על ניפוץ מיתוסים והתנגדות (דברים שאמרתי במוזיאון תל אביב)

מתוך פלואידיליה – ערב הרצאות קצרות על כל מה שיפה, מרתק ומאיים בביסקסואליות, קוויריות ופלואידיות מינית ומגדרית

חודש הגאווה בסימן ביסקסואליות מבקש להדגיש את הזהות הביסקסואלית ולהביא לניראות ולגיטימציה עבור הקהילה. כל זה קורה במסגרת הפסטיבל הקפיטליסטי של חודש הגאווה בתל אביב, שמטרתו לשווק את העיר בתור יעד תיירותי נחשק, תוך כדי הסטה של תשומת הלב הרחק מהכיבוש, האפרטהייד ורצח העם שמתרחשים ממש כאן. במסגרת הזאת, קל לשכוח מהדרכים שבה ביסקסואליות יכולה לשמש בתור כלי להתנגדות. דרך לפירוק וחתירה כנגד דיכוי במקום כרטיס כניסה לשורות ההגמוניה.

זהות ביסקסואלית נוגעת לא רק למיניות או רומנטיות, אלא יכולה לייצג עוד דברים רבים אחרים. היא נושאת איתה משמעויות נוספות בחברה ובתרבות, שמתבטאות בחשיבה שלנו על ביסקסואליות כזהות ועל אנשות ביסקסואליות, ובצורה שבה אנחנו מדמיינות אותן. אותן משמעויות, לדעתי, נוכחות בצורה הברורה ביותר במסגרת סטריאוטיפים ביפובים. הסטריאוטיפים מהווים גוף של ידע מדומיין לגבי המשמעות של ביסקסואליות והאופן שבו היא עובדת. לכן אם נתעמק בהם נוכל להבין את המשמעויות שהחברה והתרבות נותנות לביסקסואליות, ואת החרדות שהיא מעוררת בחברה. בסופו של דבר, הסטריאוטיפים עונים לשאלה: מה כל כך מפחיד בביסקסואליות? בהמשך לזה, התשובות יכולות לעזור לנו להבין איך אפשר להשתמש בביסקסואליות כדי להתנגד למבני דיכוי בחברה.

בספר שלי, אספתי רשימה בסיסית של סטריאוטיפים:

אין כזה דבר ביסקסואליות

אולי האמונה הנפוצה ביותר על ביסקסואליות. לפי הסטריאוטיפ הזה, ביסקסואליות לא קיימת, ומי שמזדהה כביסקסואלית פשוט טועה או מבולבלת. במסגרת זאת, ביסקסואליות ואנשות ביסקסואליות עוברות הכחדה סימבולית כיוון שהקיום שלהן מוכחש. בקריאה מעמיקה יותר, אפשר לזהות כאן חרדה עמוקה: החברה באופן קבוע מנסה להכחיש את הקיום של דברים שמאיימים עליה. הנסיון להעלים את הביסקסואליות הינו למעשה נסיון לנטרל את אותו איום ואת הפוטנציאל החתרני שלה.

ביסקסואלים הם מבולבלים, לא החליטו או נמצאים בשלב מעבר

המשך "טבעי" של הסטריאוטיפ הראשון. הסטריאוטיפ הזה מסביר לנו איך בדיוק קרה שא/נשים דווקא כן מזדהים בתור ביסקסואלים – הם פשוט טועים. הסטריאוטיפ הזה משקף תחושה של חוסר יציבות, חוסר עקביות וספק תמידי, ומעורר דימוי של ביסקסואלים כמי שנמצאים במעבר תמידי בין פרטנרים ממגדרים שונים. בקריאה ביקורתית, אפשר לזהות פה נסיון לייצב קטגוריות של נטיה מינית, מה שמסמן ביסקסואליות כקטגוריה שמערערת על הבינאריה של הומוסקסואליות/הטרוסקסואליות. לפי זה אפשר לחשוב על ביסקסואליות כמערערת יציבות ומעודדת הטלת ספק בכל דבר – לא רק בזהויות מיניות, אלא גם בהבניות כמו רצף המין, מגדר ונטיה מינית; דרך ההטרופטריארכיה, גזענות ואייבליזם; וכלה במבנים כמו קפיטליזם, ממשל, חוק, קולוניאליזם וכיבוש.

