אסון לתפארת מדינת ישראל – גזענות ומיליטריזם בסיקור השריפה

טוב, אז לכל מי שבמקרה פיספס/ה כבר מזה כ-48 שעות משתוללת לה שריפת ענק בצפון הארץ (הלינק הוא לעדכון האחרון בעת כתיבת שורות אלו). אם אתרע מזלכן, כמוני, לבלות כמה מהשעות האלה מול הטלוויזיה, העיתון ו/או האינטרנט, אולי שמתן לב לכמה נטיות מטרידות בסיקור התקשורתי.

דיסקליימר: אין בנכתב בפוסט זה כדי לזלזל או לבזות באיזושהי צורה את הכאב והאבדן בנפש וברכוש שנגרם לתושבי/ות הצפון כתוצאה מהשריפה. זוהי ביקורת של השיח התקשורתי בלבד.

האסון כפיגוע

למקרי אסון לאומיים כמו זה דומה שתמיד מתלווה תחושת לאומנות פטריוטית. אולי זה בגלל שאירועים מסוג זה מתקשרים לנו בזכרון הלאומי למלחמות ופיגועים. למעשה, אני לא זוכרת מימי סיקור חדשותי מסביב לשעון שלא היה קשור למלחמה או לפיגועים, עד היום. כאשר השיח הלאומניפטריוטי מופיע בסמיכות עם מלחמה, פיגוע או רצח עם, אמנם זה מטריד ומזעזע כאחד, אבל לפחות אפשר להגיד שזה היה צפוי.

הפעם יש לנו אסון טבע (לפחות לפי המידע שמצוי בידינו כעת), שריפה ביער. למרות זאת ואף על פי כן, הסיקור נראה כך:

"מטובי בנינו"

תחושת האבל העיקרית לגבי השריפה היתה ועודנה מופנית ל-42 הצוערים שנספו בה. "כמעט אין מתקן כליאה שלא איבד סוהרים באסון הזה" מצוטט גורם מהשב"ס בכתבה באתר "הארץ". התפישה המוצגת כאן היא כמובן של הסוהרים כגיבורים-חיילים-חללים. גם מה שעושים הסוהרים בימים כתיקונם עולה בקנה אחד עם תפישה זו: כולאים את הפלסטינים, כולאים את הפליטים ואת מהגרי העבודה, כולאים את המזרחים, את האתיופים ושאר קבוצות מוחלשות במדינה. כלומר, את מה שעושה הצבא והמשטרה, רק מבפנים. מכה לשירות בתי הסוהר, אם כן, היא מכה ל"מלחמה בטרור" (כלומר, לכליאת אסירות/ים פוליטיות/ים פלסטיניות/ים), מכה ל"מלחמה בהסתננות" (כלומר, טיהור אתני של לא-יהודים), מכה ל"מלחמה באלימות" (כלומר, מלחמה באוכלוסיות מוחלשות על ידי אלימות מדינית ומשטרתית), ועוד. על כן, סילחו לי אם אבחר לא להשתתף בצערו של השב"ס.

האבל הלבן

מעיני לא חמקה העובדה שרוב נספי/ות קורס הצוערים הינם מזרחים ובני/ות "פריפריה". בעיני יש משמעות לעובדה שדווקא א/נשים מאוכלוסיות מוחלשות מגיעים לתפקידים כאלה, כלומר, של עושי העבודה השחורה (pun intended) של הממסד והמדינה. זה יפה להתאבל עליהן/ם כגיבורות וגיבורי האתוס הציוני כשהם מתים, אך הרבה לפני כן, הייתי מתריעה על הדיכוי הכלכלי, הפוליטי והחברתי שעוברות הקבוצות האלה, אשר לא מותיר להן ברירה אלא להיות חוטבי העצים, שואבי המים ועושי דברה של המדינה.

