על פריווילגיה ועלבון; או: למה סבבה לצחוק על גברים לבנים מונו-סיס-סטרייטים

מדי פעם אנחנו מתבדחות, בקבוצות בפייסבוק או ביננו לבין עצמנו. זה הולך בערך ככה:

אפשר לרפא הטרוסקסואליות"

גברים, תמותו"

מי מאיתנו שאינה לוקה במונוסקסואליות*, יודעת ש…”

#אשכנזי_בעיני"

בדרך כלל, אם הדברים האלה נאמרים בפורום פומבי, ימצא לו לפחות אחד מבין הקבוצה הרלוונטית שיעלב עד עומקי נשמתו. לפעמים אפילו נמצא נשמות טובות שאינן חולקות את אותה זהות, אבל עדין יגנו בחירוף נפש על הפריווילג הנעלב. ולרוב, במקרים כאלה, תבוא ההאשמה: אתן דכאניות באותה מידה כמו האנשים שאתן יוצאות נגדם.

הפוסט הזה הוא על למה הטיעון הזה שגוי.

להמשיך לקרוא

על קהילות פייסבוק, פירוק ובניה

הפוסט הזה נכתב בקונטקסט של שרשור טרנסמיזוגני בפייסבוק אצל פמיניסטית מסוימת מהקהילה. מי שלא בקיאה בפרטי המקרה ורוצה להתעדכן מוזמנת לקרוא פה אצל לילך בן דוד ופה אצל ארין טולדנו פרג'וב.

מוסר ההשכל שלי מאתמול הוא שויכוחי פייסבוק הם הדבר הכי נורא בעולם ושאנחנו צריכות, כקהילה, פשוט להפסיק עם זה.

פייסבוק מציע לנו את האשליה שאנחנו יכולות לעשות שינוי חברתי דרך דיונים בפייסבוק. כאקטיביסטיות, האשליה הזאת חזקה במיוחד כיוון שהיא גם נותנת לנו אשליה של קונקרטיות ושל שליטה. בתוך מציאות שבה אנחנו מכירות בדיכויים שהם גדולים מאיתנו, והרבה פעמים (למשל שבוע שעבר) מרגישות חסרות אונים אל מולם, לאשליה הזאת יש כח עצום עלינו. פייסבוק נותן פנים להמון. על כל אחת, הוא מראה לנו את האדם הספציפית ואת הדיעה האחת שלה. הוא מציע שאם נעבור אחת אחת אולי נצליח לשכנע ולשנות את המסה.

אבל האשליה הזאת היא שקר. אמנם יש דרכים יעילות לעשות אקטיביזם בפייסבוק, אבל דיונים הם לא אחת מהן. חוץ מאשר מתי מעט מקרים, ההמון וההגמוניה תמיד יהיו יותר. למצוא אוזנים קשבות בויכוחי פייסבוק זה כמו למצוא מחט בערימה של שחט (בהנחה שיש שם מחט בכלל). ולא רק שזה לא באמת יוצר שינוי החוצה, כל מה שהדיונים והמריבות האלה עושים לנו זה לרוקן אותנו ולפגוע בנו. אתמול כל היום של הרבה א/נשים הלך על לדפוק את הראש אל מול השרשור המזוויע ההוא. ללכת ולתרום כמיטב יכולתנו, ללכת להתווכח, ללכת לקרוא את הזוועות הדכאניות וחגיגת האלימות שהלכה שם. כאשר כל תגובה קורעת בבשר, כל הערה פוצעת, לשפוך את הדם שלנו על אזנים ערלות.

אנחנו לא יכולות למוטט קיר בטון בכך שנדפוק עליו את הראש.

הויכוחים האלה הורסים אותנו. אנחנו קהילה שבאופן קבוע, כבר שנים על גבי שנים, משקיעה את כל האנרגיות שלה בויכוחי פייסבוק שמפרקים את כולן ומשאירים אותנו פגועות. ואז כשמגיע הזמן לבנות לנו קהילות או מעגלים תומכים, אין לנו אנרגיות לזה.

נכון, יש דברים שאפשר ללמוד מדיונים בפייסבוק. את אותם דברים והרבה יותר אפשר ללמוד בדרכים ובמרחבים שהם נעימים ולא פוגעניים, בדרכים שהן בונות ולא הרסניות. במרחבים שמאפשרים לנו להפתח, ללמוד ולשאול במקום להיות במתקפה  או במגננה. כמויות הנזק העצומות שנגרמות ונגרמו לקהילות שלנו דרך מריבות פייסבוק פשוט לא מצדיקות את זה.