ביסקסואליות הן שרמוטות, מופקרות או בוגדות

במסגרת המחשבה ההגמונית, כל בחירה מינית או רומנטית שעוברת את המספר 1 נחשבת אוטומטית לחריגה או לעודפות. הרעיון של עודפות מינית מוביל לרושם של מופקרות מינית. על פי הסטריאוטיפ הזה, כיוון שביסקסואליות נמשכות לאנשות מיותר ממגדר אחד, הרי שהן עושות סקס ללא הבחנה, ולכן הינן שרמוטות. בקריאת עומק, הסטריאוטיפ הזה מסמן חרדה של החברה מפני מיניות. ביסקסואליות מוצגת כהיפרמינית לפי ההנחה שסקס זה רע, שלרצות סקס זה רע, שלרצות א/נשים מיותר ממגדר אחד זה רע, ושלרצות יותר מאדם אחד זה רע. הרעיון של חוסר נאמנות או בגידות יכול להצביע על המונוגמיה בתור אחד מהמבנים הדכאניים בחברה, מבנה ששימש באופן היסטורי ועד היום ככלי פטריארכלי וקפיטליסטי לשליטה בנשים ולבידוד של א/נשים ככלל.

כיוון שלרוב, הסטריאוטיפ הזה מכוון נגד נשים באופן ספציפי, אפשר גם ללמוד ממנו הרבה לגבי החרדה שמעוררת מיניות נשית עצמאית. במסגרת תרבות האונס—תרבות שבה אונס ואלימות מינית הם קבילים ונורמלים—מיניות יכולה להפוך לנשק נגד נשים ש"שוברות את החוקים". היות והסטריאוטיפ הזה משמש פעמים רבות כהצדקה לאלימות מינית כלפי נשים ביסיות, המודעות אליו יכולה לעזור לנו להתנגד לתרבות האונס, כמו גם לדרכים אחרות שבהן מיניות נכפית על כולנו. מהצד השני של אותו מטבע, הזיהוי של ביסקסואליות עם מיניות יכול לפתוח פתח לתרבות מינית אחרת, כזו שמעודדת מיניות עצמאית, חקירה והנאה, ושחותרת ומערערת על גבולות של זהות, גוף, מיניות ומגדר. האופציה הזאת יכולה לתת לנו דרכים להתנגד להטרוסקסואליות כפויה וליצור תרבות מינית – ואמינית – רדיקלית.

הרעיון שביסקסואליות שוכבות עם פרטנרים/ות ללא הבחנה כמו כן מהדהד את החרדה החברתית מערעור חוקי המגדר. אומרים ש"ביסקסואל הוא אדם ששולח יד לתחתונים של מישהו, ושמח במה שהוא מוצא". המשפט הזה מדגיש את העובדה שלעולם אי אפשר לדעת מה באמת "נמצא לא/נשים בתחתונים". כלומר הוא מסמן ביסקסואליות כ"שותפות לפשע" של אנשות טרנס וג'נדרקווירז, ומחבר בין ביסקסואליות לטרנסג'נדריות בתור שני רעיונות קרובים שעוברים, כל אחד בדרכו, על חוקי המגדר.

הרעיון של חוסר נאמנות או בגידות מציג ביסקסואליות כבוגדות מטבען. המילון מגדיר בגידה, בין היתר כ"הפרת אמון" או כ"נסיון להפיל את הממשלה או להרוג את השליט". מכאן אפשר לחשוב על ביסקסואליות כהפרת האמון שנכפה עלינו מצד מוקדי הכח, או כנסיון "להרוג" את הסדר ההגמוני. אנחנו יכולות לבגוד במונוגמיה, בפטריארכיה, בממשלה, במדינה או בצבא. אנחנו יכולות גם לבגוד בקהילה הגאה על הנורמליזציה, הפינקוושינג וההומולאומיות שהיא מקדמת. אנחנו חופשיות לבגוד בכל דבר שמגביל את החופש שלנו, ובכל מבנה דכאני באשר הוא.

