הצד שלהן – מאמר ישן מגוגיי

[אזהרת טריגר: הפוסט מכיל תיאורים של אלימות פיזית]

גיליתי שלאחרונה כל המאמרים בארכיון של גוגיי נקטעו בערך בחצי – אסון! אז למען ההמשכיות וההיסטוריה, החלטתי לשים פה כמה מאמרים שפרסמתי שם בשנים עברו ושעכשיו נמצאים בצורה חלקית.

המאמר שלמטה מתאר את פעולת המחאה הישירה שלנו במצעד הגאווה הירושלמי בקיץ 2009. פורסם במקור ב-9.7.2009, למעבר למאמר המקורי אפשר ללחוץ כאן. (הגרסה הזו מכילה רק את הטקטסים שלי ושל לילך).

פוסט נוסף שלי בנושא: לשנה הבאה בי-רושלים.

הצד שלהן

צלם: אורן זיו

שירי

במצעד הגאווה בירושלים עברתי חוויה טראומטית, שעם השלכותיה אני מתמודדת עד עכשיו, ואני בטוחה שזה לא יגמר בקרוב. אני חושבת ששיא ההתרחשויות היה ברגע שהמאבטח ניסה להשליך אותי ממדרגות הבמה. אני זוכרת את עצמי, נאחזת במעקה, בנסיון לא ליפול. בפעם האחרונה שנפלתי במדרגות (בגיל 11), שברתי את הגולגולת. ואז – אני על הדשא, והמאבטח מתחיל להכות אותי. להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

"לשנה הבאה בי-רושלים" – על ההיסטוריה של התנועה הביסקסואלית בארץ

את ההרצאה הזאת נתתי בכנס זהירות מהמרווח באוניברסיטה העברית בירושלים.

שלום. ההרצאה שלי תהיה על ירושלים כמקום מכונן לגל הנוכחי של התנועה הביסקסואלית בארץ, וזאת למרות שרוב הפעילויות הרגילות מתרכזות דווקא סביב תל אביב. אבקש לטעון שאירועים ופעולות שקרו בירושלים (ביחוד סביב מצעדי הגאווה השונים) תרמו להתפתחותה של התנועה הביסקסואלית, ואני אתאר שלוש דרכים שבהן זה קרה. הדרך הראשונה היא מעין פרה-היסטוריה ביסקסואלית, אם תרצו, והיא ארגון פעולות מחאה קוויריות בירושלים על ידי פעילות ביסקסואליות. למרות שהפעולות האלה לא התמקדו בביסקסואליות כנושא, אבקש לקרוא אותן כפעולות ביסקסואליות. הדרך השניה תהיה פעולות מחאה ביסקסואליות בירושלים וקונפליקטים עם הארגונים הדומיננטים בקהילה, בעיקר עם הבית הפתוח. הדרך השלישית תהיה בחינה של השיח שנוצר בקהילה סביב הקונפליקטים והפעולות בירושלים, דרכה אטען שאותו שיח קהילתי כונן את התנועה הביסקסואלית כתנועה רדיקלית ומתנגדת. למען הגילוי הנאות, אני חייבת להזכיר שהשתתפתי באופן אישי באירועים המתוארים, ועל כן במידה רבה, הנרטיב שאני מבקשת לקרוא כאן הוא גם נרטיב אישי שלי כפעילה. להמשיך לקרוא

אהבה, זעם והכיבוש – ההרצאה שלי בכנס הביסקסואלי בלונדון

אני פותחת בהתנצלות: התכוונתי לשבץ את הוידאו ישירות בפוסט כדי לחסוך לכן/ם את המעבר לעמוד אחר. אבל וורדפרס הביע התנגדות נמרצת, ולא משנה כמה ניסיתי לשכנע אותו, הכל היה לשווא.

אז הנה הלינק להרצאה שלי, באדיבות שישה צבעים :)

http://makore.6tzvaim.com/node/524

את ההרצאה הזאת נתתי בחודש ספטמבר בכנס BiCon בלונדון, הכנס הביסקסואלי הבינלאומי.

