על ניפוץ מיתוסים והתנגדות (דברים שאמרתי במוזיאון תל אביב)

מתוך פלואידיליה – ערב הרצאות קצרות על כל מה שיפה, מרתק ומאיים בביסקסואליות, קוויריות ופלואידיות מינית ומגדרית

חודש הגאווה בסימן ביסקסואליות מבקש להדגיש את הזהות הביסקסואלית ולהביא לניראות ולגיטימציה עבור הקהילה. כל זה קורה במסגרת הפסטיבל הקפיטליסטי של חודש הגאווה בתל אביב, שמטרתו לשווק את העיר בתור יעד תיירותי נחשק, תוך כדי הסטה של תשומת הלב הרחק מהכיבוש, האפרטהייד ורצח העם שמתרחשים ממש כאן. במסגרת הזאת, קל לשכוח מהדרכים שבה ביסקסואליות יכולה לשמש בתור כלי להתנגדות. דרך לפירוק וחתירה כנגד דיכוי במקום כרטיס כניסה לשורות ההגמוניה.

זהות ביסקסואלית נוגעת לא רק למיניות או רומנטיות, אלא יכולה לייצג עוד דברים רבים אחרים. היא נושאת איתה משמעויות נוספות בחברה ובתרבות, שמתבטאות בחשיבה שלנו על ביסקסואליות כזהות ועל אנשות ביסקסואליות, ובצורה שבה אנחנו מדמיינות אותן. אותן משמעויות, לדעתי, נוכחות בצורה הברורה ביותר במסגרת סטריאוטיפים ביפובים. הסטריאוטיפים מהווים גוף של ידע מדומיין לגבי המשמעות של ביסקסואליות והאופן שבו היא עובדת. לכן אם נתעמק בהם נוכל להבין את המשמעויות שהחברה והתרבות נותנות לביסקסואליות, ואת החרדות שהיא מעוררת בחברה. בסופו של דבר, הסטריאוטיפים עונים לשאלה: מה כל כך מפחיד בביסקסואליות? בהמשך לזה, התשובות יכולות לעזור לנו להבין איך אפשר להשתמש בביסקסואליות כדי להתנגד למבני דיכוי בחברה.

בספר שלי, אספתי רשימה בסיסית של סטריאוטיפים:

אין כזה דבר ביסקסואליות

אולי האמונה הנפוצה ביותר על ביסקסואליות. לפי הסטריאוטיפ הזה, ביסקסואליות לא קיימת, ומי שמזדהה כביסקסואלית פשוט טועה או מבולבלת. במסגרת זאת, ביסקסואליות ואנשות ביסקסואליות עוברות הכחדה סימבולית כיוון שהקיום שלהן מוכחש. בקריאה מעמיקה יותר, אפשר לזהות כאן חרדה עמוקה: החברה באופן קבוע מנסה להכחיש את הקיום של דברים שמאיימים עליה. הנסיון להעלים את הביסקסואליות הינו למעשה נסיון לנטרל את אותו איום ואת הפוטנציאל החתרני שלה.

ביסקסואלים הם מבולבלים, לא החליטו או נמצאים בשלב מעבר

המשך "טבעי" של הסטריאוטיפ הראשון. הסטריאוטיפ הזה מסביר לנו איך בדיוק קרה שא/נשים דווקא כן מזדהים בתור ביסקסואלים – הם פשוט טועים. הסטריאוטיפ הזה משקף תחושה של חוסר יציבות, חוסר עקביות וספק תמידי, ומעורר דימוי של ביסקסואלים כמי שנמצאים במעבר תמידי בין פרטנרים ממגדרים שונים. בקריאה ביקורתית, אפשר לזהות פה נסיון לייצב קטגוריות של נטיה מינית, מה שמסמן ביסקסואליות כקטגוריה שמערערת על הבינאריה של הומוסקסואליות/הטרוסקסואליות. לפי זה אפשר לחשוב על ביסקסואליות כמערערת יציבות ומעודדת הטלת ספק בכל דבר – לא רק בזהויות מיניות, אלא גם בהבניות כמו רצף המין, מגדר ונטיה מינית; דרך ההטרופטריארכיה, גזענות ואייבליזם; וכלה במבנים כמו קפיטליזם, ממשל, חוק, קולוניאליזם וכיבוש.