ביסקסואלים מפיצים איידס ומחלות מין

בעקבות הסטריאוטיפ הקודם, ובהסתמך עליו, לעתים קרובות ביסקסואלים – ובמיוחד גברים ביסקסואלים לא לבנים – מדומיינים בתור מי שעושים סקס לא מוגן וללא הבחנה עם פרטנרים רבים, שאוספים מחלות מין שונות על הדרך ומפיצים אותם הלאה. בקריאה ביקורתית, הסטריאוטיפ הזה מגלה חרדה הן ממיניות קווירית והן ממחלות וממוות, שבאה לביטוי דרך אייבליזם (תפישה שלילית של נכוּת ואנשות נכות).

באופן מטאפורי, איידס מדומיין כ“מחלת הקוויריוּת", מחלה שהיא גם "עונש" ללהט"ב וגם התגשמות של החרדה הסטרייטית מ"הדבקות בקוויריות". גברים ביסקסואלים מדומיינים כנשאי מחלות מדבקים, שיוצאים לגנים לעשות סקס לא מוגן ואז חוזרים הביתה ומדביקים את נשותיהם וילדיהם התמימים. בעקבות זאת, אפשר לדמיין ביסקסואליות כנשאית מדבקת של קוויריות אל תוך אוכלוסיות סטרייטיות, בעלת פוטנציאל "להדביק", כלומר ליצור הפרעה וערעור על מבנים הטרונורמטיבים. המטען הגזעני של הסטריאוטיפ הזה מגלה גם חרדה מערעור על לובן ועל טוהר אתני, כלומר הוא מאפשר לנו לדמיין גברים ביסקסואלים לא לבנים כהפרעה לסדר הגזעני. בנוסף, הסטריאוטיפ הזה קושר בין קוויריות לבין נכות ומחלות, ומייצג פחד ממוות. מכאן שבמסגרת הסטריאוטיפ הזה, ביסקסואליות מערערת גם על הגבולות בין חיים ומוות, בריאות וחולי. בכך הוא חושף את האייבליזם של החברה ומסמן גופים נכים או חולים כאתר של חתרנות והתנגדות.

ביסקסואליות הן בעצם סטרייטיות או לסביות/הומואים

הסטריאוטיפ הזה נסמך על הסטריאוטיפ השני ברשימה, שלפיו ביסקסואליות הן מבולבלות, ובעצם הן "כל דבר חוץ מביסקסואליות”. ניתן לקרוא את הסטריאוטיפ הזה כנסיון נוסף להנציח ולקבע את הגבולות בין הומוסקסואליות להטרוסקסואליות. בנוסף, מענין לומר, שעבור נשים ביסיות ההנחה השכיחה היא שהן למעשה סטרייטיות, בעוד שעבור גברים ביסקסואלים, ההנחה היא שהם למעשה הומואים. ההנחות האלה מצביעות על נקודת מוצא שלפיה כולן/ם בעצם מעדיפות/ים גברים, ושסגידה לגבריות היא הדבר המחבר בין כל הביסיות/ים באשר הן. הרעיון הזה משליך את שנאת הנשים והאדרת הגבריות שבחברה – על א/נשים ביסקסואלים. אותה השלכה מאפשרת לנו לשקף את כל זה חזרה לחברה, ודרך כך לחשוף את מערכת הבסיס של מיזוגניה (כלומר שנאת נשים) וסקסיזם. בהמשך לכך, היא יכולה גם לעזור לנו לחתור תחת הבניות של עוצמה, כח ושליטה גברית, ולהחליף אותן בטווח משמעויות בונה ופמיניסטי יותר.

ביסקסואלים יכולים לבחור האם להיות סטרייטים או הומואים/לסביות

הסטריאוטיפ הזה מצייר ביסקסואלים בתור אנשים שיכולים לבחור בין זהות וסגנון חיים סטרייטי או הומולסבי, והוא נובע מהרעיון שבחירה היא בלתי לגיטימית. אותו רעיון נובע מהבינאריה ההיררכית של טבע אל מול תרבות, שבמסגרתה "טבע" נחשב לאותנטי ולכן ללגיטימי, בעוד ש"תרבות" היא בלתי אותנטית ובלתי לגיטימית. הסימון של ביסקסואליות כ"בלתי טבעית" מאפשר ערעור על מוסכמות של אותנטיות ולגיטימיות, ולכן גם על נורמליות. ביסקסואליות יכולה לאפשר מרחב פוליטי חתרני עבור הבלתיאותנטי, הבלתיטבעי, הבלתילגיטימי והיכולת לבחור – דחיה של קטגוריות טבעיותלכאורה ושל ניצול אנושי של הטבע. במקום זאת, היא יכולה לקדם פוליטיקה של המצאה, של דמיון, של כל דבר אפשרי וכל הבלתי אפשרי.

מודעות פרסומת

על פריווילגיה ועלבון; או: למה סבבה לצחוק על גברים לבנים מונו-סיס-סטרייטים

מדי פעם אנחנו מתבדחות, בקבוצות בפייסבוק או ביננו לבין עצמנו. זה הולך בערך ככה:

אפשר לרפא הטרוסקסואליות"

גברים, תמותו"

מי מאיתנו שאינה לוקה במונוסקסואליות*, יודעת ש…”

#אשכנזי_בעיני"

בדרך כלל, אם הדברים האלה נאמרים בפורום פומבי, ימצא לו לפחות אחד מבין הקבוצה הרלוונטית שיעלב עד עומקי נשמתו. לפעמים אפילו נמצא נשמות טובות שאינן חולקות את אותה זהות, אבל עדין יגנו בחירוף נפש על הפריווילג הנעלב. ולרוב, במקרים כאלה, תבוא ההאשמה: אתן דכאניות באותה מידה כמו האנשים שאתן יוצאות נגדם.

הפוסט הזה הוא על למה הטיעון הזה שגוי.

להמשיך לקרוא

המיתוס של המיתוסים – הרצאה בוידאו

את ההרצאה הזאת נתתי בכנס סקס אחר באוניברסיטת תל אביב במאי 2012. ההרצאה עוסקת בסטריאוטיפים ביפובים, ובה אני טוענת שבמקום להפריך את המיתוסים, עלינו להשתמש בהם על מנת לייצר פוליטיקה ביסקסואלית רדיקלית. ההרצאה מבוססת, אך לא זהה, לפוסט הזה. היא כמו כן אחת ההרצאות הכי טובות שיצא לי להעביר.

ההרצאה בעברית עם כתוביות בעברית ואנגלית. (כדי לראות את הכתוביות, צריך להדליק אותן על ידי לחיצה על הכפתור השמאלי ביותר בפינה הימנית של הוידאו).

תהנו :)

האם אפשר לרפא לסבית? מחשבות על "דייט בחשיכה"

מאמר שלי שהתפרסם היום באונלייף. אני מפרסמת כאן את הגרסה הבלתי-ערוכה, כיוון שקיצצו לי די הרבה:

ביום שבת קיבלנו הצצה נדירה "לצד האחר" של ביסקסואליות. בדרך כלל אנחנו שומעות
על נשים סטרייטיות שמעוניינות להתנסות עם נשים אחרות, או על נשים שעבורן
ביסקסואליות היתה "שלב מעבר" בדרך החד-סטרית אל הנטיה הלסבית. הפעם, לעומת זאת,
הוצג לנו סיפור של אישה לסבית שמעוניינת להתנסות עם גבר.

בפרק האחרון של תוכנית הריאליטי "דייט בחשיכה" הופיעה בחורה, מאיה שמה, שמעידה
על עצמה: “מאז שאני זוכרת את עצמי אני אוהבת נשים. אף פעם לא הייתי עם גבר".
מאיה הגיעה לתוכנית "כדי לתת לעצמי צ'אנס להיות עם גבר, ואולי ללמוד משהו חדש
על עצמי". במהלך הפרק, מאיה פוגשת ומתחילה עם אחד הרווקים, עומר.

להמשיך לקרוא

לא לשוויון, לא לנישואים

(בין היתר, הפוסט הזה הוא גם קטע מהספר שאני כותבת על ביסקסואליות. אפשר לקרוא את האנגלית המקורית כאן. לקטעים נוספים מהספר לחצו כאן).

…ובדיוק בשבוע שבו תרגמתי את הפוסט הזה, צץ לו אירוע הנשיקות הזה מול הרבנות למען נישואים "חד מיניים", שאני מתנגדת אליו לא רק בשל המאבק למען נישואין אלא גם כי הוא מציג את עמדת "היהודים אשמים" הישנה והטובה (לא המדינה, לא הממשלה, לא ההגמוניה ההטרונורמטיבית, אלא הרבנות, שכזכור מקבלת את כוחה מהמדינה), וגם כי, לפחות בנקודה זו, נראה שהוא אירוע סטרייטי ברובו. אז אפשר לקרוא את הפוסט הזה גם כהסבר על תחושת הבחילה שהתיישבה אצלי בגרון.

