוצע בשנת 2017 בקרב כ-9000 נערות.ים בין גילאי 13 ל-17.

באופן לא מפתיע, התוצאות חושפות נתונים מעציבים וחמורים לגבי מצבן.ם של נערות.ים בי, פאן ופולי:

  • 69% מהנערות.ים בסקר שמעו אמירות להט"בופוביות מבני.ות המשפחה. הרבה מהפעמים האלה, האמירות היו ביפוביות באופן ספציפי, ונסמכו על סטריאוטיפים שליליים.
  • 52% מהנערים.ות דיווחו שהמשפחה גרמה להם.ן להרגיש לא בנוח עם הזהות שלהן.ם (לעומת 45% מהנערים.ות ההומואים והלסביות שענו לסקר)
  • 96% (!) מהנערים.ות סובלות.ים מבעיות בשינה
  • 23% מהנערות.ים חוו אלימות מינית (בהשוואה ל-16% מההומואים והלסביות)
  • כ-75% (!) מהנערים.ות דיווחו שהן.ם בדרך כלל מרגישים חסרי ערך וחסרות תקווה (בהשוואה ל-64% מהלסביות וההומואים)
  • 85% (!) מהנערות.ים דיווחו שהם.ן בדרך כלל מרגישות דאגה, עצבנות, או פאניקה (בהשוואה ל-77% מההומואים והלסביות)
  • 81% (!) בדרך כלל מרגישים במצב רוח רע או בדכאון (בהשוואה ל-71% מהלסביות וההומואים)
  • 43% מהנערים.ות חוו בריונות בבית הספר
  • הנערות.ים שבסקר חוו קשיים רבים יותר מהומואים ולסביות ביציאה מהארון בכל תחום שנמדד – כולל משפחה, חברות.ים, רופאים.ות, או בבית הספר.

בגזרת הנתונים המעניינים, אך שלא מקבלים מספיק הכרה, נצפו שניים:

  • חזרה נוספת של הנתון הידוע, שבי, פאן ופולי הן.ם הקבוצה הגדולה ביותר בקרב הלהטבא"ק – מבין כל משתתפי.ות הסקר, 52% הזדהו כבי, פאן, או פולי
  • כמו כן, 58% מהנסקרות.ים שמשתייכים.ות לקשת הטרנסית, הזדהו כבי, פאן, או פולי (לא היה כתוב איזה אחוז מתוך הבי-פאן-פולי מזדהות.ים על הקשת הטרנסית)

הנתונים האלה הם חלק ממאסה הולכת וגודלת של ראיות לא רק לדיכוי שאנחנו חוות, אלא גם להעדר הכמעט מוחלט של משאבים ושל שיח על הנושאים האלה. נורא בעיני שהאוכלוסיה הכי גדולה בקרב הלהטבא"ק היא האוכלוסיה הכי פחות מדוברת, שמקבלת הכי פחות משאבים, ואחת האותיות הכי מוחלשות עם הסטטיסטיקות הכי מדכאות (ועוד מחכה למחקר על בי-פאן-פולי על הקשת הטרנסית כי וואו מגה-זורד-דיכוי).

ובגלל זה אומרות – כשאנחנו נאבקות, אנחנו נאבקות על החיים שלנו.

* ראשי תיבות של Human Rights Campaign. פחות או יותר כמו האגודה, רק עוד יותר הומונורמטיבי ועם מלא כסף.

אוקיי אבל תשבעו שמחיקה זו לא הבעיה הכי גדולה שלנו

הפוסט הזה בפייסבוק

[אמ;לק: לדבר על מחיקה זה סבבה, אבל הרבה יותר חשוב שנדבר על התוצאות שלה. אנחנו צריכות להתחיל לדבר במונחים של תוצאות במקום גורמים, לשים את עצמנו במרכז ולא את השתיקה וההשתקה שלנו. רק ככה נוכל לפרוץ את מחסום השיח וליצור שינוי רדיקלי.]