ביסקסואליות הן שרמוטות, מופקרות או בוגדות

במסגרת המחשבה ההגמונית, כל בחירה מינית או רומנטית שעוברת את המספר 1 נחשבת אוטומטית לחריגה או לעודפות. הרעיון של עודפות מינית מוביל לרושם של מופקרות מינית. על פי הסטריאוטיפ הזה, כיוון שביסקסואליות נמשכות לאנשות מיותר ממגדר אחד, הרי שהן עושות סקס ללא הבחנה, ולכן הינן שרמוטות. בקריאת עומק, הסטריאוטיפ הזה מסמן חרדה של החברה מפני מיניות. ביסקסואליות מוצגת כהיפרמינית לפי ההנחה שסקס זה רע, שלרצות סקס זה רע, שלרצות א/נשים מיותר ממגדר אחד זה רע, ושלרצות יותר מאדם אחד זה רע. הרעיון של חוסר נאמנות או בגידות יכול להצביע על המונוגמיה בתור אחד מהמבנים הדכאניים בחברה, מבנה ששימש באופן היסטורי ועד היום ככלי פטריארכלי וקפיטליסטי לשליטה בנשים ולבידוד של א/נשים ככלל.

כיוון שלרוב, הסטריאוטיפ הזה מכוון נגד נשים באופן ספציפי, אפשר גם ללמוד ממנו הרבה לגבי החרדה שמעוררת מיניות נשית עצמאית. במסגרת תרבות האונס—תרבות שבה אונס ואלימות מינית הם קבילים ונורמלים—מיניות יכולה להפוך לנשק נגד נשים ש"שוברות את החוקים". היות והסטריאוטיפ הזה משמש פעמים רבות כהצדקה לאלימות מינית כלפי נשים ביסיות, המודעות אליו יכולה לעזור לנו להתנגד לתרבות האונס, כמו גם לדרכים אחרות שבהן מיניות נכפית על כולנו. מהצד השני של אותו מטבע, הזיהוי של ביסקסואליות עם מיניות יכול לפתוח פתח לתרבות מינית אחרת, כזו שמעודדת מיניות עצמאית, חקירה והנאה, ושחותרת ומערערת על גבולות של זהות, גוף, מיניות ומגדר. האופציה הזאת יכולה לתת לנו דרכים להתנגד להטרוסקסואליות כפויה וליצור תרבות מינית – ואמינית – רדיקלית.

הרעיון שביסקסואליות שוכבות עם פרטנרים/ות ללא הבחנה כמו כן מהדהד את החרדה החברתית מערעור חוקי המגדר. אומרים ש"ביסקסואל הוא אדם ששולח יד לתחתונים של מישהו, ושמח במה שהוא מוצא". המשפט הזה מדגיש את העובדה שלעולם אי אפשר לדעת מה באמת "נמצא לא/נשים בתחתונים". כלומר הוא מסמן ביסקסואליות כ"שותפות לפשע" של אנשות טרנס וג'נדרקווירז, ומחבר בין ביסקסואליות לטרנסג'נדריות בתור שני רעיונות קרובים שעוברים, כל אחד בדרכו, על חוקי המגדר.

הרעיון של חוסר נאמנות או בגידות מציג ביסקסואליות כבוגדות מטבען. המילון מגדיר בגידה, בין היתר כ"הפרת אמון" או כ"נסיון להפיל את הממשלה או להרוג את השליט". מכאן אפשר לחשוב על ביסקסואליות כהפרת האמון שנכפה עלינו מצד מוקדי הכח, או כנסיון "להרוג" את הסדר ההגמוני. אנחנו יכולות לבגוד במונוגמיה, בפטריארכיה, בממשלה, במדינה או בצבא. אנחנו יכולות גם לבגוד בקהילה הגאה על הנורמליזציה, הפינקוושינג וההומולאומיות שהיא מקדמת. אנחנו חופשיות לבגוד בכל דבר שמגביל את החופש שלנו, ובכל מבנה דכאני באשר הוא.