תקציר ההרצאה:

Love, rage and the occupation: bisexual politics in Israel/Palestine

The Israeli occupation of Palestine has had a deep influence over both external and internal LGBTQ and bisexual/pansexual politics. What is the connection between the occupation and inner LGBTQ violence? How does that connect to last year's Bar-No'ar shooting? How are all of these events related to bisexual erasure? And what does the Israeli bisexual community think about all this?

בתגיות יש עוד פירוט לגבי נושאי ההרצאה.

אורך הוידאו: 69 דקות. ההרצאה באנגלית, ללא כתוביות :(

ולמי שאין לה סבלנות – אל פחד. בקרוב הרצאה דומה בסלון מזל.

נ.ב.

גם לילך הרצתה, על התנגדות קווירית לכיבוש. שווה לבדוק :)

על גל אוחובסקי והעצומה: חלק שני – סדרי עדיפויות קהילתיים

הפוסט הזה הוא החלק השני בסדרה של שלושה פוסטים. לחלק הקודם, לחצו כאן.

דומה שיש שתי הנחות בסיס לגבי כל מאבקי הבלט"ה:

  1. המאבק ההומואי הינו המאבק הכללי, אשר נוגע לכל קבוצות הלהטב"ק.
  2. כל המאבקים של הקבוצות האחרות הינם תתי-מאבקים שוליים.

אני חושבת ששתי הנקודות האלה נמצאות ביסודם של רוב מקרי ההשתקה, ההדרה והדחיקה של קבוצות בקהילה שלנו.

בואו נסתכל על זה קצת

המאבקים העיקריים ש"הקהילה הגאה" בארץ מקדמת כרגע הינם: המאבק לשוויון בנישואין, המאבק למען פונדקאות, והמאבק למען זכויות אימוץ. באופן לא רשמי, הקהילה (אשר נוכסה באופן אלגנטי על ידי משרד החוץ בשיתוף עם עירית תל אביב) מנהלת את המאבק למען "הוורדת" הכיבוש ואת פרוייקט התיירות הגאה. עוד בנבכי הקהילה, אפשר למצוא את המאבק נגד הומופוביה (שימו לב: רק הומופוביה, לא להטב"קופוביה) ואת המאבק נגד הארוניסטים (ושימו לב לקריאה של ביסקסואליות כארון שמתבצעת בלינק השלישי). כמעט מיותר לציין, כל המאבקים האלה מנוהלים על ידי- ותפורים למידותיהם של- (תחזיקו חלק, ניבול פיות בדרך) גברים הומואים אשכנזים מהמעמד הבינוני-גבוה.

סתם דוגמה: לכבוד יום השנה לרצח, הוציא הבית הפתוח מסמך זכויות לקהילה. לא אתמקד כרגע בתוכנו, אלא רק אזכיר אנקדוטה, קטנה אך משמעותית. במסגרת תהליך ניסוח המסמך, כתבתי פסקה שמוקדשת לביסקסואליות/פאנסקסואלים וחוסר הנגישות שלנו לשירותי בריאות (כללית ונפשית) הולמים. באופן לא ממש מפתיע, הפסקה נמחקה מהגרסה הסופית. כאשר כתבתי לצוות המשפטי של הבית הפתוח לשאול מדוע, התשובה היתה (במילים כאלה ואחרות) שאת המורכבויות האלה נשאיר לאחר כך. התשובה הזאת (כמו רבות דומות לה) מתייחסת למאבק הביסקסואלי כתת-מאבק שולי שלא ראוי לאזכור ספציפי במסמך שמפרט את הזכויות החסרות בקהילה (אגב, מסמך שבו הקהילה הטרנסג'נדרית דווקא כן קיבלה סעיף משל עצמה). והדוגמאות בלתי נדלות, באמת.

העצומה נגד גל אוחובסקי משקפת את סדר העדיפויות הקהילתי הזה, על ידי בחירת הכותבות/ים להתמקד רק באספקט אחד מתוך שלל אספקטים בעייתיים בהתנהגותו של אוחובסקי. לפי סדר העדיפויות שבעצומה, אאוטינג של אמן הומו הינו ענין חמור אשר משפיע על הקהילה כולה, ודורש תגובה ומחאה רחבה. לעומת זאת, התבטאויות ביפוביות, טרנספוביות, לסבופוביות, סקסיסטיות ושאר ירקות – לא.