הסיקור החדשותי הקדיש זמן שידור נרחב לסיקור אבדנן/ם של תושבות קיבוץ בית אורן, קיבוץ המאופיין באוכלוסיה אשכנזית ועשירה. לא בכדי נבחרו דווקא הן על מנת לייצג את "הפנים של האסון". לקיבוצים ישנו מקום של כבוד בקרב האתוס הציוני האשכנזי. בני/ות קיבוצים הן בנות טובים, "מלח הארץ", וזאת להבדיל אלף הבדלות מהרוגי/ות האוטובוס של השב"ס.

תהיה נוספת: האם לא היו ישובים פלסטינים או דרוזים שנפגעו מהשריפה? האם החלוקה המספרית מתאזנת כאשר אנו משוות אותה לסיקור התקשורתי? בעת שתי דקות של ראיון עם דרוזים מדליית אל כרמל אשר שודרו לאחר כתבה של רבע שעה על אסונו של בית אורן, העירה אחת מהנוכחות איתי בחדר הערה לגבי המבטא "הערבי" שלהם, שכנראה "לא היה במקום". התחושה שלי היא שרוב העם חולק את התחושה.

"הערבים אשמים"

כאילו היינו הכלבים של פבלוב, עם ישראל מתחיל לרייר ברגע שנשמע הפעמון. וכתמיד, מי האשמים? הערבים. החל מהאשמות על שריפת זבל, הצתות מכוונת ועד לקונספירציה אנטי-ישראלית, הטוקבקים מלאים מפה ועד פה בתיאוריות מתיאוריות שונות לגבי כיצד בדיוק ניתן להטיל את האשם על הפלסטינים. בלי שום קשר, מופיעות בטוקבקים גם הצעות משובבות נפש כגון להשאיר את האסירים הפוליטים הפלסטינים בבתי הסוהר שפונו, למנוע משאבים מהישובים הפלסטינים והדרוזים (מה שקורה, למעשה, דה פקטו, ומה שאני מניחה שיקרה גם כשיגיע הזמן להפנות משאבים לשיקום), ועוד כהנה וכהנה.

ומה לא מסקרים? את זה, למשל.

כאילו כל זה לא הספיק לנו

אספקט מטריד נוסף של הענין הם סיקור היחס הבילנאומי לאסון, ובעיקר ההפתעה המובעת נוכח סיוען של מדינות כגון ירדן, מצרים וטורקיה. בערוץ 1 נאמר שחבל שרק אסונות בסדר גודל כזה יכולות להביא לשיתוף פעולה בין מדינות. בערוץ 10 אמרו שחבל שרק כאשר קורים אסונות כאלה אנו זוכים לראות שלא באמת כולם שונאים אותנו. הערות כאלה נאמרות מתוך נקודת המוצא שכל ביקורת על הכיבוש הינה אנטישמית ושווה דה פקטו לשנאת יהודים וישראל. מנקודת מוצא שכזאת, אכן ממש מבלבל כאשר ארצות אשר "מחד" מבקרות את הכיבוש (=אנטישמיות), "מאידך" מציעות סיוע לישראל בעת הצורך (=לא אנטישמיות). אני תוהה האם עלה בראשו של מישהו הרעיון ששני הצדדים האלה הינם היינו הך: סיוע הוא סיוע, והוא נדרש כשהוא נדרש.

ענין מטריד נוסף הינו האספקט המגדרי. שימו לב: נשים מודרות מדיווחי השטח. כמו בחיים, כך בחדשות: מקומן של הנשים הוא בפנים, באולפן, ואילו מקומם של הגברים הוא בחוץ, בדיווחי השטח. זאת ועוד, כאשר הגברים מדווחים על הגברים, הם מדווחים על הכבאים הגיבורים, על השוטרים הגיבורים, על הפוליטיקאים ה… טוב, לא משנה מה הפוליטיקיאים (אבל הבנו). נשים, לעומת זאת, מדווחות כקורבנות – ניצולות השריפה בבית אורן, נספות האוטובוס של השב"ס, וכמובן ניצב-משנה אהובה תומר.

מהמם? מהמם.

סופ"ש שקט שיהיה לכולנו.