יו דוג

המשך קריאת הפוסט "אוקיי אבל תשבעו שמחיקה זו לא הבעיה הכי גדולה שלנו"

הצעד הראשון: הצעות לא/נשים שהואשמו בהתנהגות אלימה

בשבועיים האחרונים הנושא הזה חזר ועלה אצלי בהקשרים שונים: לקיחת אחריות אל מול האשמות בגילויי אלימות. נראה שאצלנו בקהילות לא קיימת מספיק מודעות לדרכי התמודדות פמיניסטיות ובונות עם האשמות ותלונות (מילים עם קונוטציות שליליות, אבל שימו לב שאני משתמשת בהן כתחליף זול בעברית לביטוי calling out, שהוא מדויק וחיובי יותר) על אלימות. אותה ההבנה שברגע שמגיעה האשמה, הדבר הראשון שצריך לעשות זה לקחת אותה ברצינות ולבדוק האם באמת עשינו משהו לא בסדר.

כמו כן עלה נושא תפקיד החברות/ים של האדם שמואשמ/ת באלימות – במקרים שאני הייתי עדה להם לאחרונה, החברות/ים תפשו את מקומן כמי שתפקידן להגן על חברם מההאשמות, ולהכחיש אותן על חשבון המתלוננת/השורדת. לתפישתי, תפקידן של חברות/ים הוא לעזור ולתמוך בחברתן בזמן שהיא לוקחת אחריות, לעזור לה להבין את חומרת המעשים כפי שרק חברות/ים יכולות לעשות, לא לתת לה הנחות ולתמוך בה בתהליך הזה (בענין זה שימו לב בעיקר לסעיף 8).

על מנת לקדם את ההבנות האלה, החלטתי לתרגם את הטקסט הזה, טקסט מאוד מפורסם שמקורו בקהילות הרדיקליות בארה"ב. הוא נכתב על ידי אדם שהואשם באלימות, אשר מתאר את הדרכים שבהן הוא נקט על מנת להתמודד עם ההאשמות.

המשך קריאת הפוסט "הצעד הראשון: הצעות לא/נשים שהואשמו בהתנהגות אלימה"

על אזהרות טריגר ולמה הן חשובות

אולי זה הזמן בשנה, אולי היום נגד אלימות כלפי נשים הממשמש ובא, או אולי פשוט משהו במים – אבל לאחרונה מופיעים לי בפייסבוק (ובכלל) טקסטים וקישורים טריגריים בכמות הולכת וגוברת. החל מתיאורים מפורשים של אונס קבוצתי, עובר בסרטונים המתעדים הטרדה טרנספובית וכלה בקישורים לפוסטים מהממים-אך-קשים. המשותף בין כולם: אף אחד לא הגיע עם אזהרה.

למען הסר ספק – כל התכנים האלה הם חשובים מאין כמותם. דיון באלימות מינית, מגדרית, ובכלל, הוא חשוב והכרחי. בלי להעלות מודעות ולדבר על אותם נושאים, לא תהיה לנו כל אפשרות להאבק נגדם. בלי לדעת שגם אחרות שותפות לחוויות הקשות שלנו, נשאר כל אחת בתוך הבועה ההשרדותית שלה ונמשיך לחשוב שכל אחת מאיתנו היא לבד. השיתוף הוא מה שמאפשר לנו להביע סולידיות אחת עם השניה ולפעול ביחד נגד הזוועות האלה.

ועם זאת, יש צד נוסף לענין.

המשך קריאת הפוסט "על אזהרות טריגר ולמה הן חשובות"

מהי הסכמה? פוסט למתחילות/ים

(בין היתר, הפוסט הזה הוא גם קטע מהספר שאני כותבת על ביסקסואליות. הפעם בחרתי לא להעלות את האנגלית המקורית, אבל לקטעים נוספים מהספר לחצו כאן).