למה אנחנו בכלל מדברות על זה?

העצומה עצמה, והגלים שהיא יוצרת, מעידים בעצמם על סדר העדיפויות הבעייתי הזה. כמו שכתב ערן כהן-גבע בפייסבוק: שנה אחרי הרצח, שוב הנושא החם שמעסיק את הקהילה הוא אאוטינג, ארון ואוחובסקי – כאילו אין לנו נושאים דחופים יותר לדבר עליהם. כאילו אין להטב"קופוביה משתוללת בחברה, כאילו אין דיכוי נגד קבוצות בתוך הקהילה, כאילו הפצועים כבר קיבלו פיצויים מהמדינה והשתקמו לחלוטין כולם, כאילו אין נוער להטב"קי במצוקה, כאילו יש מספיק משאבים לקהילה, כאילו אין הוורדה של הכיבוש על גבינו, או כאילו שחברות קהילה שלנו לא נעצרות כל יום שישי בשייח ג'ראח. למי אכפת מכל זה? הארון ההומואי, זה הנושא הבוער.

בערך באותו יום שבו פורסמה העצומה נגד אוחובסקי, פורסמה עצומה שניה, למען שינוי סדרי העדיפויות בקהילה. כרגע עצומה זו עומדת על 143 חתימות בלבד, בעוד העצומה נגד אוחובסקי עומדת על 1,197. והרי זה פלא? הרי כולנו יודעות מהם הנושאים החשובים באמת…

וטיזר לפעם הבאה

הבעיה השלישית עם העצומה היא שהיא מופנית ליניב ויצמן ומבקשת ממנו להדיח את אוחובסקי מתפקידו כנשיא ארגון הנוער הגאה. יניב ויצמן הינו דמות בעייתית בפני עצמו, וגם ארגון הנוער הגאה אינו חף מבעיות. קצת על הבעיות, וקצת על האלטרנטיבות – בחלק הבא

הנאום שלי במצעד הגאווה בירושלים

את הנאום הזה נאמתי בבמה הפתוחה הקטנה שבתחילת המצעד. למרות שבבמה המרכזית (בסוף המצעד) היתה דוברת ביסקסואלית (אניה מולנבלט המקסימה), אני לא מרגישה שהמסר על המאבק הביסקסואלי הגיע לידי ביטוי בנאומים שבבמה המרכזית.

אז בשביל זה יש בלוגים:

במצעד של שנה שעברה הייתי פה בירכתי הבמה וחטפתי מכות מעובדי האבטחה של הבית הפתוח כאשר אני, ביחד עם קבוצת פעילות ביסקסואליות ופאנסקסואליות, ניסינו למחות על הדרת הקהילה שלנו מהנאומים. השנה אני פה, על הבמה, אבל לפני שאני עוברת לסדר היום אני רוצה להזכיר, דווקא ביום הזה, שאלימות לא נמצאת רק מחוץ לקהילה שלנו, אלא גם בתוכה. האלימות שממנה סבלנו אני וחברותי לפני שנה היתה, למיטב ידיעתי, הפעם הראשונה בהיסטוריה של הקהילה שלנו שבה ארגון להט"בי הפעיל אלימות פיזית כלפי קבוצת פעילות מתוך הקהילה. מאז שנה שעברה הבית הפתוח התנצל בפנינו ושיפר את דרכיו, ועל כך אני נותנת להם את תודנו והערכתנו.