במקום לשים את האנרגיה שלנו במקומות שרק פוגעים בנו, ולהרוג את עצמנו בתהליך, אנחנו צריכות להתחיל להשקיע אותה איפה שנקבל משהו חזרה. איפה שהיא תצא על בניה ולא על הרס, על איפה שהיא נחשבת ולא איפה שהיא מתפוגגת. אנחנו צריכות להתחיל לתעדף את עצמנו, ואת הקהילות שלנו. להוציא אנרגיה על החברות שלנו והאהובות שלנו, על מרחבים מיטיבים איפה שנוכל ללמוד ולדבר במקום להתווכח ולהפגע. לבנות לעצמנו קהילות תומכות ומהממות במקום לזרוק אנרגיה במקומות שלא נותנים לנו כלום ואף גורעים.

להסר ספק, אני מתכוונת שאנחנו צריכות להשקיע בבנית קהילות אמיתיות, מרחבים מיטיבים פנים מול פנים. לא טקסטים וקהילות פייסבוק שרק יתפרקו לנו בידים שוב ושוב כי אחרי כל השנים האלה, כל מה שאנחנו יודעות זה איך לפרק ואנחנו מפרקות אחת את השניה למוות.

מגיע לנו לדאוג לעצמנו. מגיע לנו להיות העדיפות הראשונה של עצמנו. מגיעה לנו תמיכה במקום להפגע. מגיע לנו לבנות, ומגיע לנו להיבנות.

Featured image

קרדיט: לא ידוע

[נ.ב. נשאלתי כיצד לישם את הדברים. בואו נגיד שזאת נקודה התחלה לא רעה. וגם לציין שהרבה קולות כאלה מתחילות להשמע ביחוד בקהילה הביסקסואלית (המהממת).]

הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו | פוסט אורחת מאת דר גוטמן

albi

קרדיט: נינו הרמן

לפני כמעט שבוע נעצרתי באלבי יחד עם אורלי חן.

בסביבות 1 בלילה, כשהמקום כבר היה סגור, נכנס פקח וביקש ממני להזדהות לצורך מתן דו"ח למקום (עד עכשיו לא ברור על מה). לא הזדהיתי, כי אני לא בעלת המקום. אחרי שעה בערך של אלימות משטרתית, אני ואורלי הובלנו באזיקים לתחנת המשטרה. את רב הלילה בילינו בלחכות. לחכות לשוטר שיסיים לכתוב דו"ח אירוע, לחכות לניידת שתיקח אותנו למחוז ת"א, לחכות לשוטרת שתלווה אותנו לשירותים (במידה והייתה שוטרת בתחנה בכלל), לחכות לקצין, לחכות למז"פ, לחכות לחוקר. בבוקר שלמחרת שוחררנו, ושמחנו למצוא חברות וחברים שחיכו לנו בחוץ, יחד עם עורך דין. כשהדלקתי סוף סוף את הפלאפון אחרי הלילה הארור הזה, קיבלתי מיליון הודעות של הזדהות ואינסוף טלפונים, שהמשיכו להמון המון סולידריות בפייסבוק. הרבה פעמים שאלו אותי איך אפשר לעזור. האמת היא שהשאלה עצמה עזרה. לדעת שכל אחת ואחד מכם עומדת מאחורי ורוצה לתמוך, אחרי לילה שהסביר לי על בשרי ממש עד כמה המערכת רוצה לרעתי, זה בדיוק מה שהייתי צריכה. יש עוד דבר אחד שתוכלו לעשות בשבילי, וזו הדרך בה תספרו את הסיפור. להמשיך לקרוא

הצעד הראשון: הצעות לא/נשים שהואשמו בהתנהגות אלימה

בשבועיים האחרונים הנושא הזה חזר ועלה אצלי בהקשרים שונים: לקיחת אחריות אל מול האשמות בגילויי אלימות. נראה שאצלנו בקהילות לא קיימת מספיק מודעות לדרכי התמודדות פמיניסטיות ובונות עם האשמות ותלונות (מילים עם קונוטציות שליליות, אבל שימו לב שאני משתמשת בהן כתחליף זול בעברית לביטוי calling out, שהוא מדויק וחיובי יותר) על אלימות. אותה ההבנה שברגע שמגיעה האשמה, הדבר הראשון שצריך לעשות זה לקחת אותה ברצינות ולבדוק האם באמת עשינו משהו לא בסדר.

כמו כן עלה נושא תפקיד החברות/ים של האדם שמואשמ/ת באלימות – במקרים שאני הייתי עדה להם לאחרונה, החברות/ים תפשו את מקומן כמי שתפקידן להגן על חברם מההאשמות, ולהכחיש אותן על חשבון המתלוננת/השורדת. לתפישתי, תפקידן של חברות/ים הוא לעזור ולתמוך בחברתן בזמן שהיא לוקחת אחריות, לעזור לה להבין את חומרת המעשים כפי שרק חברות/ים יכולות לעשות, לא לתת לה הנחות ולתמוך בה בתהליך הזה (בענין זה שימו לב בעיקר לסעיף 8).

