"לשנה הבאה בי-רושלים" – על ההיסטוריה של התנועה הביסקסואלית בארץ

את ההרצאה הזאת נתתי בכנס זהירות מהמרווח באוניברסיטה העברית בירושלים.

שלום. ההרצאה שלי תהיה על ירושלים כמקום מכונן לגל הנוכחי של התנועה הביסקסואלית בארץ, וזאת למרות שרוב הפעילויות הרגילות מתרכזות דווקא סביב תל אביב. אבקש לטעון שאירועים ופעולות שקרו בירושלים (ביחוד סביב מצעדי הגאווה השונים) תרמו להתפתחותה של התנועה הביסקסואלית, ואני אתאר שלוש דרכים שבהן זה קרה. הדרך הראשונה היא מעין פרה-היסטוריה ביסקסואלית, אם תרצו, והיא ארגון פעולות מחאה קוויריות בירושלים על ידי פעילות ביסקסואליות. למרות שהפעולות האלה לא התמקדו בביסקסואליות כנושא, אבקש לקרוא אותן כפעולות ביסקסואליות. הדרך השניה תהיה פעולות מחאה ביסקסואליות בירושלים וקונפליקטים עם הארגונים הדומיננטים בקהילה, בעיקר עם הבית הפתוח. הדרך השלישית תהיה בחינה של השיח שנוצר בקהילה סביב הקונפליקטים והפעולות בירושלים, דרכה אטען שאותו שיח קהילתי כונן את התנועה הביסקסואלית כתנועה רדיקלית ומתנגדת. למען הגילוי הנאות, אני חייבת להזכיר שהשתתפתי באופן אישי באירועים המתוארים, ועל כן במידה רבה, הנרטיב שאני מבקשת לקרוא כאן הוא גם נרטיב אישי שלי כפעילה.

פוסט חדש באנגלית: על שיח הנורמליות ופוליטיקה ביסקסואלית

The myth of myth-busting: normalcy discourse and bisexual politics

טקסט שלי במגזין Bi Women

עדכון קטן: אתמול יצא גליון החורף של מגזין Bi Women (המצוין והמומלץ ביותר!), ובו טקסט קצר שלי על הכנס הביסקסואלי בלונדון (עמ' 6).

וחוץ מזה, העורכת, רובין אוקס המהממת, ביקשה למסור הודעה לקוראות הישראליות:

I'd love to see more Israeli subscribers. Please feel free to invite women in your network to sign up (at biwomenboston.org). (And remember: a bi identity is not a requirement for subscribing, nor is a female body!)
Thanks,
Robyn

תהנו :)

אהבה, זעם והכיבוש – ההרצאה שלי בכנס הביסקסואלי בלונדון

אני פותחת בהתנצלות: התכוונתי לשבץ את הוידאו ישירות בפוסט כדי לחסוך לכן/ם את המעבר לעמוד אחר. אבל וורדפרס הביע התנגדות נמרצת, ולא משנה כמה ניסיתי לשכנע אותו, הכל היה לשווא.

אז הנה הלינק להרצאה שלי, באדיבות שישה צבעים :)

http://makore.6tzvaim.com/node/524

את ההרצאה הזאת נתתי בחודש ספטמבר בכנס BiCon בלונדון, הכנס הביסקסואלי הבינלאומי.

תקציר ההרצאה:

Love, rage and the occupation: bisexual politics in Israel/Palestine

The Israeli occupation of Palestine has had a deep influence over both external and internal LGBTQ and bisexual/pansexual politics. What is the connection between the occupation and inner LGBTQ violence? How does that connect to last year's Bar-No'ar shooting? How are all of these events related to bisexual erasure? And what does the Israeli bisexual community think about all this?

בתגיות יש עוד פירוט לגבי נושאי ההרצאה.

אורך הוידאו: 69 דקות. ההרצאה באנגלית, ללא כתוביות :(

ולמי שאין לה סבלנות – אל פחד. בקרוב הרצאה דומה בסלון מזל.

נ.ב.