אבל האלימות וההשתקה הפנים-קהילתית לא מתחילה ולא עוצרת רק שם. אחרי הרצח, כולנו שמענו, כאבנו והתאבלנו על אובדנם של ניר כץ וליז טרובישי, ז"ל. שמענו רבות על פעילותו של ניר כהומו בקהילה הגאה – אך עברו עוד שבעה חודשים מיום הרצח עד שאני שמעתי על פעילותו כביסקסואל, ורק אתמול שמעתי שבסוף חייו הוא בכלל התנגד להגדרות. אני רוצה לצטט ממאמר שהוא כתב בשנת 2005 (ולהגיד היום לכל הקהילה): "ביסקסואל הוא כל מי שמגדיר את עצמו ככזה … ואין לאף אחד את הזכות לשלול ממנו הגדרה זו, על אחת כמה וכמה לאנשים מתוך הקהילה הגאה". כיום אין לדעת באופן חד משמעי כיצד הזדהה ניר ביום מותו, אם האם הזדהה כלל (ויש טענות לכאן ולכאן), מה שאנחנו כן יודעות זה ששמענו עליו רק בתור הומו. לכן הכאב שלי על ניר הוא כאב כפול ואף משולש: הוא הכאב על הרצח, הוא הכאב על מחיקת הביסקסואליות שלו, והוא הכאב על הקו הישיר בין האלימות שאני וחברותי סבלנו ממנה כאן לפני שנה, שהיא אלימות מוחקת, לבין אותה מחיקה שסבל ממנה ניר לאחר מותו.

והיות והתכנסנו כאן למען זכויותינו, אני רוצה גם להזכיר מה המחיקה הזאת, שבאה הן מכיוון האוכלוסיה הסטרייטית, והן מכיוון הקהילה שלנו, עושה לנו, חברי וחברות הקהילה, הביסקסואליות והפאנסקסואלים: מבחינה סטטיסטית, ביסקסואלים ופאנסקסואליות סובלות יותר מדכאון ונטיה להתאבדות מאשר כל קבוצות הנטיה המינית (הומואים, לסביות, ביסקסואלים והטרוסקסואלים), בי ופאן גם סובלות יותרמבריאות פיזית ירודה מכל הקבוצות האלה עקב חוסר נגישות לטיפול רפואי ופסיכולוגי נאות. ביסקסואלים ופאנסקסואליות מפקפקות יותר בנטיה המינית שלהן וסובלות מחוסר בטחון לגבי מקומן בקהילה. בי ופאן הן גם קבוצת הנטיה המינית עם השכיחות הגבוהה ביותר של עוני, והסבירות הגבוהה ביותר של השארות בארון במקום העבודה. כל אלה הם אפקטים של ביפוביה, חוסר קבלה ובידוד חברתי, של חוסר מודעות וחוסר משאבים שמוקצים לקהילה שלנו. ואין לזלזל בכך: הבידוד שאנו חוות נוכח בכל רמות החיים שלנו, החל מהספרה התרבותית-הציבורית, עובר בספרה החברתית-קהילתית וכלה בספרה הפרטית. (פירוט על הנתונים).

אבל אפשר גם אחרת. בשנה האחרונה נוצרה לה קהילה ביסקסואלית ופאנסקסואלית, פעילה, תומכת, נאבקת ומהממת. אני גאה בקהילה שלי על כך שלמרות הביפוביה וההשתקה, אנו מוצאות ומרימות קול משל עצמנו. אני גאה בקהילה שלי על כך שהיא קהילה פמיניסטית אשר יוצרת בתוכה מרחבים בטוחים לכל הזהויות ומחויבת למאבקים למען נשים בחברה שלנו. אני גאה בקהילה שלי על כך שהיא מהווה מקום בטוח לטרנסיות, טרנסים, ג'נדרקווירז ואחרים, להיות אנחנו ולהיות ביסקסואליות ופאנסקסואלים. אני גם גאה בקהילה שלי על ההתנגדות שלה לגזענות, ועל כך שהיא מונהגת על ידי מזרחיות ביחד עם אשכנזים. אני גאה בחברות הקהילה שלי שמפגינות כל יום שישי בשייח ג'ראח ומהוות גורם מרכזי במאבקי הסולידריות למען שחרור העם הפלסטיני ונגד הכיבוש הישראלי. אני גאה בחברות הקהילה שלי שמתנגדות להשתלטות עירית תל אביב על מצעד הגאווה, ושלקחו חלק פעיל בארגון מצעד הגאווה הקהילתי. אני גם גאה בפעילה הביסקסואלית ברנדה האוורד, אשר ביוני האחרון מלאו 5 שנים לפטירתה, על כך שארגנה את מצעד הגאווה הראשון לאחר סטונוול, ובזכותה אנו כולנו עומדות פה היום. על כל זאת, ועל דברים רבים אחרים, תודה רבה.