ביסקסואלים מפיצים איידס ומחלות מין

בעקבות הסטריאוטיפ הקודם, ובהסתמך עליו, לעתים קרובות ביסקסואלים – ובמיוחד גברים ביסקסואלים לא לבנים – מדומיינים בתור מי שעושים סקס לא מוגן וללא הבחנה עם פרטנרים רבים, שאוספים מחלות מין שונות על הדרך ומפיצים אותם הלאה. בקריאה ביקורתית, הסטריאוטיפ הזה מגלה חרדה הן ממיניות קווירית והן ממחלות וממוות, שבאה לביטוי דרך אייבליזם (תפישה שלילית של נכוּת ואנשות נכות).

באופן מטאפורי, איידס מדומיין כ“מחלת הקוויריוּת", מחלה שהיא גם "עונש" ללהט"ב וגם התגשמות של החרדה הסטרייטית מ"הדבקות בקוויריות". גברים ביסקסואלים מדומיינים כנשאי מחלות מדבקים, שיוצאים לגנים לעשות סקס לא מוגן ואז חוזרים הביתה ומדביקים את נשותיהם וילדיהם התמימים. בעקבות זאת, אפשר לדמיין ביסקסואליות כנשאית מדבקת של קוויריות אל תוך אוכלוסיות סטרייטיות, בעלת פוטנציאל "להדביק", כלומר ליצור הפרעה וערעור על מבנים הטרונורמטיבים. המטען הגזעני של הסטריאוטיפ הזה מגלה גם חרדה מערעור על לובן ועל טוהר אתני, כלומר הוא מאפשר לנו לדמיין גברים ביסקסואלים לא לבנים כהפרעה לסדר הגזעני. בנוסף, הסטריאוטיפ הזה קושר בין קוויריות לבין נכות ומחלות, ומייצג פחד ממוות. מכאן שבמסגרת הסטריאוטיפ הזה, ביסקסואליות מערערת גם על הגבולות בין חיים ומוות, בריאות וחולי. בכך הוא חושף את האייבליזם של החברה ומסמן גופים נכים או חולים כאתר של חתרנות והתנגדות.

ביסקסואליות הן בעצם סטרייטיות או לסביות/הומואים

הסטריאוטיפ הזה נסמך על הסטריאוטיפ השני ברשימה, שלפיו ביסקסואליות הן מבולבלות, ובעצם הן "כל דבר חוץ מביסקסואליות”. ניתן לקרוא את הסטריאוטיפ הזה כנסיון נוסף להנציח ולקבע את הגבולות בין הומוסקסואליות להטרוסקסואליות. בנוסף, מענין לומר, שעבור נשים ביסיות ההנחה השכיחה היא שהן למעשה סטרייטיות, בעוד שעבור גברים ביסקסואלים, ההנחה היא שהם למעשה הומואים. ההנחות האלה מצביעות על נקודת מוצא שלפיה כולן/ם בעצם מעדיפות/ים גברים, ושסגידה לגבריות היא הדבר המחבר בין כל הביסיות/ים באשר הן. הרעיון הזה משליך את שנאת הנשים והאדרת הגבריות שבחברה – על א/נשים ביסקסואלים. אותה השלכה מאפשרת לנו לשקף את כל זה חזרה לחברה, ודרך כך לחשוף את מערכת הבסיס של מיזוגניה (כלומר שנאת נשים) וסקסיזם. בהמשך לכך, היא יכולה גם לעזור לנו לחתור תחת הבניות של עוצמה, כח ושליטה גברית, ולהחליף אותן בטווח משמעויות בונה ופמיניסטי יותר.