גם לילך הרצתה, על התנגדות קווירית לכיבוש. שווה לבדוק :)

עוד אחד קטן

לפני שבוע כתבתי מאמר ביקורת ממש מהמם באנגלית על הקליפ הזה. הוא היה אמור להתפרסם בבלוג Raspberry Mousse, אבל אני חושדת שהעורכת חשבה שהוא ביקורתי מדי – היא משכה אותי שבוע ואז החליטה לא לפרסם. אז הקמתי בלוג חדש באנגלית ושמתי אותו שם. מוזמנות/ים לקרוא :)

http://radicalbi.wordpress.com/2010/11/24/how-does-it-get-better/

על הקרב הלשוני, ועל פוליטיקה ביסקסואלית

קצת רקע

אחד הדיונים המרכזיים ביותר, והמרתקים ביותר, בקרב הקהילה הביסקסואלית/פאנסקסואלית (בארץ ובחו"ל), הוא הקרב הלשוני לגבי הטרמינולוגיה – ביסקסואליות vs. פאנסקסואליות. אותו דיון, באופן סכמטי ודיכוטומי-משהו, נראה בערך כך:

המחנה הפאנסקסואלי טוען שה"בי" ("שניים") בביסקסואליות מתייחס לשני מגדרים ומינים, הלא הם: נקבה/אישה וזכר/גבר. על כן, ממשיך הטיעון, ביסקסואליות הינו מונח טרנספובי אשר לא מכיר בקיומם של יותר משני מינים ו/או מגדרים ולמעשה מוחק את האופציות המגדריות הרבות האחרות. על פי כן, "ביסקסואליות" הינה מילה המתארת משיכה רק לגברים ולנשים סיסג'נדריות/ים, ואינה מספקת לתיאור של משיכה ליותר משני מינים ו/או מגדרים. (גילוי נאות: בעבר, גם אני השתייכתי למחנה הזה*).

לעומת זאת, טוען המחנה הביסקסואלי, כי "ביסקסואליות" (כמו הומוסקסואליות, לסביות והטרוסקסואליות) הינו מונח שהומצא על ידי הממסד הרפואי ולא על ידי הקהילה הביסקסואלית, ועל כן מטרתו לא היתה לתאר תשוקה אלא פתולוגיה. בנוסף, המונח הומצא בשנות ה-20 של המאה ה-20, תקופה שבה לא היתה קיימת השפה לתיאור של יותר ממין ו/או מגדר אחד. במהלך כל ההיסטוריה של התנועה הביסקסואלית, ביסקסואליות/ים השתמשו במילה על מנת לתאר משיכה ליותר ממין ו/או מגדר אחד, וזאת למרות החסר שהיה קיים בשפה באותן תקופות. למעשה, הקהילה הביסקסואלית והקהילה הטרנסג'נדרית תמיד היו קרובות אחת לשניה – ואין זה נדיר לשמוע עדויות של טרנסג'נדריות/ים וג'נדרקווירז אשר מספרות שהקהילה הביסקסואלית היא בין הקהילות הידידותיות ביותר עבור זהויות מגדר שונות. ההגדרה המקובלת ביותר לביסקסואליות בקרב התנועה הביסקסואלית העכשווית הינה "משיכה ליותר ממין ו/או מגדר אחד" (ההגדרה של רובין אוקס), ולא "משיכה לשני המינים" כפי שמקובל לתאר אותה בממסד הרפואי. כעת בתנועה הביסקסואלית, לא מקובל לפרש את ה"שניים" שב"בי" בתור "גברים ונשים", אלא בתור "מגדרים גבריים שונים ומגדרים נשיים שונים", או בתור "משיכה למגדרים דומים לשלי, ולמגדרים שונים משלי" (בהתבסס על הומו=דומה + הטרו=שונה). ולסיום, מזכיר המחנה הביסקסואלי את יחסי הכוחות בדיון: ביסקסואליות אינה מילה בינארית יותר או פחות מ"לסביות", "הומוסקסואליות" או "הטרוסקסואליות", ולמרות זאת ביסקסואליות הינה היחידה אשר מקבלת ביקורת על רקע זה – דבר שעולה בקנה אחד עם היחס השלילי כלפי ביסקסואליות בקרב הבל"טות, ובכלל.

והקרב ממשיך. רק בשבוע שעבר, פרסמה ג'וליה סראנו (הפעילה הטרנסית הפמיניסטית המהממת) כתב הגנה מעמיק ומענין על המילה "ביסקסואליות". כמה חודשים לפני כן, התפרסם מאמר נוסף בנושא בבלוג הביסקסואלי/טרנסי/קווירי Raspberry Mousse. דיונים משני הצדדים מתקיימים באופן שוטף, בקרב התנועה ומחוצה לה, והיד עוד נטויה…

* גם אם נתקלתן/ם בעותק של הספר Getting Bi (המצוין) – המאמר שלי שם נכתב באותה תקופה.