"בשנה הבאה נשרוף את בית הספר" – כמה מחשבות על שירי ילדים

נושא שירי הילדים מעסיק אותי כבר זמן מה. ביחוד הוא מעסיק אותי מאז שנולד אחי הקטן (בן 3 וחודשיים), וככל שאני רואה אותו גדל. הנושא גם מענין אותי היות וישנן ילדות קטנות במשפחה שלי (כלומר, החמולה), וגם אחריהן אני מתחקה בענין.

מענין אותי כיצד שירי ילדים בדרך כלל מתחלקים לשניים.

שירי ילדים?

הסוג הראשון הוא שירי ילדים ממוסדים. את השירים האלה אנחנו מוצאות בספרים, בקלטות, בגני ילדים ובבתי ספר. אלה השירים שהמבוגרים מלמדים את הילדים, ושנכתבו עבור הילדים על ידי מבוגרים. הם בעלי ערכים "חינוכיים", כלומר נושאים מסרים הגמוניים אשר תורמים לסוציאליזציה נורמטיבית של הילדים ולא מאיימים על הסדר הקיים. בקטגוריה הזאת, אני כוללת שירי חג, שירי משחק, שירים על בעלי חיים, ועוד כהנה וכהנה.

הנה דוגמה:

כושי כלב קט, נשאר אתה לבד
את עיניך פקח ואת אוזניך פתח
לשמור על ביתי, לשמור על חצרי

בא שועל גדול לטרוף התרנגול
אז כושי נבח והשועל ברח
הב הב הוא נבח, מהר מהר חיש חש

שמעו זאת הילדים, יצאו בריקודים
יצאו בריקודים ושרו לו שירים
כן זהו כלב טוב, כן זהו כלב טוב

לא אכביר במילים, אבל אכתוב כמה נקודות עיקריות:

  • ספישיסיזם בהנחה שהכלב צריך לשמור על האינטרס של בני האדם לאכול ו/או להשתמש בתרנגול לצרכיהם
  • הכלב כעבד
  • הכלב כעבד שחור ("כושי")
  • כלומר, גזענות כלפי שחורים
  • רכוש וקפיטליזם ("לשמור על ביתי, לשמור על חצרי")
  • הניגוד בין הפראי "המאיים" (השועל) לבין "המבוית" הטוב (הכלב)
  • כלומר, בין טבע לתרבות
  • אפשר לדבר גם על הקרבה בין הילדים לכלב ועל הצורה שבה השיר מעודד את הילדים להתנהג כמו כושי הכלב הקט – להיות ממושמעים וטובים, לציית למבוגרים, לשמור על רכושם של המבוגרים והאינטרסים שלהם, ולא למרוד בסמכות האנושית-המבוגרת, כמו שעשה השועל (שמקושר בתרבות גם לערמומיות ורמאות).

הנה עוד דוגמה לשיר שאוהבים ללמד ילדים:

בשנה הבאה נשב על המרפסת
ונספור ציפורים נודדות
ילדים בחופשה ישחקו תופסת
בין הבית לבין השדות

עוד תראה, עוד תראה
כמה טוב יהיה
בשנה, בשנה הבאה

ועוד אחד:

השקדיה פורחת
ושמש פז זורחת,
צפורים מראש כל גג
מבשרות את בוא החג

ט"ו בשבט הגיע
חג לאילנות

לא אנתח אותם, אבל אני סומכת על האינטליגציה של קוראותי שישכילו לראות כיצד תורמים השירים האלה לחיברות נורמטיבי של ילדים.

כלומר, אם לסכם במשפט את הסוג הזה של שירי ילדים, לא באמת מדובר בשירי ילדים, כי אם בשירי מבוגרים אשר מכוונים לילדים. מטרתם לעשות אינדוקטרינציה לילדים למען יגדלו, כמו שאומרים, "לתפארת מדינת ישראל".

שירי ילדים!

אבל ילדים הם חכמים, והם רואים את הבולשיט של המבוגרים.

לילדים יש שירים משל עצמם, ותרבות משל עצמם. שירים שהומצאו על ידי ילדים לפני מי-יודעת-כמה-זמן, ושמועברים מילדים אל ילדים, מדור לדור. השירים האלה מפנים מראה מעוותת כלפי הנורמטיביות הכפויה, כלפי המבוגרים, כלפי החברה, וכן – כלפי הדיכוי האייג'יסטי שחווים ילדים וילדות. הם חושפים אלימות, תסכול, והרבה מאוד חתרנות.