ביסקסואלים יכולים לבחור האם להיות סטרייטים או הומואים/לסביות

הסטריאוטיפ הזה מצייר ביסקסואלים בתור אנשים שיכולים לבחור בין זהות וסגנון חיים סטרייטי או הומולסבי, והוא נובע מהרעיון שבחירה היא בלתי לגיטימית. אותו רעיון נובע מהבינאריה ההיררכית של טבע אל מול תרבות, שבמסגרתה "טבע" נחשב לאותנטי ולכן ללגיטימי, בעוד ש"תרבות" היא בלתי אותנטית ובלתי לגיטימית. הסימון של ביסקסואליות כ"בלתי טבעית" מאפשר ערעור על מוסכמות של אותנטיות ולגיטימיות, ולכן גם על נורמליות. ביסקסואליות יכולה לאפשר מרחב פוליטי חתרני עבור הבלתיאותנטי, הבלתיטבעי, הבלתילגיטימי והיכולת לבחור – דחיה של קטגוריות טבעיותלכאורה ושל ניצול אנושי של הטבע. במקום זאת, היא יכולה לקדם פוליטיקה של המצאה, של דמיון, של כל דבר אפשרי וכל הבלתי אפשרי.

מודעות פרסומת

המיתוס של המיתוסים – הרצאה בוידאו

את ההרצאה הזאת נתתי בכנס סקס אחר באוניברסיטת תל אביב במאי 2012. ההרצאה עוסקת בסטריאוטיפים ביפובים, ובה אני טוענת שבמקום להפריך את המיתוסים, עלינו להשתמש בהם על מנת לייצר פוליטיקה ביסקסואלית רדיקלית. ההרצאה מבוססת, אך לא זהה, לפוסט הזה. היא כמו כן אחת ההרצאות הכי טובות שיצא לי להעביר.

ההרצאה בעברית עם כתוביות בעברית ואנגלית. (כדי לראות את הכתוביות, צריך להדליק אותן על ידי לחיצה על הכפתור השמאלי ביותר בפינה הימנית של הוידאו).

תהנו :)

לא לשוויון, לא לנישואים

(בין היתר, הפוסט הזה הוא גם קטע מהספר שאני כותבת על ביסקסואליות. אפשר לקרוא את האנגלית המקורית כאן. לקטעים נוספים מהספר לחצו כאן).

…ובדיוק בשבוע שבו תרגמתי את הפוסט הזה, צץ לו אירוע הנשיקות הזה מול הרבנות למען נישואים "חד מיניים", שאני מתנגדת אליו לא רק בשל המאבק למען נישואין אלא גם כי הוא מציג את עמדת "היהודים אשמים" הישנה והטובה (לא המדינה, לא הממשלה, לא ההגמוניה ההטרונורמטיבית, אלא הרבנות, שכזכור מקבלת את כוחה מהמדינה), וגם כי, לפחות בנקודה זו, נראה שהוא אירוע סטרייטי ברובו. אז אפשר לקרוא את הפוסט הזה גם כהסבר על תחושת הבחילה שהתיישבה אצלי בגרון.

במהלך העשור האחרון, "שוויון בנישואים" היווה את נושא הדגל של התנועה הדומואית. אותו מאבק, שמשווק לנו בתור האחד-והיחיד שיביא לשוויון ויסיים את ההומופוביה לעולם ועד, הינו (בעיקר בארה"ב, אבל גם בארץ) המוקד המרכזי שבו מושקעת האנרגיה הפוליטית והאקטיביסטית הדומואית. המאבק לשוויון בנישואים מוצג לנו כמאבק לשוויון ואזרחות מלאה. נאמר לנו שהשלב היחיד אשר מפריד בינינו – "הגייז" – לבין האוטופיה שמעבר לקשת, היא היכולת לרשום את מערכות היחסים "החד מיניות"* שלנו במשרדי הממשלה. ככל הנראה, ברגע שנזכה באותה זכות מפוקפקת, נוכל סוף סוף לצעוד אל עבר השקיעה.