(רוצות/ים לקרוא עוד על ההבדל? לכו לפה.)

למה זה לא משנה ב-כ-ל-ל

בדיון בנושא שנערך לפני כמה שבועות ברשימת התפוצה הטרנסג'נדרית, אמר שוקי הרזה דבר חכם: (בפראפרזה) כל עוד ביסקסואליות ופאנסקסואלים ימשיכו להזדהות על פי מושאי התשוקה שלהם, כנראה הדיון הזה ימשיך להתקיים, וימשיך לירות חצים לכל עבר. (אותו דיון ברשימה התקיים בעקבות פסקה שנויה במחלוקת אותה פרסמה דנה ג. פלג בפנזין ע' קווירית, במאמר לכבוד יום הביסקסואליות הבינלאומי. באותה פסקה תיארה דנה את המגוון המגדרי האפשרי תחת המונח "פאנסקסואליות", בצורה שהפריעה למספר א/נשים מהקהילה הטרנסג'נדרית [החלק השנוי במחלוקת ירד מאז]).

ואני מוצאת את עצמי לוקחת צעד אחורה ושואלת: למה, באמת, אנחנו מזדהות לפי מושאי התשוקה שלנו? היכן הפוליטיקה שלנו? מבני הכוח, הדיכוי, השיח, הזהות? היכן ההזדהות שלנו עם עצמנו? שיח ביסקסואלי/פאנסקסואלי שעוסק בשאלות של מגדר וטרנסג'נדריות הוא שיח שמשכפל את הרעיון שביסקסואליות אינה חשובה בפני עצמה, אלא רק בצמידות לנושאים אחרים. הוא משכפל את הרעיון שביסקסואליות ופאנסקסואלים אינן חוות דיכוי כקבוצה, אינן זקוקות למאבק משל עצמנו ואינן חולקות זהות משלנו – אלא רק את הזהויות של מושאי המשיכה שלנו.

אך נהפוך הוא: ביסקסואליות היא פוליטיקה. ביסקסואליות היא חוויה. ביסקסואליות היא כאב, היא שמחה, היא פחד, היא זהות. ביפוביה היא מבנה חברתי, היא מערך כוחות והיא משפיעה עלינו בדיוק כמו כל כח חברתי אחר (ממשל, קפיטליזם, פטריארכיה, מיזוגניה, שוביניזם, הומופוביה, לסבופוביה, טרנספוביה, גזענות, סוגנות, ועוד ועוד).

כאשר שואלות לסביות למה הן מזדהות כך, הן מדברות לא רק על אהבה או משיכה לנשים, אלא גם (ובעיקר) על פוליטיקה: על הזדהות (עם נשים), על עקרונות פמיניסטים, על עצמאות מינית, על המאבק הלהט"בי, ועל קהילה. כאשר שואלות ביסקסואליות ופאנסקסואלים למה הן/ם מזדהות/ים כך, בדרך כלל, התשובה תהיה מוגבלת רק למושא(י) המשיכה.

אנו חייבות להתחיל לדבר את הזהות שלנו כזהות שלנו ולא של אחרות/ים. אנו חייבות להתחיל לחשוב במונחים של עצמנו, לדבר את הדיכוי של עצמנו, לפתח שפה משל עצמנו ומשמעויות משל עצמנו. יש פוליטיקה ביסקסואלית, יש זהות, יש מאבק ויש קהילה.

ועל הפוליטיקה הביסקסואלית – בפרק הבא…

סקר הבריאות של חוש"ן, ובריאות של בי ופאן

לפני כשבועיים, השיק ארגון חוש"ן, סקר בריאות חדש על הבלט"ות. באופן אופייני למדי עבור חוש"ן, הסקר התחיל מלא בכוונות טובות, אך לצער כולן/ם, התוצאה לא דמתה לכוונות.

ראשית, כדאי להזכיר את מכתבן/ם של הפעילות/ים הטרנסג'נדרים/ות, אשר פרשו מהשתתפות בבניית המחקר לאחר שחוש"ן חזרו בהם מהבטחות שהבטיחו לקבוצה בתחילת התהליך. בעיני כל הסיפור הזה מבייש מאוד בכל הנוגע להתנהלות חוש"ן וליחס שלהם לקהילה. באופן כללי, לחוש"ן יש נטיה לראות את עצמם כארגון ידידותי, מקבל ומכיל עבור כל חלקי הבלט"ה, אך ליפול לבורות מצערים של הדרה ופוביות למרות הכוונות הטובות.

אבל לפחות את הקהילה הטרנסג'נדרית הם הזמינו.

בקנה אחד עם הטענות שטענתי בפוסט על סדרי עדיפויות קהילתיים, חוש"ן הניחו שכלל אין צורך בנציגות מהקהילה הביסקסואלית/פאנסקסואלית בתהליך יצירת הסקר, כנראה עקב הנחה שלבי/פאן אין צרכים רפואיים נפרדים מאלו של הומואים ולסביות. השמועה אומרת שיוצר המחקר (לכאורה, לכאורה) אף הגדיל לעשות, והצהיר שאת הנתונים של נשים ביסקסואליות ינתח כנתונים של לסביות, ואת הנתונים של ביסקסואלים ינתח כנתונים של הומואים.

בסקר עצמו, לא מופיעה כל התייחסות ספציפית לצרכים ולנסיבות הייחודיים של ביסקסואליות ופאנסקסואלים. גם ההערות ששלחתי להם לאחר שמילאתי גרסת פיילוט, זכו (כמעט) כולן להתעלמות מוחלטת (ואת ההערות עצמן אדביק למטה).

גם בכתבה שהתפרסמה בנושא ב-Ynet, הוזכרו רק הומואים, לסביות וטרנסג'נדרים, והשיווק שנעשה לסקר (לפחות זה שראיתי באטרף) פונה להומואים בלבד (רק הומואים, כן? אפילו לא לסביות או טרנסים).

מן הסתם, חוש"ן (ולא רק חוש"ן) סובלים ממחסור בידע על בריאות של ביסקסואליות ופאנסקסואלים. אז רציתי לשתף את הקהילה בקצת מידע על הנושא.

על בריאות של ביסקסואליות ופאנסקסואלים

אפתח בציטוט של עצמי, סתם כי זה שימושי. כאשר מדברים על ביסקסואלות ופאנסקסואלים כקבוצה כוללת (נשים, גברים, טרנסים/ות וכל השאר), הססטיסטיקה היא:

ביסקסואלים ופאנסקסואליות סובלות יותר מדכאון ונטיה להתאבדות מאשר כל קבוצות הנטיה המינית (הומואים, לסביות, ביסקסואלים והטרוסקסואלים), בי ופאן גם סובלות יותר מבריאות פיזית ירודה מכל הקבוצות האלה עקב חוסר נגישות לטיפול רפואי ופסיכולוגי נאות. ביסקסואלים ופאנסקסואליות מפקפקות יותר בנטיה המינית שלהן וסובלות מחוסר בטחון לגבי מקומן בקהילה. בי ופאן הן גם קבוצת הנטיה המינית עם השכיחות הגבוהה ביותר של עוני, והסבירות הגבוהה ביותר של השארות בארון במקום העבודה (עוד שני מרכיבים שמשפיעים על נגישות למערכת הבריאות וככלל על בריאות נפשית ופיזית).

כאשר מדברים על השוואות בין הומואים לעומת גברים ביסקסואלים ועל לסביות לעומת נשים ביסקסואליות, הססטיסטיקה של הבי/פאן היא תמיד יותר גרועה, בין אם מדובר בדכאון, השארות בארון, בריאות פיזית (עישון, סמים, תזונה, משקל, מחלות), וכן הלאה.

מבחינה סטטיסטית, הבי/פאן נמצאות/ים פחות או יותר אי שם עם הטרנס בכל מה שקשור לנגישות לטיפול רפואי נאות, ידע של צוותים מטפלים, מודעות, משאבים ומתן טיפול פיזי ונפשי הולם (למרות שמצבן/ם של הטרנסים/ות גרוע אף יותר). כלומר, אלו שתי הקבוצות מתוך הבלט"ה שזקוקות כרגע להכי הרבה מחקר, משאבים, תמיכה וכן הלאה. על כן בעייתי על אחת כמה וכמה שאלו שתי הקבוצות אשר סבלו מההדרה הרבה ביותר במסגרת הסקר (אבל לא שזה מפתיע – הרי יש סיבה שהמצב הוא ככה).

אותה הזנחה במשאבים, במחקר, בידע ובתמיכה הינה הגורם לשכיחות הגבוהה של רעות חולות למיניהן בקרב הבי/פאן (וגם הטרנס). אחד מהאפקטים החמורים יותר של המצב הזה הוא המנעות מטיפול רפואי – א/נשים מרגישות לא בנוח ללכת לרופא עקב יחס לא הולם, ועל כן מזניחות את בריאותן/ם בצורה שפוגעת בהן. התופעה הזו מאפיינת את כל הבלט"ות, כמובן, אבל מכל קבוצות הנטיה המינית, ביסקסואליות ופאנסקסואלים הן הקבוצה עם השיעור הגבוה ביותר של התופעה הזאת.

אבל גם אם מניחות בצד את ענין המחלות ושכיחותן, ומתמקדות בפרקטיקה מינית וסקס בטוח – גם כאן, המצב הוא חמור. באופן כללי, מידע על מין בטוח לרוב פונה או לסטרייטים/ות או להומואים (ועוד בעיה היא שאין מידע לנשים שעושות סקס עם נשים). למשל, המידע שמפיץ משרד הבריאות (ביחוד בסביבות יום האיידס) מתעלם מא/נשים שעושות/ים סקס עם נשים ועם גברים. גם לא מתבצעים מחקרים בנושא מטעם מערכת הבריאות בארץ, ומן הסתם גם לא מתפרסם מידע. בכך מסכן משרד הבריאות את בריאותן/ם של הביסקסואליות, הפאנסקסואלים, וכל מי שמקיימ/ת יחסי מין עם א/נשים מיותר ממגדר אחד (ולא משנה כיצד היא מזדהה).

גם בביקורים אצל הרופא/ה, ידוע שהרופא/ה (ובעיקר רופא/ת המשפחה ו/או הגניקולוג/ית) אמורה לספק למטופל/ת מידע על מין בטוח ומניעת מחלות מין. בפועל, לא רק שזה לא קורה, אלא גם כאשר זה כן קורה, נוטה הרופא/ה להסיק את הנטיה המינית של המטופל/ת מתוך מערכת היחסים העכשווית (למשל: היות ואני נמצאת כרגע במערכת יחסים עם אישה, הרופא/ה תניח שאני לסבית – וגם שאני מונוגמית). לחילופין, גם אם היא שואל/ת, רוב הסיכויים שהשאלה תנוסח: "בנים או בנות?", בצורה שתעודד את המטופל/ת הביסקסואלית או הפאנסקסואל להשאר בארון. הנחה כזאת תגרור תשובה חסרה, ועל כן גם סיפוק של מידע חסר (או שום מידע כלל – למשל, רוב הרופאות/ים מניחות/ים שלסביות לא צריכות להזהר ממחלות מין), וסיכון בריאותה של המטופל/ת.

ההערות שנזרקו לפח

כאילו זה לא גרוע מספיק, הנה ההערות ששלחתי לחוש"ן לגבי הסקר בגרסת הפיילוט שלו. אם תמלאו את הסקר (אם תרצו, זו כבר החלטה שלכן/ם)  תוכלו להבחין שרק אחת מהן נכנסה לשאלון מתוך העשר ששלחתי (כנראה כי היא היתה רלוונטית גם ללסביות). ההערות מנוסחות בדיוק כפי ששלחתי אותן לחוש"ן:

• בשאלה על נטיה מינית, מופיעות רק 5 נטיות: הומו, לסבית, ביסקסואל/ית, פאנסקסואל/ית וסטרייט/ית. חסרות עוד לפחות שתי נטיות: הומופלקסיבל והטרופלקסיבל (homoflexible and heteroflexible), ובאופן אופטימלי יכללו גם האופציות: גמיש/ה, פלואידי/ת (fluid) אומניסקסואל/ית, קווירי/ת, לא מוגדר/ת ומתלבט/ת (למרות שיכול להיות שזכרוני מטענה אותי והאחרונות אכן כלולות).
• באותה שאלה צריכה להיות האופציה לסמן יותר מתשובה אחת. בעוד שבשאלה לגבי מגדר, הייתי חופשיה לסמן מספר מגדרים שאני מזדהה איתם, בשאלה זאת מצאתי את עצמי נאלצת לבחור בין שתי זהויות, שאני מזדהה איתן במידה שווה (ביסקסואלית ופאנסקסואלית). למותר לציין, שאני מכירה גם א/נשים רבות שמזדהות/ים גם כבי/פאן וגם כהומואים/לסביות, וכן הלאה. צריך לאפשר סימון של מספר תשובות שונות. ומי יודע, יכול להיות שנגלה כמה דברים מעניינים…
• השאלה "עם מי קיימת יחסי מין בחצי השנה האחרונה?" כוללת (למיטב זכרוני), רק גברים, נשים, טרנסים וטרנסיות. לדעתי השאלה צריכה לכלול את כל המגדרים, או לכל הפחות להוסיף ג'נדרקווירס, שאינן/ם נכנסות לאף אחת מהאופציות האלה.
• השאלה "האם יש לך בן/ת זוג קבוע/ה כעת? אם כן, כמה זמן נמשכים היחסים?" אינה מכלילה א/נשים פוליאמוריות/ים. צריכה להיות אופציה לפוליאמוריה, ושאלות שמתייחסות ליותר מפרטנר/ית קבוע/ה אחת.
• השאלה "בעת קיום מין אוראלי בחצי השנה האחרונה, האם השתמשת בקונדום?" מתייחסת רק לא/נשים שקיימו מין אוראלי עם זכרים. צריך לחלק לשתי שאלות. הראשונה: "בעת קיום מין אוראלי עם זכרים בחצי השנה האחרונה, האם השתמשת בקונדום?". והשאלה השניה: "בעת קיום מין אוראלי עם נקבות בחצי השנה האחרונה, האם השתמשת במחסום כלשהו (למשל: ניילון נצמד, או אחר)?" [זו ההערה שנכנסה].
• בחלק של השאלון שמתייחס לדעות קדומות ויחס מצד הרופאים, צריכה להיות שאלה שמתייחסת לנטיה של רופאים להניח שבי/פאן הן/ם הומואים, לסביות או סטרייטיות/ים. כאשר בי/פאן מספרות לרופא/ה על פרטנר/ית ממין או מגדר אחד, לרופא/ה יש נטיה להניח את הנטיה המינית לפי המין/מגדר של הפרטנר/ית (למשל, אם אספר שיש לי חברה, הרופא/ת תניח שאני לסבית). בנוסף, כאשר רופאים ורופאות שואלות על הרגלים מיניים, הנטיה היא לשאול "נשים או גברים?", שאלה שמעודדת בי/פאן להשאר בארון מול הרופא/ה. צריכה להיות שאלה שמתייחסת לכך.
• בשאלה על סטטוס ארון, צריך להוסיף גם אופציה לקהילת הלהט"ב. הרבה ביסקסואליות ופאנסקסואלים (ובטח גם טרנסים/ות) מסתירות את זהותן מפני הקהילה, למרות שהן מחוץ לארון בפני חברות/ים.
• כדאי גם להוסיף אופציה לבני/ות זוג, מאותה סיבה.
• ולשאול גם לגבי איזו מהזהויות. א/נשים סימנו הרבה אופציות בשאלות הקודמות. למשל, למישהי שסימנה "לסבית" ו"ביסקסואלית" בשאלה על נטיה מינית, יתכן (ואף סביר) שהיא לא מסתירה את הזדהותה כלסבית מהקהילה (ואולי גם מההורים, חברות/ים וכולי), אבל כן מסתירה את היותה בי.
• כדאי גם להוסיף "קהילה אחרת: פרט/י".

אז מה עכשיו?

אני אישית מילאתי את הסקר – אבל בעיקר כדי לראות את הנוסח הסופי של השאלות. מחד, אני לא בטוחה אם במצב אחר הייתי ממלאת אותו לאור ההתנהלות האתית המבישה של חוש"ן בכל הנוגע להכללת הבי והטרנס. מאידך, גם חשוב לאסוף מידע עלינו כדי ללמוד ולהשתפר, ובשביל זה צריך למלא את הסקר.

מצד שלישי, אני חושבת שהדבר היחיד שחוש"ן יכולים לעשות עכשיו כדי לפצות על ההתנהלות הלקויה שלהם הוא ליזום שני מחקרים חדשים: אחד על הביסקסואליות/פאנסקסואלים, ושני על הטרנסג'נדרים/ות והג'נדרקווירס – ובכל אחד מהמחקרים, לשתף את הקהילות בבניית המחקר, וכמובן בנתונים הסופיים.