במהלך העשור האחרון, "שוויון בנישואים" היווה את נושא הדגל של התנועה הדומואית. אותו מאבק, שמשווק לנו בתור האחד-והיחיד שיביא לשוויון ויסיים את ההומופוביה לעולם ועד, הינו (בעיקר בארה"ב, אבל גם בארץ) המוקד המרכזי שבו מושקעת האנרגיה הפוליטית והאקטיביסטית הדומואית. המאבק לשוויון בנישואים מוצג לנו כמאבק לשוויון ואזרחות מלאה. נאמר לנו שהשלב היחיד אשר מפריד בינינו – "הגייז" – לבין האוטופיה שמעבר לקשת, היא היכולת לרשום את מערכות היחסים "החד מיניות"* שלנו במשרדי הממשלה. ככל הנראה, ברגע שנזכה באותה זכות מפוקפקת, נוכל סוף סוף לצעוד אל עבר השקיעה.

אבל לפני שנתחיל בצעדה, כדאי לבחון לרגע מה אנחנו בעצם מבקשות. מוסד הנישואים שימש ככלי פטריארכלי, קפיטליסטי ושלטוני כמעט משחר קיומו. הוא היווה כלי לשליטה בנשים, לחלוקה ואגירת כסף ומשאבים, ועל מנת לחזק את שלטון המדינה על נתיניה. באופן כללי, משך רוב ההיסטוריה ועד ימינו, מוסד הנישואים היה – ונשאר – אחד המסוכנים ביותר שנוצרו בחברה.

לא לנישואים – בושת הגאווה

להמשיך לקרוא

אשכול התירוצים להדרת ביסקסואליות

היום מתחיל כנס זהירות מהמרווח בירושלים, כנס "להטבאק"י" בן שלושה ימים, אשר בניגוד לשמו המבטיח, אינו כולל השנה אף לא הרצאה אחת בנושא ביסקסואליות (וגם לא בנושא א-מיניות, אגב, לענין ה-א' בראשי התיבות).

לכבוד הכנס – לא רק הוא, אלא גם רבים אחרים (סקס אחר, מגדר בשטח, כנס חוש"ן לכבוד יום הבנ"ה, סדרת מפגשי "עיצוב מדיניות פמיניסטית", מצעדי הגאווה השונים, וכו' וכו') – החלטתי לכתוב אשכול תירוצים חגיגי: רשימת "סיבות נפוצות" שבגללן, אפעס, ביסקסואליות/ים לעולם אינן/ם מגיעות/ים אל הבמה. קרדיט לבלוגרית נעמה כרמי על הפוסט ילקוט התירוצים, ששימש השראה לרשימה שלי. להמשיך לקרוא

דו-מיניות סקסיות ולוהטות: יצוגי נשים ביסקסואליות במדיה

(בין היתר, הפוסט הזה הוא גם קטע מהספר שאני כותבת על ביסקסואליות, האנגלית המקורית כאן. שימו לב שמדובר ביצוגים מחו"ל, אז סילחו לי על כך שרוב הקישורים באנגלית. כמובן שהכתוב רלוונטי גם לארץ).

המקרה המוזר של נשים ביסקסואליות

במאמר בשם מוזר יותר ומוזר עוד יותר: ההיעלמות 'המסתורית' של גברים ביסקסואלים [לינק באנגלית], העיתונאי הבריטי ההומו מארק סימפסון כותב על ביפוביה נגד גברים, ומשווה את מצבם ביחס לנשים ביסקסואליות. "אין כל ספק," הוא כותב, "שביסקסואליות הינה מקובלת הרבה יותר כיום אצל נשים מאשר גברים, ולמעשה מקבלת עידוד חיובי, הן מגברים מזילי ריר ועל ידי תרבות מיינסטרים מזילת ריר לא פחות." [הציטוט הזה מקבל ניתוח קצת יותר מעמיק מוקדם יותר באותו פרק]. בחלק זה, הייתי רוצה להתבונן קצת יותר מקרוב באותו "עידוד חיובי" ולבדוק האם הוא אכן כל כך חיובי. להמשיך לקרוא