על הרומן של השמאל הישראלי עם עצמו, ולמה אצביע בל"ד

דיסקליימר: כשאני כותבת "השמאל הישראלי" בפוסט הזה, כוונתי היא לחלק הארי של תנועת השמאל, כלומר השמאל האשכנזי הסטרייטי. עם זאת, הביקורת רלוונטית לכל חברי/ות תנועות השמאל שחולקים את האידאולוגיה שאני מתארת, ללא קשר הכרחי לזהויותיהן/ם.

על הרומן של השמאל הישראלי עם עצמו

אני לא מכירה עוד מדינה אחרת בעולם שבה עניינה של תנועת השמאל הוא זכויותיה של תנועת השמאל, ועם זאת – כך הוא בארץ. הכוונה היא שלעומת תנועות שמאל בחו"ל, שעניינן הוא סולידריות עם מאבקים של קבוצות מדוכאות, כאן אצלנו, השמאל הוא-הוא הקבוצה המדוכאת שלמענה נאבק השמאל. מאחורי מעטה רטורי דקיק של דיבור על קבוצות שונות (נשים, הומואים ולסביות [אך לא בי וטרנס], עניים [אך לא מזרחים] וכמובן – הפלסטינים), מה שלרוב מתגלה היא דאגתו הלוהטת של השמאל הישראלי לעצמו בלבד, וזאת כאשר הקבוצות והנושאים השונים – ובראשם הכיבוש – משמשים הן כמס שפתיים והן כמסך עשן שמאחוריהן מסתתר הנושא "האמיתי". באופן ספציפי, לאחרונה הולכת ומתגבשת גישה שלפיה השמאל הישראלי הוא קבוצת מיעוט מדוכאת שזקוקה לזכויות ולהגנה.

השמאל כזהות מדוכאת.

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת