הצעד הראשון: הצעות לא/נשים שהואשמו בהתנהגות אלימה

בשבועיים האחרונים הנושא הזה חזר ועלה אצלי בהקשרים שונים: לקיחת אחריות אל מול האשמות בגילויי אלימות. נראה שאצלנו בקהילות לא קיימת מספיק מודעות לדרכי התמודדות פמיניסטיות ובונות עם האשמות ותלונות (מילים עם קונוטציות שליליות, אבל שימו לב שאני משתמשת בהן כתחליף זול בעברית לביטוי calling out, שהוא מדויק וחיובי יותר) על אלימות. אותה ההבנה שברגע שמגיעה האשמה, הדבר הראשון שצריך לעשות זה לקחת אותה ברצינות ולבדוק האם באמת עשינו משהו לא בסדר.

כמו כן עלה נושא תפקיד החברות/ים של האדם שמואשמ/ת באלימות – במקרים שאני הייתי עדה להם לאחרונה, החברות/ים תפשו את מקומן כמי שתפקידן להגן על חברם מההאשמות, ולהכחיש אותן על חשבון המתלוננת/השורדת. לתפישתי, תפקידן של חברות/ים הוא לעזור ולתמוך בחברתן בזמן שהיא לוקחת אחריות, לעזור לה להבין את חומרת המעשים כפי שרק חברות/ים יכולות לעשות, לא לתת לה הנחות ולתמוך בה בתהליך הזה (בענין זה שימו לב בעיקר לסעיף 8).

על מנת לקדם את ההבנות האלה, החלטתי לתרגם את הטקסט הזה, טקסט מאוד מפורסם שמקורו בקהילות הרדיקליות בארה"ב. הוא נכתב על ידי אדם שהואשם באלימות, אשר מתאר את הדרכים שבהן הוא נקט על מנת להתמודד עם ההאשמות.

להמשיך לקרוא

לא לשוויון, לא לנישואים

(בין היתר, הפוסט הזה הוא גם קטע מהספר שאני כותבת על ביסקסואליות. אפשר לקרוא את האנגלית המקורית כאן. לקטעים נוספים מהספר לחצו כאן).

…ובדיוק בשבוע שבו תרגמתי את הפוסט הזה, צץ לו אירוע הנשיקות הזה מול הרבנות למען נישואים "חד מיניים", שאני מתנגדת אליו לא רק בשל המאבק למען נישואין אלא גם כי הוא מציג את עמדת "היהודים אשמים" הישנה והטובה (לא המדינה, לא הממשלה, לא ההגמוניה ההטרונורמטיבית, אלא הרבנות, שכזכור מקבלת את כוחה מהמדינה), וגם כי, לפחות בנקודה זו, נראה שהוא אירוע סטרייטי ברובו. אז אפשר לקרוא את הפוסט הזה גם כהסבר על תחושת הבחילה שהתיישבה אצלי בגרון.

במהלך העשור האחרון, "שוויון בנישואים" היווה את נושא הדגל של התנועה הדומואית. אותו מאבק, שמשווק לנו בתור האחד-והיחיד שיביא לשוויון ויסיים את ההומופוביה לעולם ועד, הינו (בעיקר בארה"ב, אבל גם בארץ) המוקד המרכזי שבו מושקעת האנרגיה הפוליטית והאקטיביסטית הדומואית. המאבק לשוויון בנישואים מוצג לנו כמאבק לשוויון ואזרחות מלאה. נאמר לנו שהשלב היחיד אשר מפריד בינינו – "הגייז" – לבין האוטופיה שמעבר לקשת, היא היכולת לרשום את מערכות היחסים "החד מיניות"* שלנו במשרדי הממשלה. ככל הנראה, ברגע שנזכה באותה זכות מפוקפקת, נוכל סוף סוף לצעוד אל עבר השקיעה.

אבל לפני שנתחיל בצעדה, כדאי לבחון לרגע מה אנחנו בעצם מבקשות. מוסד הנישואים שימש ככלי פטריארכלי, קפיטליסטי ושלטוני כמעט משחר קיומו. הוא היווה כלי לשליטה בנשים, לחלוקה ואגירת כסף ומשאבים, ועל מנת לחזק את שלטון המדינה על נתיניה. באופן כללי, משך רוב ההיסטוריה ועד ימינו, מוסד הנישואים היה – ונשאר – אחד המסוכנים ביותר שנוצרו בחברה.

לא לנישואים – בושת הגאווה

להמשיך לקרוא

אם לא שורפות בנקים, זאת לא המהפכה שלי: על מחאות אלימות

אתמול בבוקר התעוררתי לעולם של אופוריה ושל עונג. לראשונה בארץ, מחאה אזרחית עברה את גבול "המותר", שמשות בנקים נופצו בהפגנת זעם, ולמרות המעצרים הקשים והאלימות המשטרתית, השמחה וההתרגשות היו בפי כל. "איזה כיף על הבוקר :)" כתבתי לצד תמונה ובה השמשה המנופצת של בנק הפועלים. מאוחר יותר, אני כותבת: "אחחח… עם כל התמונות האלה, קשה להתנתק מפייסבוק ולהתחיל לעבוד… :)". ולא רק אני.

אופוריה של בוקר. השמשה המנופצת של בנק הפועלים.

היום בבוקר כבר התנתקנו מהפייסבוק. העולם של היום בבוקר הוא קשה קצת יותר. עם כל השמחה על המחאה של שבת, היום מותר קצת ללקק את הפצעים. הפוסט הזה הוא רשימה של מחשבות, לאו דווקא קוהרנטיות – קצת על האופוריה, בעיקר על הפצעים. להמשיך לקרוא

קצרצר מס' 2: על ביסקסואליות ואהבה

שוב מהספר שאני כותבת. ששמו, אגב, הוא Bi Radical: Notes for a Bisexual Revolution.

דיסקליימר: אנא סילחו לי על חוסר הלינקים. כל הטענות שאני טוענת בקטע שלמטה מגובות מחקרית. הבעיה היא שספרים מנייר לא עובדים כל כך טוב עם לינקים :( אם אתן/ם סקרניות/ים לגבי משהו באופן ספציפי, אתן/ם מוזמנות/ים לשאול למטה בתגובות.

דרך שפה של אהבה זוגית, א/נשים נדחקות לתוך ההסכמים הפיננסים מלאי הפריווילגיה שנקראים "נישואים", ויוצרים יחידות קטנות וממושמעות שבהן נשים וילדות/ים נשלטות/ים על ידי גברים, וגברים נשלטים על ידי קפיטליזם. דרך שפה של אהבה ודאגה, ממשלות בונות את שלטונן, מערכת שתפקידה להגן על הגדולים והחזקים, הלבנים ובעלי העוצמה, מפני המוחלשים, המודחקות, המדוכאים והזועמות. מערכת שהופכת עוני לפשע, שהופכת צבע לפשע, שהופכת התנגדות לפשע, שהופכת נשים לפושעות, שהופכת שורדות לפושעות, שהופכת קוויריות/ים לפושעות, שולטת בחיינו ומגינה אף לא על אחת מאיתנו. דרך שפה של אהבת המולדת, אנו נשלחים/ות למות, לרצוח, לכבוש, לאנוס, להרעיל, להרוס ולכלוא. דרך שפה של אהבה, אונס ואלימות נגד נשים מקבלים הצדקה, כאשר "הוא עשה את זה מאהבה", כש"אין חוקים באהבה ומלחמה", כשלאהבה "אי אפשר להתנגד". דרך שפה של אהבה לגזע הלבן, לערכים לבנים, תרבות לבנה ומבנים לבנים של משפחה ומערכות יחסים, נבנית המערכת הגזענית. שפה של אהבה מנוצלת ככלי נגד ביסקסואליות/ים וקוויריות אחרות על מנת לשלול את צורת החיים שלנו, התשוקות שלנו ואת עצם קיומנו. אהבה היא כלי לדיכוי שלנו.

אך אהבה היא גם כלי להתנגדות. אהבה עוזרת לנו לחצות גבולות, היא יכולה לעזור לנו ליצור בריתות וסולידריות, ולשבור את חומות המערכת והדיכוי. אהבה יכולה לעזור לנו לפרוץ את גבולות הבידוד שנבנים סביבנו על ידי חברה ביפובית שמפרידה ביננו ודורכת עלינו. אנחנו יכולות/ים לשבור את חוקי האהבה, למצוא דרכים חדשות לאהוב אחת את השני/ה ואת עצמנו, להתנגד לדרכים שבהן אהבה מנוצלת נגדנו, לנכס את האהבה ולהפוך אותה לשלנו. בתור ביסקסואליות/ים אהבה היא הכלי שלנו לפרק את בית האדון. הכלי שלנו להתנגד לגבולות, הכלי שלנו להרוס את המערכת. הכלי שלנו לבעוט ולצעוק ולאהוב ולשחק, הכלי שלנו לדמיין וליצור את הבלתי אפשרי. הכלי שלנו למהפכה.