הסכמה היא שיטה מעשית שמטרתה לוודא שלכולן/ם יש מקום להגיד "כן" או "לא" בצורה בטוחה וללא חשש מהתוצאות. היא נסמכת על ההבנה שעל מנת לפרק את תרבות האונס שבה אנחנו חיות, אנו צריכות לשאוף למצב שבו לכולנו יש את הזכות להסכים או לסרב מבלי לחשוש מהטרדה מינית, תקיפה מינית, ביזוי מיני או כל צורה אחרת של אלימות. הסכמה היא יצירה של מרחב בטוח שבו א/נשים יכולות/ים לבחור האם הן/ם רוצות להיות מיניות, ובמקרה שכן, באילו צורות. בהקשר הזה, המונח "הסכמה" לא מתייחס רק להגדרה המשפטית היבשה שמגדירה האם מישהי אמרה "כן", אלא מתייחס גם לכל התהליך של הקשבה ומו"מ עם פרטנריות/ים, כמו גם לשיטות שבהן ניתן ליצור מרחב בטוח מבחינה מינית.

לא זה לא!

המשך קריאת הפוסט "מהי הסכמה? פוסט למתחילות/ים"

דו-מיניות סקסיות ולוהטות: יצוגי נשים ביסקסואליות במדיה

(בין היתר, הפוסט הזה הוא גם קטע מהספר שאני כותבת על ביסקסואליות, האנגלית המקורית כאן. שימו לב שמדובר ביצוגים מחו"ל, אז סילחו לי על כך שרוב הקישורים באנגלית. כמובן שהכתוב רלוונטי גם לארץ).

המקרה המוזר של נשים ביסקסואליות

במאמר בשם מוזר יותר ומוזר עוד יותר: ההיעלמות 'המסתורית' של גברים ביסקסואלים [לינק באנגלית], העיתונאי הבריטי ההומו מארק סימפסון כותב על ביפוביה נגד גברים, ומשווה את מצבם ביחס לנשים ביסקסואליות. "אין כל ספק," הוא כותב, "שביסקסואליות הינה מקובלת הרבה יותר כיום אצל נשים מאשר גברים, ולמעשה מקבלת עידוד חיובי, הן מגברים מזילי ריר ועל ידי תרבות מיינסטרים מזילת ריר לא פחות." [הציטוט הזה מקבל ניתוח קצת יותר מעמיק מוקדם יותר באותו פרק]. בחלק זה, הייתי רוצה להתבונן קצת יותר מקרוב באותו "עידוד חיובי" ולבדוק האם הוא אכן כל כך חיובי. המשך קריאת הפוסט "דו-מיניות סקסיות ולוהטות: יצוגי נשים ביסקסואליות במדיה"

תרבות אונס – פוסט מעקב

עברו כמה וכמה חודשים מאז שתרגמתי את שלישיית הטקסטים מבלוגים פמיניסטים מארה"ב: רשימת הפריווילגיות הגבריות, הסגברה ותרבות אונס. בינתים, רשימת הפריווילגיות זכתה לקישורים רבים, וגם ההסגברה זכתה לעדנה. תרבות האונס, אולי רעיון קשה קצת יותר, נשאר קצת מאחור.

בזמן מאז שהעלתי את הפוסט, יצא לי לראות הרבה מאוד טקסטים, כתבות והתבטאויות שהיוו דוגמאות חיות לתרבות האונס שאנחנו חיות בה, קרי לנורמליזציה של אלימות מינית כלפי נשים (ואחרות/ים). היום החלטתי לפתוח את הפוסט הזה על מנת לאסוף לינקים, לתת מעקב ודוגמאות לתרבות האונס הישראלית. מבטיחה לעדכן באופן שוטף את כל מה שיתפוס את עיני.

מעודכן לתאריך 4.6.2012

עדכון מתאריך 15.6.2012 – החלטתי להפסיק את המעקב. מטרת הפוסט הושגה היות והמונח נכנס לשיח. כמו כן הספיק לי להתעסק בחומרים טריגריים.

לא לאונס

המשך קריאת הפוסט "תרבות אונס – פוסט מעקב"