למשל, הנה אחד השירים האהובים עלי:

בשנה הבאה נשרוף את בית הספר
ונרצח ת'מורים ת'מורות
בשנה הבאה ישחקו תופסת
בין הבית לבית הקברות

עוד תראה, עוד תראה
כמה טוב יהיה
בשנה בשנה הבאה

ועוד אחד:

השקדיה פורחת
השמש לא זורחת
ציפורים קופאות מקור
מול ענן כבד שחור

ט"ו בשבט הגיע
החמור החריע
ט"ו בשבט עבר
החמור גמר

ועוד אחד לסיום (לפי "שוטי שוטי ספינתי"):

שוטי שוטי מורתי
הבית קברות קרוב
אני עוד אהרוג אותך
כשאהיה גדול

אני בעיקר אוהבת את איך שהשירים האלה מדברים על בית הספר, אחד המוסדות הדכאניים ביותר שהמציאה התרבות הלבנה, ביחד עם בתי הסוהר ובתי המשוגעים. אני גם אוהבת את האלימות העצומה הזאת – נשאיר בצד שניה את המיליטריזם בחברה וכיצד הוא מחלחל אפילו לשירים כאלה, של ילדים – האלימות הזאת אומרת משהו. היא מביעה זעם ורצון להתמרד. יותר מכל, השירים האלה מסמנים בעיני את הדרך שבה ילדים מוצאים דרכים להתמודד עם הדיכוי בעזרת חתרנות ותרבות עצמאית משלהם.

אני גם רוצה לקחת עוד דקה כדי להתייחס למבט לעתיד שבשיר האחרון ("אני עוד אהרוג אותך כשאהיה גדול") – לכאורה, התכנון העתידי הזה נכשל. שירי "הילדים" הממוסדים ניצחו. הילדים, משגדלו, כבר לא רוצים לשרוף את בית הספר – הם שולחים את ילדותיהם לשם. הם לא רוצים להרוג את המורה – הם משתתפים פעילים בממסד "החינוכי".

אבל מה כן? יש פה קריאה למהפכה. השיר הזה נשאר שיר של ילדים, הוא לא "מתבגר" ביחד עם כולנו. הוא נשאר אותו דבר, ומזכיר לנו מה אנחנו צריכות לעשות, עכשיו שאנחנו כבר גדולות. אני שרתי את השיר הזה כשהייתי ילדה, ואני אוהבת אותו גם היום. אין פה, כמובן, קריאה לרצוח את ציבור המורות (קבוצה מדוכאת בפני עצמה) – אך יש כאן קריאה לזכור את החוויות שלנו כילדות בבית הספר, את המשטור, האינדוקטרינציה, הדיכוי והסבל שעברנו, ולהתנגד להם. להתנגד לבתי הספר, להתנגד למוסדות המדינה ולהמשיך במהפכה שאנחנו, הילדות, רצינו כשעוד היינו שם.

עוד אחד קטן

לפני שבוע כתבתי מאמר ביקורת ממש מהמם באנגלית על הקליפ הזה. הוא היה אמור להתפרסם בבלוג Raspberry Mousse, אבל אני חושדת שהעורכת חשבה שהוא ביקורתי מדי – היא משכה אותי שבוע ואז החליטה לא לפרסם. אז הקמתי בלוג חדש באנגלית ושמתי אותו שם. מוזמנות/ים לקרוא :)

http://radicalbi.wordpress.com/2010/11/24/how-does-it-get-better/

על עדן אברג'יל, גזענות ופטריארכיה

סערה מתחוללת ב-24 השעות האחרונות סביב עדן אברג'יל, הקצינה-לשעבר שפרסמה בפייסבוק תמונות של עצמה ביחד עם אסירים פלסטינים כפותים. מילים רבות נכתבו על הענין בבלוגיספרה, מזעזע – כן, לא מקרה חריג – גם כן, צקצוק רבתי של לשונות בפייסבוק – בטח ובטח. וכל זה, כמובן, נכון.

אבל זה מעצבן אותי. את העובדה שזה קרה כבר קודם, כולנו יודעות/ים – והרי רק לפני חודש התפרסם לו הסרטון המזעזע של חיילים רוקדים ברחובות חברון הכבושה. וזה שזה מזעזע, כולנו יודעות/ים, וזה שזה כיבוש ודיכוי ופיכס – גם את זה כבר ידענו.

בכתבה ב-NRG, אומר אחד מחבריה של אברג'יל: "אני לא מבין מה עושים מזה ביג דיל. הרבה חיילים מצטלמים ככה במהלך השירות, למה נטפלים דווקא אליה?" (ההדגשה שלי).

קצת על גזענות

מעיני, ומעיני הקוראות/ים, לא נסתרה העובדה שמדובר באישה מזרחית. למשל, הנה כמה טוקבקים (מאותה כתבה ב-NRG):

214.

היא פשוט מחקה את המפקדים האשכנזים שלה, למשל עומרי בורברג. (ל"ת)

עם הזמן תגיע גם לרמה שלו…, 17/08/10 10:53

209.

המזל של האברג'ל הזו שהיא מטומטמת.אחרת היתה מבינה. (ל"ת)

אין שכל-אין דאגות., 17/08/10 10:39

197.

ולעד יהיו המטומטמות מכולם

מרוקאיות היו תמיד, 17/08/10 09:13

אנחנו הגברים הישראלים אוהבים אותם רק כי הם טובות במיטה.אבל מעבר לזה, הם סתומות כמו נעל.
אותה חיילת ממחישה זאת בצורה הכי בוטה.היא עוד העלתה את זה לפייסבוק…כמה מטומטמת את יכולה להיות ?

154.

הפלסטינים זבל ואת מטומטמת. לא ככה מנצחים. פרחה אומללה. (ל"ת)

לידיה קסאח, 17/08/10 05:25

והנה אחד שמתקשר יפה להמשך הפוסט:

150.

טוקבקיסטים ליצנים

תרח, 17/08/10 04:39

מה היא עשתה שכולם יורדים עליה בצורה שכזו? היא לא גנבה 2000 מסמכים מסווגים שבגללה היו צריכים לשנות את כל תכנית הלחימה בעופרת יצוקה,ולסכן את חיינו ואת חיי חיילינו.מסמכים שעדיין מסתובבים אי שם בחו"ל.כולה עשתה מעשה קונדס לא פגעה בבטחון המדינה.יאללה רדו ממנה,לכו על ענת קם הלבנבנה.

ועוד פנינים נוספות. מילים אחרות שעלו בתגובות השונות: "טיפשה מטומטמת" (ביחד או לחוד), "בהמה" (ביטוי שהוא לא רק גזעני, אלא גם ספישיסיסטי), "מי חינך אותה", ושאר ביטויים שמרמזים על מוצאה "המפוקפק" (קרי, המזרחי) של אברג'יל (שוורצע חיה, anyone?)

ובאמת, מה ההבדל בין אברג'יל לבין אותם המוני חיילים שעושים את אותם מעשים, כולל העלאת התיעוד לאינטרנט? אותם חיילים שרוקדים ברחובות עיר כבושה הם גברים אשכנזים טובים. בתור שכאלה, כנראה הם כן נהנו מחינוך טוב, הם לא טפשים, הם יודעים מה הם עושים ועל כן כמובן הם גם צודקים. לכן, כאשר הם רוקדים ברחובות עיר כבושה או מעלים תמונות של התעללות לפייסבוק, אין בכך כל רע – הסיפור נשאר קטן*, והטוקבקיסטים מגבים אותם יפה מאוד. אך כאשר מדובר באישה ובמזרחית, הסיפור נראה אחרת.

* מדד מענין לחשיבותו של סיפור עיתונאי הוא מגדרן/ם של הא/נשים שכותבות עליו. סיפור שולי בדרך כלל יזכה לסיקור על ידי נשים, בעוד שסיפור שנחשב למרכזי יסוקר על ידי גברים (בדרך כלל, אשכנזים). אפשר לראות זאת יפה מאוד בסיקור התקשורתי של פרשת אברג'יל.

