הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו | פוסט אורחת מאת דר גוטמן

albi

קרדיט: נינו הרמן

לפני כמעט שבוע נעצרתי באלבי יחד עם אורלי חן.

בסביבות 1 בלילה, כשהמקום כבר היה סגור, נכנס פקח וביקש ממני להזדהות לצורך מתן דו"ח למקום (עד עכשיו לא ברור על מה). לא הזדהיתי, כי אני לא בעלת המקום. אחרי שעה בערך של אלימות משטרתית, אני ואורלי הובלנו באזיקים לתחנת המשטרה. את רב הלילה בילינו בלחכות. לחכות לשוטר שיסיים לכתוב דו"ח אירוע, לחכות לניידת שתיקח אותנו למחוז ת"א, לחכות לשוטרת שתלווה אותנו לשירותים (במידה והייתה שוטרת בתחנה בכלל), לחכות לקצין, לחכות למז"פ, לחכות לחוקר. בבוקר שלמחרת שוחררנו, ושמחנו למצוא חברות וחברים שחיכו לנו בחוץ, יחד עם עורך דין. כשהדלקתי סוף סוף את הפלאפון אחרי הלילה הארור הזה, קיבלתי מיליון הודעות של הזדהות ואינסוף טלפונים, שהמשיכו להמון המון סולידריות בפייסבוק. הרבה פעמים שאלו אותי איך אפשר לעזור. האמת היא שהשאלה עצמה עזרה. לדעת שכל אחת ואחד מכם עומדת מאחורי ורוצה לתמוך, אחרי לילה שהסביר לי על בשרי ממש עד כמה המערכת רוצה לרעתי, זה בדיוק מה שהייתי צריכה. יש עוד דבר אחד שתוכלו לעשות בשבילי, וזו הדרך בה תספרו את הסיפור. להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

הצעד הראשון: הצעות לא/נשים שהואשמו בהתנהגות אלימה

בשבועיים האחרונים הנושא הזה חזר ועלה אצלי בהקשרים שונים: לקיחת אחריות אל מול האשמות בגילויי אלימות. נראה שאצלנו בקהילות לא קיימת מספיק מודעות לדרכי התמודדות פמיניסטיות ובונות עם האשמות ותלונות (מילים עם קונוטציות שליליות, אבל שימו לב שאני משתמשת בהן כתחליף זול בעברית לביטוי calling out, שהוא מדויק וחיובי יותר) על אלימות. אותה ההבנה שברגע שמגיעה האשמה, הדבר הראשון שצריך לעשות זה לקחת אותה ברצינות ולבדוק האם באמת עשינו משהו לא בסדר.

כמו כן עלה נושא תפקיד החברות/ים של האדם שמואשמ/ת באלימות – במקרים שאני הייתי עדה להם לאחרונה, החברות/ים תפשו את מקומן כמי שתפקידן להגן על חברם מההאשמות, ולהכחיש אותן על חשבון המתלוננת/השורדת. לתפישתי, תפקידן של חברות/ים הוא לעזור ולתמוך בחברתן בזמן שהיא לוקחת אחריות, לעזור לה להבין את חומרת המעשים כפי שרק חברות/ים יכולות לעשות, לא לתת לה הנחות ולתמוך בה בתהליך הזה (בענין זה שימו לב בעיקר לסעיף 8).

על מנת לקדם את ההבנות האלה, החלטתי לתרגם את הטקסט הזה, טקסט מאוד מפורסם שמקורו בקהילות הרדיקליות בארה"ב. הוא נכתב על ידי אדם שהואשם באלימות, אשר מתאר את הדרכים שבהן הוא נקט על מנת להתמודד עם ההאשמות.

להמשיך לקרוא

על אזהרות טריגר ולמה הן חשובות

אולי זה הזמן בשנה, אולי היום נגד אלימות כלפי נשים הממשמש ובא, או אולי פשוט משהו במים – אבל לאחרונה מופיעים לי בפייסבוק (ובכלל) טקסטים וקישורים טריגריים בכמות הולכת וגוברת. החל מתיאורים מפורשים של אונס קבוצתי, עובר בסרטונים המתעדים הטרדה טרנספובית וכלה בקישורים לפוסטים מהממים-אך-קשים. המשותף בין כולם: אף אחד לא הגיע עם אזהרה.

