על פריווילגיה ועלבון; או: למה סבבה לצחוק על גברים לבנים מונו-סיס-סטרייטים

מדי פעם אנחנו מתבדחות, בקבוצות בפייסבוק או ביננו לבין עצמנו. זה הולך בערך ככה:

אפשר לרפא הטרוסקסואליות"

גברים, תמותו"

מי מאיתנו שאינה לוקה במונוסקסואליות*, יודעת ש…”

#אשכנזי_בעיני"

בדרך כלל, אם הדברים האלה נאמרים בפורום פומבי, ימצא לו לפחות אחד מבין הקבוצה הרלוונטית שיעלב עד עומקי נשמתו. לפעמים אפילו נמצא נשמות טובות שאינן חולקות את אותה זהות, אבל עדין יגנו בחירוף נפש על הפריווילג הנעלב. ולרוב, במקרים כאלה, תבוא ההאשמה: אתן דכאניות באותה מידה כמו האנשים שאתן יוצאות נגדם.

הפוסט הזה הוא על למה הטיעון הזה שגוי.

להמשיך לקרוא

על הרומן של השמאל הישראלי עם עצמו, ולמה אצביע בל"ד

דיסקליימר: כשאני כותבת "השמאל הישראלי" בפוסט הזה, כוונתי היא לחלק הארי של תנועת השמאל, כלומר השמאל האשכנזי הסטרייטי. עם זאת, הביקורת רלוונטית לכל חברי/ות תנועות השמאל שחולקים את האידאולוגיה שאני מתארת, ללא קשר הכרחי לזהויותיהן/ם.

על הרומן של השמאל הישראלי עם עצמו

אני לא מכירה עוד מדינה אחרת בעולם שבה עניינה של תנועת השמאל הוא זכויותיה של תנועת השמאל, ועם זאת – כך הוא בארץ. הכוונה היא שלעומת תנועות שמאל בחו"ל, שעניינן הוא סולידריות עם מאבקים של קבוצות מדוכאות, כאן אצלנו, השמאל הוא-הוא הקבוצה המדוכאת שלמענה נאבק השמאל. מאחורי מעטה רטורי דקיק של דיבור על קבוצות שונות (נשים, הומואים ולסביות [אך לא בי וטרנס], עניים [אך לא מזרחים] וכמובן – הפלסטינים), מה שלרוב מתגלה היא דאגתו הלוהטת של השמאל הישראלי לעצמו בלבד, וזאת כאשר הקבוצות והנושאים השונים – ובראשם הכיבוש – משמשים הן כמס שפתיים והן כמסך עשן שמאחוריהן מסתתר הנושא "האמיתי". באופן ספציפי, לאחרונה הולכת ומתגבשת גישה שלפיה השמאל הישראלי הוא קבוצת מיעוט מדוכאת שזקוקה לזכויות ולהגנה.

השמאל כזהות מדוכאת.

להמשיך לקרוא

על אזהרות טריגר ולמה הן חשובות

אולי זה הזמן בשנה, אולי היום נגד אלימות כלפי נשים הממשמש ובא, או אולי פשוט משהו במים – אבל לאחרונה מופיעים לי בפייסבוק (ובכלל) טקסטים וקישורים טריגריים בכמות הולכת וגוברת. החל מתיאורים מפורשים של אונס קבוצתי, עובר בסרטונים המתעדים הטרדה טרנספובית וכלה בקישורים לפוסטים מהממים-אך-קשים. המשותף בין כולם: אף אחד לא הגיע עם אזהרה.

למען הסר ספק – כל התכנים האלה הם חשובים מאין כמותם. דיון באלימות מינית, מגדרית, ובכלל, הוא חשוב והכרחי. בלי להעלות מודעות ולדבר על אותם נושאים, לא תהיה לנו כל אפשרות להאבק נגדם. בלי לדעת שגם אחרות שותפות לחוויות הקשות שלנו, נשאר כל אחת בתוך הבועה ההשרדותית שלה ונמשיך לחשוב שכל אחת מאיתנו היא לבד. השיתוף הוא מה שמאפשר לנו להביע סולידיות אחת עם השניה ולפעול ביחד נגד הזוועות האלה.

ועם זאת, יש צד נוסף לענין.

להמשיך לקרוא

אני מודע/ת לפריווילגיות שלי – מה עכשיו?

[אזהרה: פוסט עצבני]

תופעה מדאיגה מתקבעת לאחרונה בקהילות אקטיביסטיות: השימוש בביטוי "אני מודע/ת בפריווילגיות שלי". הגם שהשימוש בביטוי מסמן שיח חדש (וחיובי) שמעודד א/נשים להכיר בפריווילגיות שלהן/ם ולהתנהג בהתאם, המשפט עצמו, כשהוא נאמר, הוא לא פחות מאשר תמרור אזהרה. באופן כללי, נראה שהוא משמש בתור יציאה ידי חובה וכסת"ח בלבד.

בדיונים בפייסבוק ובמקומות אחרים, ההקשר היחיד שבו ראיתי את הביטוי עולה הוא בהקשר של התגוננות ורצון לשמר, לא לפרק, את הפריווילגיות. למשל: "אני מודע/ת לפריווילגיות שלי, אבל זה לא אומר שאני צריכ/ה להתנצל", או "אני מודע/ת לפריווילגיות שלי, אבל זה לא אומר שאסור לי להביע ביקורת". גולת הכותרת של הביטוי, ללא ספק, היא משפטים כגון: "כן, יש לי פריווילגיות, אבל אני מרגיש/ה שמדכאים אותי בקהילה בגללן".

ככה נראה פמיניסט שמודע לפריווילגיות שלו. קרדיט: דן וג

להמשיך לקרוא