אבל לפני שנתחיל בצעדה, כדאי לבחון לרגע מה אנחנו בעצם מבקשות. מוסד הנישואים שימש ככלי פטריארכלי, קפיטליסטי ושלטוני כמעט משחר קיומו. הוא היווה כלי לשליטה בנשים, לחלוקה ואגירת כסף ומשאבים, ועל מנת לחזק את שלטון המדינה על נתיניה. באופן כללי, משך רוב ההיסטוריה ועד ימינו, מוסד הנישואים היה – ונשאר – אחד המסוכנים ביותר שנוצרו בחברה.

לא לנישואים – בושת הגאווה

להמשיך לקרוא

מבוא לביסקסואליות: הבסיס

נשאלתי שאלה בפוסט על ביסקסואליות ואהבה, והיות שאני מניחה שהרבה א/נשים תוהות לגבי התוכן שלה, החלטתי לענות לה "כמו שצריך", כלומר בפוסט.

שואלת המגיבה:

היי,
אני עושה עבודה בנושא ביסקסואליות,

יש משהו אחד בסיסי שאני לא מבינה, באמת אפשרי להיות דו? את מגדירה את עצמך כדו, זה אומר למעשה שאת נמשכת גם גברים וגם נשים באותה מידה? את תוכלי להתחתן או להיות בזוגיות רצינית עם גבר ולהיות מאושרת? ולהפך גבר שמגדיר את עצמו כדו- יכול להיות עם אישה בזוגיות או להתחתן ולהיות מאושר? או שזה למעשה העמדת פנים מתוך פחד להסתכל לחברה ולעצמו ולומר אני הומו/לסבית ולא דו?
אשמח אם תעני לי על שאלה בסיסית זו,
תודה מראש' me'

האם באמת אפשרי להיות ביסקסואל/ית? התשובה הקצרה היא: כן. להמשיך לקרוא

קצרצר מס' 2: על ביסקסואליות ואהבה

שוב מהספר שאני כותבת. ששמו, אגב, הוא Bi Radical: Notes for a Bisexual Revolution.

דיסקליימר: אנא סילחו לי על חוסר הלינקים. כל הטענות שאני טוענת בקטע שלמטה מגובות מחקרית. הבעיה היא שספרים מנייר לא עובדים כל כך טוב עם לינקים :( אם אתן/ם סקרניות/ים לגבי משהו באופן ספציפי, אתן/ם מוזמנות/ים לשאול למטה בתגובות.

דרך שפה של אהבה זוגית, א/נשים נדחקות לתוך ההסכמים הפיננסים מלאי הפריווילגיה שנקראים "נישואים", ויוצרים יחידות קטנות וממושמעות שבהן נשים וילדות/ים נשלטות/ים על ידי גברים, וגברים נשלטים על ידי קפיטליזם. דרך שפה של אהבה ודאגה, ממשלות בונות את שלטונן, מערכת שתפקידה להגן על הגדולים והחזקים, הלבנים ובעלי העוצמה, מפני המוחלשים, המודחקות, המדוכאים והזועמות. מערכת שהופכת עוני לפשע, שהופכת צבע לפשע, שהופכת התנגדות לפשע, שהופכת נשים לפושעות, שהופכת שורדות לפושעות, שהופכת קוויריות/ים לפושעות, שולטת בחיינו ומגינה אף לא על אחת מאיתנו. דרך שפה של אהבת המולדת, אנו נשלחים/ות למות, לרצוח, לכבוש, לאנוס, להרעיל, להרוס ולכלוא. דרך שפה של אהבה, אונס ואלימות נגד נשים מקבלים הצדקה, כאשר "הוא עשה את זה מאהבה", כש"אין חוקים באהבה ומלחמה", כשלאהבה "אי אפשר להתנגד". דרך שפה של אהבה לגזע הלבן, לערכים לבנים, תרבות לבנה ומבנים לבנים של משפחה ומערכות יחסים, נבנית המערכת הגזענית. שפה של אהבה מנוצלת ככלי נגד ביסקסואליות/ים וקוויריות אחרות על מנת לשלול את צורת החיים שלנו, התשוקות שלנו ואת עצם קיומנו. אהבה היא כלי לדיכוי שלנו.

אך אהבה היא גם כלי להתנגדות. אהבה עוזרת לנו לחצות גבולות, היא יכולה לעזור לנו ליצור בריתות וסולידריות, ולשבור את חומות המערכת והדיכוי. אהבה יכולה לעזור לנו לפרוץ את גבולות הבידוד שנבנים סביבנו על ידי חברה ביפובית שמפרידה ביננו ודורכת עלינו. אנחנו יכולות/ים לשבור את חוקי האהבה, למצוא דרכים חדשות לאהוב אחת את השני/ה ואת עצמנו, להתנגד לדרכים שבהן אהבה מנוצלת נגדנו, לנכס את האהבה ולהפוך אותה לשלנו. בתור ביסקסואליות/ים אהבה היא הכלי שלנו לפרק את בית האדון. הכלי שלנו להתנגד לגבולות, הכלי שלנו להרוס את המערכת. הכלי שלנו לבעוט ולצעוק ולאהוב ולשחק, הכלי שלנו לדמיין וליצור את הבלתי אפשרי. הכלי שלנו למהפכה.

המקור באנגלית: להמשיך לקרוא

קצרצר: ציטוט מהספר שאני כותבת על ביסקסואליות

סטריאוטיפ אי-הנאמנות שופך אור על מטאפורת הביסקסואל/ית כבוגד/ת (אחת מהאהובות עלי, אישית). המילון מגדיר בגידה כ"הפרת אמון" או כ"נסיון להפיל את ממשלת המדינה לה חב הבוגד נאמנות, או לרצוח את השליט", הגדרה שמדגישה את תפקידה של ביסקסואליות בתור גורם מסית. אנחנו יכולות לחשוב על ביסקסואליות בתור בגידה באמון שנכפה עלינו על ידי מנגנוני הכח*, כמו גם בתור התגשמות של הנסיון להפיל או "לרצוח" את הסדר ההגמוני. אנו יכולות, אם כן, להשתמש במשמעות הזאת בתור שער לבגידה במונוגמיה, לבגידה בהטרופטריארכיה**, לבגידה בממשלות, מדינות, מלחמות. לבגידה בתנועת הלהט"בית (ה-ההה"ה-ית), על הנורמליזציה*** שלה ועל הנסיונות שלה למסמס את הקהילות שלנו בחברה. אנחנו יכולות להיות בוגדות בכל דבר שמגביל אותנו, ובכל דבר שעומד בדרכנו: כל מנגנוני הכח, כל הדיכויים.

המקור (באנגלית):

The stereotype of unfaithfulness brings to light the metaphor of the bisexual as traitor (one of my personal favourites). The dictionary defines treason as “a betrayal of trust”, or as “an attempt to overthrow the government of the state to which the offender owes allegiance or to kill […] the sovereign”, a definition which betrays, if you will, bisexuality's function as an agitator. We can think about bisexuality as betrayal of the trust imposed on us by power structures, as well embodying an attempt to overthrow or “kill” hegemonic order. We can then use this as a gate to betraying monogamy, to betraying patriarchy, to betraying governments, countries, wars. To betraying the “LGBT” (GGGG) movement, for normalizing and promoting the assimilation of our communities. We can be traitors to anything that confines us, and to anything that stands in our way: all power structures, all oppression.

 

* מנגנוני הכח הם מבנים היררכים אשר שולטים בחברה דרך כסף, משאבים וכח. למשל, ממשל, קפיטליזם, פטריארכיה, גזענות וכן הלאה.
** הטרופטריארכיה היא פטריארכיה הטרוסקסואלית, כלומר שלטון גברי הטרוסקסואלי כפוי.
*** נורמליזציה היא נסיון להשתלב בנורמה, ליצור מצב נורמטיבי או סטטוס קוו. לרקע, כדאי לקרוא כאן על דומואים.

המיתוס של ניפוץ מיתוסים – שיח הנורמליות ופוליטיקה ביסקסואלית

אוקיי, אני חורגת פה מנוהגי בקודש לפרסם פה רק פוסטים שכתבתי בעברית, ומתרגמת פוסט שלי מהבלוג באנגלית. הסיבה היא שאני חושבת שזה הטקסט המבריק ביותר שיצא לי לכתוב לאחרונה, ושהוא מבהיר יפה מה שניסיתי להגיד כאן וקצת הסתבכתי.