נ.ב.

במקביל לסקר של חוש"ן, הושק מחקר לגדול בישראל על ידי המרכז הגאה, בשיתוף אוניברסיטת תל אביב. המחקר הזה אפילו לא מנסה להיות מכליל, ומתעלם כליל מכל מי שאינו/ה הומו או לסבית. משעשע במיוחד שגם אל מול הביקורת, החוקרים ממשיכים להצדיק את עצמם, תוך הצהרות כמו שצרכי הבי/פאן נכללים תחת צרכי ההומואים והלסביות, וש"גם לטרנסג'נדרים יש נטיה מינית" (על חוסר ההתייחסות לזהות מגדר).

על גל אוחובסקי והעצומה: חלק שלישי – הנוער הגאה

הפוסט הזה הוא החלק האחרון בסדרה של שלושה פוסטים. לחלק הראשון לחצו כאן. לחלק השני לחצו כאן.

בפוסט הזה אני רוצה לשאול האם נבחנו על העץ הנכון.

קצת על האדם שאליו ממוענת העצומה

יניב ויצמן הינו חבר מועצת עירית תל אביב מטעם רשימת רוב העיר, ונושא את תפקיד "יועץ ראש העיר לענייני הקהילה הגאה" (התפקיד שאותו מילא בעבר איתי פנקס). במסגרת תפקיד זה, ויצמן הינו אחראי על ארגון מצעד הגאווה, כמו גם על חלוקת המשאבים שמקבלת הקהילה מהעיריה, בתוך הקהילה. בנוסף לזאת, ויצמן הינו יו"ר ומקים איגי (ארגון נוער גאה), ארגון אשר נולד בעקבות פרישתו מניהול קבוצת הנוער באגודת הלהט"ב.

הנה כמה בעיות, בקצרה (אבל באמת בקצרה – אני לא נכנסת לנושא חלוקת המשאבים בקהילה ולמצעד הגאווה, כי אז זה יהיה פוסט שלם):

1. ויצמן הינו אחד היוזמים והמשווקים של פרוייקט התיירות הגאה, בחסות עירית תל אביב.
2. למרות שויצמן היה "המועמד ההומו" של רשימת רוב העיר, נרשמה תחושת אכזבה מרה בקרב קהל בוחריו כאשר, בתגובה לרדיפות שהתבצעו בגן העצמאות על ידי פקחי הקהילה, הוא הצהיר שהוא מתנגד לסקס בגן העצמאות (וכדאי להסתכל על הטוקבקים).
3. ויצמן גם יצא נגד הבלט"ות הרדיקליות סמוך למצעד הגאווה. מאוחר יותר הוא התרצה, ופרסם הודעה לקהילה, הקוראת להמנע מאלימות, בשיתוף עם יואב גולדרינג, חבר מועצת העיריה באופוזיציה מטעם עיר לכולנו (אז בעצם הכל בסדר, לא?).
4. ניגוד אינטרסים (או שמא סמיכות אינטרסים?) ידועה פחות-או-יותר בקרב הקהילה, הוא שבמקביל לניהול איגי, ויצמן הוא גם בעל חברת טינק, הידועה בעיקר בניצול עבודה של בני/ות נוער.

על העצומה עצמה, אגב, ויצמן לא הגיב או התבטא. אבל עובדה ידועה היא שאוחובסקי הוא בין מקורביו. אי לכך, לדעתי ישנו ספק גדול האם היא אכן תביא לתגובה מצידו.

איגי והנוער

קודם כל, אני רוצה להגיד להבהיר שלמרות הביקורת שלמטה, יש לי המון הערכה לאיגי, ובעיקר למתנדבות/ים המקסימות שמתחזקות אותו. יש בעיני פער של שמים וארץ בין אופן ההתנהלות של איגי כארגון לבין הא/נשים המקסימות שנמצאות בו. על כן, אין בכתוב כדי לצאת נגד מי מהמתנדבות/ים או הפועלות/ים בארגון.

הדבר הראשון שצריך להגיד – ארגון הנוער הגאה מנוהל על ידי מבוגרים. הפעילות המרכזית של הארגון הוא מתן תמיכה לנוער להטב"ק, והם עושים זאת בעזרת קבוצות תמיכה ומועדוני נוער. המבנה הוא מבנה היררכי, שבראשו עומדים בעלי התפקידים של איגי (חלקם עובדים בתשלום). גם שווה לציין, סתם בשביל סיבור האוזן, שאיגי הוא גם הארגון הגאה הגדול ביותר בארץ – הן מבחינת פריסה, והן מבחינת תקציב.