על מנת לקדם את ההבנות האלה, החלטתי לתרגם את הטקסט הזה, טקסט מאוד מפורסם שמקורו בקהילות הרדיקליות בארה"ב. הוא נכתב על ידי אדם שהואשם באלימות, אשר מתאר את הדרכים שבהן הוא נקט על מנת להתמודד עם ההאשמות.

להמשיך לקרוא

קהילות בונות, קהילות הורסות – מחשבות על אתיקה פמיניסטית ושיח קהילתי

הפוסט אשה אינה נולדת פמיניסטית, מאת עלמה, שהתפרסם שלשום בראומה תפס אותי ברגע מאוד סוער. כבר שבועיים (פלוס מינוס כמה שנים) אני מתחבטת ביני לבין עצמי עם הנושא הזה, ברמה כמעט אובססיבית. מחפשת תשובות מוחצות או עמדות ניצחות, שוקלת צדדים שונים של הנושא ולא מוצאת קרקע מוצקה (ואולי זהו אופי הנושא). יהיה מה שיהיה – את פוסט התגובה הזה אני כותבת ממקום שכרגע גועש ורועש אצלי בבטן. משכך, הוא לא מתיימר לספק את התשובות האולטימטיביות שאני – ורבות כל כך מאיתנו – מחפשות. מה שכן, הייתי רוצה לשתף אתכן בחיפוש.

תודה לדלית באום, אינה מיכאלי, יאנה ציפרבלט, שוקי הרזה ועוד א/נשים – שמדעת או שלא מדעת – תרמו להרבה מהרעיונות שבפוסט הזה.

הבית השקרי ואשליית המרחב הבטוח

אתחיל ואומר את המובן מאליו – הזירה הפמיניסטית, וביחוד זו שפורחת בפייסבוק – היא זירה פוגענית – למרות, ואולי בגלל – אשליית המרחב הבטוח. כאשר אנחנו נכנסות לקבוצה פמיניסטית, משהו בנו מרגיש כאילו חזרנו "הביתה". אנחנו מצפות להבנה, סולידריות, חמלה והכלה. כמו בטקסטים הפרסומיים של תלמה, "המשפחה היא זו שמכירה אותך טוב מכולם ויודעת מה דרוש לך בכל רגע." אפילו במדיום המנוכר של האינטרנט ופייסבוק, כשאנחנו נמצאות במרחב פמיניסטי, אנחנו "בבית" – ומהבית אנחנו מצפות ליותר. להמשיך לקרוא

על אזהרות טריגר ולמה הן חשובות

אולי זה הזמן בשנה, אולי היום נגד אלימות כלפי נשים הממשמש ובא, או אולי פשוט משהו במים – אבל לאחרונה מופיעים לי בפייסבוק (ובכלל) טקסטים וקישורים טריגריים בכמות הולכת וגוברת. החל מתיאורים מפורשים של אונס קבוצתי, עובר בסרטונים המתעדים הטרדה טרנספובית וכלה בקישורים לפוסטים מהממים-אך-קשים. המשותף בין כולם: אף אחד לא הגיע עם אזהרה.

למען הסר ספק – כל התכנים האלה הם חשובים מאין כמותם. דיון באלימות מינית, מגדרית, ובכלל, הוא חשוב והכרחי. בלי להעלות מודעות ולדבר על אותם נושאים, לא תהיה לנו כל אפשרות להאבק נגדם. בלי לדעת שגם אחרות שותפות לחוויות הקשות שלנו, נשאר כל אחת בתוך הבועה ההשרדותית שלה ונמשיך לחשוב שכל אחת מאיתנו היא לבד. השיתוף הוא מה שמאפשר לנו להביע סולידיות אחת עם השניה ולפעול ביחד נגד הזוועות האלה.

ועם זאת, יש צד נוסף לענין.

להמשיך לקרוא

על האבל – פוסט לכבוד שלוש שנים לרצח בברנוער

את הפוסט הזה כתבתי ביום של הרצח, והוא התפרסם בגוגיי כמה שעות לאחר מכן. היום אני מעלה אותו כדי שנזכור את מה שקרה, את הכאב, האבל והתסכול. ואת זה שהם לא עוברים. וגם שלוש שנים אחרי, אני עדין דומעת בעת כתיבת שורות אלו.

יהיה זכרם מאבק.

על האבל

הייתי בבית אתמול בלילה כאשר קיבלתי את ההודעה על אירוע הירי בבית האגודה. עוד לא היו כותרות באתרי החדשות, עוד לא היו דיווחים, אבל כבר היו שמועות: אדם נכנס לבית האגודה והתחיל לירות בא/נשים. שמונה נפצעו, לא ברור אם מישהו מת. הדקות שלאחר מכן הפכו להיות שטף אחד אחיד. פתאום משמונה המספר עלה לעשרה, פתאום היו שני הרוגים. פתאום היו טלפונים. מי בסדר, מי לא, מי הכיר, מי היה, מה קרה שם. פתאום התחילו לצוץ שמות. להמשיך לקרוא