שימו לב: הפוסט מיועד לקהל ביסקסואלי בינ"ל (בעיקר אמריקאי ובריטי). התנועה הביסקסואלית שם היא קצת מעפנה ועל כן הבלוג שלי באנגלית מוקדש רבות לביקורת עליה.

הערה תרגומית: אנגלית היא שפה עם אופציות לניטרליות מגדרית. כשנתקלתי באופציות כאלה, הפכתי אותן בעברית לנקבה :)

בפוסט שפרסמה לא מזמן, הקדישה הבלוגרית The Suburban Bi פסקה למה שהיא הגדירה בתור "פוסט ניפוץ-המיתוסים המתחייב, שבערך כל בלוג ביסקסואלי מספק". ואכן, נראה כמעט בלתי אפשרי להתקל באיזשהו טקסט על ביסקסואליות באנגלית מבלי לראות את אותם המיתוסים, עם אותו סט תשובות. אז חשבתי לקחת את ההזדמנות הזאת כדי לדבר על ניפוץ-המיתוסים הזה, ועל המשמעות הפוליטית שלו ושל המיתוסים האלה לגבינו, כקהילה ביסקסואלית.

וכך אומרת The Suburban Bi:

  • קיום. כן, אנחנו קיימות.
  • מונוגמיה. כן, אנחנו יכולות.
  • נאמנות. כן, אנחנו יכולות. וכן, אנחנו עושות.
  • HIV ואיידס. לא, זה לא הכל באשמתנו.
  • בלבול. לא – באמת שאנחנו לא.
  • חוסר החלטיות. לא – לא זאת המשמעות של גמישות.
  • חמדנות. כן, אנחנו יכולות לרקוד על חתונה אחת.
  • תחתונים. כן – אנחנו מסוגלות לשמור את האיברים שלנו בפנים, כמו כל אחת אחרת.
  • בחירה. לא – אנחנו לא יכולות לבחור להיות סטרייטיות; אנחנו לא יכולות לבחור להיות לסביות או הומואים; לא בחרנו את הנטיה המינית שלנו ברגע אחד של השתוללות מעורפלת-חושים. מי כן?

אז הבה נעבור שניה על הדברים האלה: לא, אנחנו לא מופקרות. לא, אנחנו לא משתרמטות. לא, אנחנו לא מדבקות. לא, אנחנו לא בוחרות להיות ככה (SRSLY, למה שמישהי תבחר בדבר כזה?). כן, אנחנו נורמליות. לא, אנחנו לא מאיימות על הזהות המינית שלכן/ם. כן, אנחנו בדיוק כמוכן/ם. לא, אתן/ם לא בסכנה להיות כמונו. לא, אנחנו לא מאיימות על על הדעות שלכן/ם, החברה שלכן/ם או הבטחון שלכן/ם.

כמעט מיותר לציין, כל זה מכוון לאוזני המעמד הבינוני ההטרוסקסואלי הלבן, הכל-נוכח, כל-שולט. זה שאנחנו לא מאיימות עליו, כן?

בלי מיתוסים ובלי ניפוץ

"אני רוצה הרפתקאות וסיכונים עצומים, ולהיות כל מה שאומרים עלינו".

– דורותי אליסון, פעילה לסבית

הביסקסואליות הסטריאוטיפית מדומיינת בתור סוכנת חתרנית והיפרסקסואלית של כאוס ושינוי חברתי – בדיוק בגלל שהיא מאיימת על המבנה החברתי העכשווי. כל סטריאוטיפ משקף שטח של חרדה חברתית שעליו ביסקסואליות מאיימת, ובכך חושף את הפוטנציאל החתרני והמהפכני של ביסקסואליות לגבי שינוי והתנגדות למבנה החברתי, לתרבות, לחברה ולמערכת.