הקשר לפרשת ענת קם

עידן לנדו כבר כתב יפה מאוד על מה קורה לאישה שהחליטה לחשוף את מבושי הצבא והמדינה. במקרה דנן, אמנם אברג'יל לא עשתה את המעשה בכוונה – היא עשתה את זה בטעות, והיא בכלל לא מבינה מה לא בסדר – אך המעשה נעשה, והתוצאה היא אותה תוצאה: חשיפה של מנגנון הכיבוש ודיכוי העם הפלסטיני.

גם התגובה היא אותה תגובה:

  1. התמקדות בפגיעה ב"תדמית המדינה" במקום בחומרת המעשים שנעשו.
  2. התעסקות שטחית בסיפור במקום בנסיבות שהובילו אליו (והזכיר אחד מחברי בפייסבוק: מישהו שאל על העצורים ולמה הם היו שם? על למה מישהו נעצר כשהוא רוצה ללכת לבקר קרובי משפחה? להגיע לבי"ח? לעבוד? ללכת ללימודים? מישהו רוצה לשאול למה קושרים להם את העינים?)
  3. לינץ' תקשורתי נגד "האישה הרעה", כולל הצגתה כיוצאת דופן, "כבשה שחורה" (הו! שימו לב לשפה הגזענית, כמה מתאים!), "בוגדת" (בתדמית המדינה, כמובן), ועוד כהנה וכהנה.
  4. התעלמות מוחלטת מהמעשים האמיתיים שהתרחשו (החיסולים במקרה של ענת קם, זוועות הכיבוש היומיומיות במקרה של אברג'יל).
  5. וכמובן – שתיקה טוטאלית לגבי הגברים (שעמדו למעלה, שנתנו הוראות, שהנהיגו מדיניות של כיבוש, של דיכוי ושל רצח עם). שלא נפגע בזקפה הלאומית.

וכפי שכתב לנדו בפוסט שציטטתי למעלה:

תדע כל אשה עברייה כיצד יש לנהוג בזקפה הלאומית ובעיקר מה אסור לספר לחבר'ה.

הערה על הפסיכולוגיה של הכובשים

חגי מטר כותב:

הדיסוננס גדול מדי. הם חייבים להזדהות עם מעשיהם. הם חייבים להרגיש שמה שהם עושים הוא חשוב, משמעותי, מוצדק, ולכן הם יכולים גם ליהנות ממנו. וכן, גם לחייך למצלמה ליד עצורים או הרוגים.

וזה נכון.

אבל, הם מרגישים גם אשמים. העם הזה חי כבר מעל ל-60 שנה עם כיבוש, גירוש ורצח עם על מצפונו – והוא מרגיש שמשהו לא בסדר. לא/נשים יש מצפון, והם לא יכולים להפטר ממנו. המצפון הזה כועס והוא כואב והוא מתריע, וקשה להתמודד איתו. צורת התמודדות אחת, כמו שכתב חגי, היא פתירת הדיסוננס על ידי הזדהות עם מעשי הזוועה ומציאת הצדקות להם. צורה שניה היא השלכה, מציאת האשם בכל אחת/ד שאינה אנחנו.

אז מי האשם במצב*?. הערבים אשמים, או כשזה לא הערבים, זה השמאלנים, או נשים כמו ענת קם, טלי פחימה או עדן אברג'יל (ועוד שלל קבוצות אחרות, כמובן). מי אשם? כולן/ם, רק לא אנחנו.

* "המצב" – מילת קוד לכיבוש, דיכוי, מלחמה ואלימות – כי אי אפשר להסתכל יותר מדי מקרוב.

עדכון משעה 19:46: ארגון שוברים שתיקה החליט לפרסם לעיתונות תמונות דומות. דובר צה"ל? "צה"ל ומפקדיו בכל הדרגים עושים כל מאמץ על מנת שאירועים חריגים מעין אלו לא יישנו." אה, חריגים. בטח.