למען הסר ספק – כל התכנים האלה הם חשובים מאין כמותם. דיון באלימות מינית, מגדרית, ובכלל, הוא חשוב והכרחי. בלי להעלות מודעות ולדבר על אותם נושאים, לא תהיה לנו כל אפשרות להאבק נגדם. בלי לדעת שגם אחרות שותפות לחוויות הקשות שלנו, נשאר כל אחת בתוך הבועה ההשרדותית שלה ונמשיך לחשוב שכל אחת מאיתנו היא לבד. השיתוף הוא מה שמאפשר לנו להביע סולידיות אחת עם השניה ולפעול ביחד נגד הזוועות האלה.

ועם זאת, יש צד נוסף לענין.

להמשיך לקרוא

לא לשוויון, לא לנישואים

(בין היתר, הפוסט הזה הוא גם קטע מהספר שאני כותבת על ביסקסואליות. אפשר לקרוא את האנגלית המקורית כאן. לקטעים נוספים מהספר לחצו כאן).

…ובדיוק בשבוע שבו תרגמתי את הפוסט הזה, צץ לו אירוע הנשיקות הזה מול הרבנות למען נישואים "חד מיניים", שאני מתנגדת אליו לא רק בשל המאבק למען נישואין אלא גם כי הוא מציג את עמדת "היהודים אשמים" הישנה והטובה (לא המדינה, לא הממשלה, לא ההגמוניה ההטרונורמטיבית, אלא הרבנות, שכזכור מקבלת את כוחה מהמדינה), וגם כי, לפחות בנקודה זו, נראה שהוא אירוע סטרייטי ברובו. אז אפשר לקרוא את הפוסט הזה גם כהסבר על תחושת הבחילה שהתיישבה אצלי בגרון.

במהלך העשור האחרון, "שוויון בנישואים" היווה את נושא הדגל של התנועה הדומואית. אותו מאבק, שמשווק לנו בתור האחד-והיחיד שיביא לשוויון ויסיים את ההומופוביה לעולם ועד, הינו (בעיקר בארה"ב, אבל גם בארץ) המוקד המרכזי שבו מושקעת האנרגיה הפוליטית והאקטיביסטית הדומואית. המאבק לשוויון בנישואים מוצג לנו כמאבק לשוויון ואזרחות מלאה. נאמר לנו שהשלב היחיד אשר מפריד בינינו – "הגייז" – לבין האוטופיה שמעבר לקשת, היא היכולת לרשום את מערכות היחסים "החד מיניות"* שלנו במשרדי הממשלה. ככל הנראה, ברגע שנזכה באותה זכות מפוקפקת, נוכל סוף סוף לצעוד אל עבר השקיעה.

אבל לפני שנתחיל בצעדה, כדאי לבחון לרגע מה אנחנו בעצם מבקשות. מוסד הנישואים שימש ככלי פטריארכלי, קפיטליסטי ושלטוני כמעט משחר קיומו. הוא היווה כלי לשליטה בנשים, לחלוקה ואגירת כסף ומשאבים, ועל מנת לחזק את שלטון המדינה על נתיניה. באופן כללי, משך רוב ההיסטוריה ועד ימינו, מוסד הנישואים היה – ונשאר – אחד המסוכנים ביותר שנוצרו בחברה.

לא לנישואים – בושת הגאווה

להמשיך לקרוא

דו-מיניות סקסיות ולוהטות: יצוגי נשים ביסקסואליות במדיה

(בין היתר, הפוסט הזה הוא גם קטע מהספר שאני כותבת על ביסקסואליות, האנגלית המקורית כאן. שימו לב שמדובר ביצוגים מחו"ל, אז סילחו לי על כך שרוב הקישורים באנגלית. כמובן שהכתוב רלוונטי גם לארץ).

המקרה המוזר של נשים ביסקסואליות

במאמר בשם מוזר יותר ומוזר עוד יותר: ההיעלמות 'המסתורית' של גברים ביסקסואלים [לינק באנגלית], העיתונאי הבריטי ההומו מארק סימפסון כותב על ביפוביה נגד גברים, ומשווה את מצבם ביחס לנשים ביסקסואליות. "אין כל ספק," הוא כותב, "שביסקסואליות הינה מקובלת הרבה יותר כיום אצל נשים מאשר גברים, ולמעשה מקבלת עידוד חיובי, הן מגברים מזילי ריר ועל ידי תרבות מיינסטרים מזילת ריר לא פחות." [הציטוט הזה מקבל ניתוח קצת יותר מעמיק מוקדם יותר באותו פרק]. בחלק זה, הייתי רוצה להתבונן קצת יותר מקרוב באותו "עידוד חיובי" ולבדוק האם הוא אכן כל כך חיובי. להמשיך לקרוא

תרבות אונס – פוסט מעקב

עברו כמה וכמה חודשים מאז שתרגמתי את שלישיית הטקסטים מבלוגים פמיניסטים מארה"ב: רשימת הפריווילגיות הגבריות, הסגברה ותרבות אונס. בינתים, רשימת הפריווילגיות זכתה לקישורים רבים, וגם ההסגברה זכתה לעדנה. תרבות האונס, אולי רעיון קשה קצת יותר, נשאר קצת מאחור.

בזמן מאז שהעלתי את הפוסט, יצא לי לראות הרבה מאוד טקסטים, כתבות והתבטאויות שהיוו דוגמאות חיות לתרבות האונס שאנחנו חיות בה, קרי לנורמליזציה של אלימות מינית כלפי נשים (ואחרות/ים). היום החלטתי לפתוח את הפוסט הזה על מנת לאסוף לינקים, לתת מעקב ודוגמאות לתרבות האונס הישראלית. מבטיחה לעדכן באופן שוטף את כל מה שיתפוס את עיני.

מעודכן לתאריך 4.6.2012

עדכון מתאריך 15.6.2012 – החלטתי להפסיק את המעקב. מטרת הפוסט הושגה היות והמונח נכנס לשיח. כמו כן הספיק לי להתעסק בחומרים טריגריים.

לא לאונס

להמשיך לקרוא

על פמיניזם וביקורת, או: למה אסור לנו לבקר אחת את השניה

לאחרונה, הייתי עדה לכמה וכמה מקרים של הדרה, השתקה והתנהגות כוחנית בתוך הקהילה הפמיניסטית, מהסוג שבימים כתיקונים הוא מלחם חוקי כאשר זה נוגע לקהילות אחרות – בעיקר הבלט"ה והשמאל הרדיקלי. המקרים האלה ותוכנם אינו נושא הפוסט הזה, אבל אזכיר את ארבעת האחרונים בנקודות, רק משום שאני מאמינה שאסור לנו לעבור בשתיקה על מקרים כאלה (שזה כן נושא הפוסט):

  • מקרה "נשים לגופן" והדרת הנשים הביסקסואליות והנשים הטרנסג'נדריות מהספר.
  • מקרה שבו חברה פמיניסטית נזרקה בבושת פנים ובתרגיל מסריח במיוחד, מתוך ארגון פמיניסטי שהשקיעה בו את כל משאביה ואת מרצה בשנים האחרונות, וזאת אחרי שהעזה להעביר ביקורת על חוסר שקיפות בהתנהלות הארגון.
  • מקרה סדרת המפגשים "עיצוב מדיניות פמיניסטית" באוניברסיטת תל אביב, אשר מארגנותיו ראו לנכון להדיר כליל נשים ביסקסואליות ונשים טרנסג'נדריות  מתוכן ההרצאות, ואף לא הקפידו (בלשון המעטה) על נוכחות של נשים מזרחיות ברוב המפגשים.
  • המקרה הרביעי היה הטריגר לפוסט הזה, כאשר ביקורת קלה ולא מאוד דרמטית שהבעתי לגבי פוסט בבלוג פמיניסטי מסוים (על קיר של חברת פייסבוק), זכתה להתקפה לא קלה כלל וכלל ודרמטית למדי מצד אותה הבלוגרית, ועוד חברה שבאה לעזור לה (ככל הנראה על עצם מעשה הביקורת, ועל כך שכתבתי את צמד המלים האלמותי "פריווילגיה אשכנזית").

להמשיך לקרוא