אז הבה נעבור עליהם שוב, הפעם קצת יותר לאט:

  • קיום: החברה תמיד אוהבת להכחיש את מה שמהווה איום. הנסיון להכחיד את קיומה של הביסקסואליות מבטא נסיון לחסל את את הפוטנציאל המהפכני שהיא טומנת בחובה.
  • מונוגמיה: ביחד עם הטרוסקסיזם, הינה דרכה החביבה של הפטריארכיה לשמור עלינו ביחידות קטנות, צייתנות ומסודרות. לשלוט בנו. להפריד אותנו אחת מהשניה, לדאוג להמשך הקפיטליזם ולשמור על מינימום של התנגדות.
  • נאמנות: אני מאוהבת במטאפורה של הביסקסואלית כבוגדת. אנחנו באמת בוגדות. אנחנו בוגדות במונוגמיה, אנחנו בוגדות בפטריארכיה, אנחנו בוגדות בממשלה בסירובנו לציית להסדרים הזוגיים שהיא מקדשת, אנחנו בוגדות במדינה עם האפשרויות שוברות-הבינאריה ופורצות-הגבולות שאנחנו מייצגות. אנחנו בוגדות במלחמה. אנחנו בוגדות בקהילת "הלהט"ב" (ההה"ה) על הנורמליזציה והאסימילציה שהיא מקדמת. אנחנו בוגדות בכל דבר שמגביל את החופש שלנו, וכל דבר שעומד בדרכנו.
  • HIV ואיידס: מחלת "הקוויריות", אשר מגלמת באורח כה פיזי את החרדה הסטרייטית להדבק בקוויריות שלנו. ביסקסואליות מערערת על הגבול הסטרילי בין הקוויריות החולות להטרוסקסואלים הבריאים. ואם קוויריות היא מחלה מדבקת, אני שמחה להיות נשאית.
  • בלבול: כלומר, חוסר יציבות. כלומר, ספק. כלומר, סוכן של שינוי: אנחנו מטילות ספק. אנחנו מערערות. אנחנו משנות.
  • חוסר החלטיות: סירוב להתאים לגבולות שמכתיבה לנו החברה. סירוב לעצם הקטגוריות שאנחנו אמורות לבחור ביניהן. התמוטטות של בינאריות, של הפרדה ושל בידוד. קריאה לשונות, סולידריות ואהבה.
  • חמדנות: היא חרדתה של החברה המערבית מפני מין. מפני כל דבר שחורג מגבולות החדירה-בתנוחה-מסיונרית-ההטרוסקסואלית-סיסג'נדרית-זוגית-מונוגמית-ונילית. ביסקסואליות מדומיינת כהיפרסקסואלית תחת ההנחה שסקס זה רע, שלרצות יותר מדי ממנו זה רע, שלרצות כל כמות שהיא זה רע, שלרצות א/נשים מיותר ממגדר אחד זה רע. שלרצות יותר מאדם אחד זה רע. ביסקסואליות היא מהפכה מינית. היא עצמאות מינית לנשים. היא חקירה והנאה מהגוף שלנו, מהמיניות שלנו, מהמגדרים השונים שלנו והאינטראקציות המיניות השונות שלנו, לא משנה מי אנחנו ולא משנה מי הפרטנריות/ים שלנו. בחברה שמבוססת על חרדה ממין ועל תרבות של אונס, לקחת את המיניות שלנו לידינו זהו אקט מהפכני.
  • תחתונים: לפעמים אומרים ש"ביסקסואל הוא אדם שמכניס היד לתחתונים של מישהי/ו, ושמח ממה שהוא מוצא". האם זו חרדה משחרור מיני ומגדרי? היתכן שזה נותן מקום ליותר מרק שני סוגים של גופים ממוגדרים?
  • ברירה: כן! כי אנחנו מנהלות חיים קווירים מהממים, מרגשים, מנצנצים, מדהימים, משחררים ומהפכניים, מלאים באהבה, זעם, סולידריות, מאבק, חברות, כאב ושמחה. אם לך היתה את האופציה, לא היית בוחר/ת בה?