המקור באנגלית: להמשיך לקרוא

"לשנה הבאה בי-רושלים" – על ההיסטוריה של התנועה הביסקסואלית בארץ

את ההרצאה הזאת נתתי בכנס זהירות מהמרווח באוניברסיטה העברית בירושלים.

שלום. ההרצאה שלי תהיה על ירושלים כמקום מכונן לגל הנוכחי של התנועה הביסקסואלית בארץ, וזאת למרות שרוב הפעילויות הרגילות מתרכזות דווקא סביב תל אביב. אבקש לטעון שאירועים ופעולות שקרו בירושלים (ביחוד סביב מצעדי הגאווה השונים) תרמו להתפתחותה של התנועה הביסקסואלית, ואני אתאר שלוש דרכים שבהן זה קרה. הדרך הראשונה היא מעין פרה-היסטוריה ביסקסואלית, אם תרצו, והיא ארגון פעולות מחאה קוויריות בירושלים על ידי פעילות ביסקסואליות. למרות שהפעולות האלה לא התמקדו בביסקסואליות כנושא, אבקש לקרוא אותן כפעולות ביסקסואליות. הדרך השניה תהיה פעולות מחאה ביסקסואליות בירושלים וקונפליקטים עם הארגונים הדומיננטים בקהילה, בעיקר עם הבית הפתוח. הדרך השלישית תהיה בחינה של השיח שנוצר בקהילה סביב הקונפליקטים והפעולות בירושלים, דרכה אטען שאותו שיח קהילתי כונן את התנועה הביסקסואלית כתנועה רדיקלית ומתנגדת. למען הגילוי הנאות, אני חייבת להזכיר שהשתתפתי באופן אישי באירועים המתוארים, ועל כן במידה רבה, הנרטיב שאני מבקשת לקרוא כאן הוא גם נרטיב אישי שלי כפעילה. להמשיך לקרוא

בושת הגאווה – פנזין על התנגדות לקראת מצעד הגאווה

לכבוד בואו הקרב והולך של מצעד הגאווה, תרגמתי מאמר על קבוצת "Gay Shame" בסן פרנסיסקו, בתקווה שישמש לנו קצת השראה ויעזור לנו עם רעיונות לפעולות רדיקליות/אלטרנטיביות/ביקורתיות לקראת מצעד הגאווה של העיריה ביוני.

מתוך ההקדמה:
"המאמר שבחוברת זו מספר את סיפורה של בושת הגאווה משנת 1998 ועד 2004 (בעיקר בסן פרנסיסקו) ומפרט את פעולותיה השונות. הוא גם מכיל ניתוחים מבריקים של הקשר בין התנועה הלהט"בית המיינסטרימית לבין גורמים שמרניים וממסדיים כמ…ו קפיטליזם, מיליטריזם, מעמדיות, גזענות ופוליטיקה ימנית, בעיקר בתור הספרה העירונית – הרבה מהם רלוונטים באופן מפתיע גם לתל אביב (תחשבו על חולדאי בהקשר לגאווין ניוסום, ואם לא השתכנעתן אז דברו איתי). המאמר מדגים שיטות פעולה קוויריות רדיקליות להתנגדות פנים-קהילתית ותוך-עירונית. הוא גם מספר על האלימות, המעצרים וההשתקה שסבלה מהם הקבוצה, לעתים קרובות תוך השתתפות פעילה של גורמים "להט"בים" (=ההה"הים) כמו המרכז הגאה של סן פרנסיסקו וועדת הארגון של מצעד הגאווה (נשמע מוכר למישהי?)."

הנה קישור לעותק אלקטרוני.

בימים הקרובים גם יהיו עותקים ברוגטקה, סלון מזל ובבית הפתוח בירושלים. אני חושבת לשים כמה גם בקואלה (בית קואליצית נשים לשלום), ויהיו כמה גליונות אצל שוקי הרזה. אני עובדת גם על הפצה לירושלים וב"ש. אם מישהי/ו רוצה לקחת ממני כמה גליונות ולהפיץ איפה-שלא-יהיה, אשמח אם תשרשרו לי.

אם בא לכן/ם להתווכח על נחיצות מצעד הגאווה, אנא לכו למקום אחר. תגובות שישללו את הצורך במצעד גאווה ימחקו.

המיתוס של ניפוץ מיתוסים – שיח הנורמליות ופוליטיקה ביסקסואלית

אוקיי, אני חורגת פה מנוהגי בקודש לפרסם פה רק פוסטים שכתבתי בעברית, ומתרגמת פוסט שלי מהבלוג באנגלית. הסיבה היא שאני חושבת שזה הטקסט המבריק ביותר שיצא לי לכתוב לאחרונה, ושהוא מבהיר יפה מה שניסיתי להגיד כאן וקצת הסתבכתי.

שימו לב: הפוסט מיועד לקהל ביסקסואלי בינ"ל (בעיקר אמריקאי ובריטי). התנועה הביסקסואלית שם היא קצת מעפנה ועל כן הבלוג שלי באנגלית מוקדש רבות לביקורת עליה.

הערה תרגומית: אנגלית היא שפה עם אופציות לניטרליות מגדרית. כשנתקלתי באופציות כאלה, הפכתי אותן בעברית לנקבה :)

בפוסט שפרסמה לא מזמן, הקדישה הבלוגרית The Suburban Bi פסקה למה שהיא הגדירה בתור "פוסט ניפוץ-המיתוסים המתחייב, שבערך כל בלוג ביסקסואלי מספק". ואכן, נראה כמעט בלתי אפשרי להתקל באיזשהו טקסט על ביסקסואליות באנגלית מבלי לראות את אותם המיתוסים, עם אותו סט תשובות. אז חשבתי לקחת את ההזדמנות הזאת כדי לדבר על ניפוץ-המיתוסים הזה, ועל המשמעות הפוליטית שלו ושל המיתוסים האלה לגבינו, כקהילה ביסקסואלית.

וכך אומרת The Suburban Bi:

  • קיום. כן, אנחנו קיימות.
  • מונוגמיה. כן, אנחנו יכולות.
  • נאמנות. כן, אנחנו יכולות. וכן, אנחנו עושות.
  • HIV ואיידס. לא, זה לא הכל באשמתנו.
  • בלבול. לא – באמת שאנחנו לא.
  • חוסר החלטיות. לא – לא זאת המשמעות של גמישות.
  • חמדנות. כן, אנחנו יכולות לרקוד על חתונה אחת.
  • תחתונים. כן – אנחנו מסוגלות לשמור את האיברים שלנו בפנים, כמו כל אחת אחרת.
  • בחירה. לא – אנחנו לא יכולות לבחור להיות סטרייטיות; אנחנו לא יכולות לבחור להיות לסביות או הומואים; לא בחרנו את הנטיה המינית שלנו ברגע אחד של השתוללות מעורפלת-חושים. מי כן?

אז הבה נעבור שניה על הדברים האלה: לא, אנחנו לא מופקרות. לא, אנחנו לא משתרמטות. לא, אנחנו לא מדבקות. לא, אנחנו לא בוחרות להיות ככה (SRSLY, למה שמישהי תבחר בדבר כזה?). כן, אנחנו נורמליות. לא, אנחנו לא מאיימות על הזהות המינית שלכן/ם. כן, אנחנו בדיוק כמוכן/ם. לא, אתן/ם לא בסכנה להיות כמונו. לא, אנחנו לא מאיימות על על הדעות שלכן/ם, החברה שלכן/ם או הבטחון שלכן/ם.

כמעט מיותר לציין, כל זה מכוון לאוזני המעמד הבינוני ההטרוסקסואלי הלבן, הכל-נוכח, כל-שולט. זה שאנחנו לא מאיימות עליו, כן?

בלי מיתוסים ובלי ניפוץ

"אני רוצה הרפתקאות וסיכונים עצומים, ולהיות כל מה שאומרים עלינו".

– דורותי אליסון, פעילה לסבית

הביסקסואליות הסטריאוטיפית מדומיינת בתור סוכנת חתרנית והיפרסקסואלית של כאוס ושינוי חברתי – בדיוק בגלל שהיא מאיימת על המבנה החברתי העכשווי. כל סטריאוטיפ משקף שטח של חרדה חברתית שעליו ביסקסואליות מאיימת, ובכך חושף את הפוטנציאל החתרני והמהפכני של ביסקסואליות לגבי שינוי והתנגדות למבנה החברתי, לתרבות, לחברה ולמערכת.

אז הבה נעבור עליהם שוב, הפעם קצת יותר לאט:

  • קיום: החברה תמיד אוהבת להכחיש את מה שמהווה איום. הנסיון להכחיד את קיומה של הביסקסואליות מבטא נסיון לחסל את את הפוטנציאל המהפכני שהיא טומנת בחובה.
  • מונוגמיה: ביחד עם הטרוסקסיזם, הינה דרכה החביבה של הפטריארכיה לשמור עלינו ביחידות קטנות, צייתנות ומסודרות. לשלוט בנו. להפריד אותנו אחת מהשניה, לדאוג להמשך הקפיטליזם ולשמור על מינימום של התנגדות.
  • נאמנות: אני מאוהבת במטאפורה של הביסקסואלית כבוגדת. אנחנו באמת בוגדות. אנחנו בוגדות במונוגמיה, אנחנו בוגדות בפטריארכיה, אנחנו בוגדות בממשלה בסירובנו לציית להסדרים הזוגיים שהיא מקדשת, אנחנו בוגדות במדינה עם האפשרויות שוברות-הבינאריה ופורצות-הגבולות שאנחנו מייצגות. אנחנו בוגדות במלחמה. אנחנו בוגדות בקהילת "הלהט"ב" (ההה"ה) על הנורמליזציה והאסימילציה שהיא מקדמת. אנחנו בוגדות בכל דבר שמגביל את החופש שלנו, וכל דבר שעומד בדרכנו.
  • HIV ואיידס: מחלת "הקוויריות", אשר מגלמת באורח כה פיזי את החרדה הסטרייטית להדבק בקוויריות שלנו. ביסקסואליות מערערת על הגבול הסטרילי בין הקוויריות החולות להטרוסקסואלים הבריאים. ואם קוויריות היא מחלה מדבקת, אני שמחה להיות נשאית.
  • בלבול: כלומר, חוסר יציבות. כלומר, ספק. כלומר, סוכן של שינוי: אנחנו מטילות ספק. אנחנו מערערות. אנחנו משנות.
  • חוסר החלטיות: סירוב להתאים לגבולות שמכתיבה לנו החברה. סירוב לעצם הקטגוריות שאנחנו אמורות לבחור ביניהן. התמוטטות של בינאריות, של הפרדה ושל בידוד. קריאה לשונות, סולידריות ואהבה.
  • חמדנות: היא חרדתה של החברה המערבית מפני מין. מפני כל דבר שחורג מגבולות החדירה-בתנוחה-מסיונרית-ההטרוסקסואלית-סיסג'נדרית-זוגית-מונוגמית-ונילית. ביסקסואליות מדומיינת כהיפרסקסואלית תחת ההנחה שסקס זה רע, שלרצות יותר מדי ממנו זה רע, שלרצות כל כמות שהיא זה רע, שלרצות א/נשים מיותר ממגדר אחד זה רע. שלרצות יותר מאדם אחד זה רע. ביסקסואליות היא מהפכה מינית. היא עצמאות מינית לנשים. היא חקירה והנאה מהגוף שלנו, מהמיניות שלנו, מהמגדרים השונים שלנו והאינטראקציות המיניות השונות שלנו, לא משנה מי אנחנו ולא משנה מי הפרטנריות/ים שלנו. בחברה שמבוססת על חרדה ממין ועל תרבות של אונס, לקחת את המיניות שלנו לידינו זהו אקט מהפכני.
  • תחתונים: לפעמים אומרים ש"ביסקסואל הוא אדם שמכניס היד לתחתונים של מישהי/ו, ושמח ממה שהוא מוצא". האם זו חרדה משחרור מיני ומגדרי? היתכן שזה נותן מקום ליותר מרק שני סוגים של גופים ממוגדרים?
  • ברירה: כן! כי אנחנו מנהלות חיים קווירים מהממים, מרגשים, מנצנצים, מדהימים, משחררים ומהפכניים, מלאים באהבה, זעם, סולידריות, מאבק, חברות, כאב ושמחה. אם לך היתה את האופציה, לא היית בוחר/ת בה?