סיפוק תמיכה לנוער מידי מבוגרים הוא נושא נרחב, שנוגע באופן עמוק לדיכוי נוער בחברה שלנו. אין לי את הידע או את המשאבים לרדת לעומק הנושא הזה כרגע, אבל בקצרה: קבוצת תמיכה לנוער בעלת מבנה היררכי שבו עומדים המבוגרים, יוצרת תחושה שהמבוגרים הינם חכמים יותר, יודעים יותר טוב, שהנוער אינו אחראי ואינו מסוגל לדאוג לעצמו. כל המבנה ההיררכי של איגי תומך בנקודת המוצא הזאת, שכן הנוער של ארגון הנוער אינו שותף לקבלת החלטות, קביעת מסרים, דרכי התארגנות, פתיחת קבוצות וכל החלטה אחרת בעלת משקל בארגון. הלכה למעשה, איגי אינו ארגון של הנוער, אלא ארגון של המבוגרים-בעלי-הכוונות-הטובות, למען הנוער.

שלושה מעשים שהיו, כך היו

1. לאחר הרצח, החליטה אחת הנערות בקהילה לארגן עצרת/הפגנה ביום שלישי, עצרת שאליה התכוונו להצטרף "ראשי הקהילה". נכון ליום ראשון בבוקר, העצרת המרכזית אמורה היתה להתקיים ביום שלישי בערב. בראשון בערב, הגרסה כבר השתנתה – העצרת בשלישי "התבטלה", והעצרת המרכזית תתקיים ביום שבת. למזלה של אותה נערה, היא פתחה אירוע פייסבוק. היא התעקשה על העצרת שלה בשלישי, והתוצאה היתה עצרת מקסימה של הנוער למען הנוער (ותודה לראשי הקהילה).
2. לפני כשנה, התחלנו לעבוד, ליטל וינבאום ואנוכי, על הקמת קבוצת לנוער ביסקסואלי ופאנסקסואלי במסגרת איגי. למרות מאמצים כבירים מצידנו, ההקמה נמשכה זמן ארוך הרבה יותר מהסביר, מה שגרם לליטל לפרוש באמצע התהליך. מאז שהוקמה הקבוצה (בסביבות נובמבר 2009), התקיימו רק 2-3 מפגשים, וכעת נראה שהקבוצה נמצאת במוות קליני. באופן אירוני, הקבוצה כן נוכחת בתוך הפלייר היפה באנגלית שנותנים איגי לתורמים מחו"ל. מסתבר שאנחנו טובים/ות מספיק כדי להתהדר בנו, אבל לא מספיק כדי להשקיע בנו משאבים של ממש.
3. במקביל להקמת הקבוצה באיגי, הציע נער ביסקסואל מהקהילה להקים קבוצת נוער בי/פאן על ידי הנוער. הרעיון שלו היה מפגשים בבתים של א/נשים והנחיה מתחלפת. אך עם הקמת הקבוצה באיגי וגוויעתה, גם היוזמה הזאת נעלמה.
4. באחד הפאנלים בכנס סקס אחר דיברה נערה מקסימה מתכנית השגרירים של איגי (תכנית שבמסגרתה, למיטב הבנתי, נשלחות/ים נציגות/ים נוער איגי לחו"ל למטרת גיוס תרומות). במסגרת הדיון שנערך לאחר הפאנל, היא הזכירה שהיא מרגישה שמזלזלים בה משום שהיא נערה.

מה יוצא?

אני תוהה, האם איגי, ויניב ויצמן בראשה, הם הגורמים המתאימים לשינוי חברתי ו/או קהילתי כמו שדורשת העצומה? אוסף הסיפורים והמידע גורם לי לפקפק בכך.

ועכשיו אני רוצה פוסט רביעי – פוסט שעוד לא נכתב, ושאני כבר לא אכתוב. הוא צריך להכתב בידי הנוער, החזק, המהמם, והפעיל שיש לנו. הפוסט צריך להקרא (ולהסביר לנו למה):

הנוער צריך ארגון משל עצמו

עדכון מתאריך 12.8.2010:

אז, יניב ויצמן פרסם אתמול תגובה על העצומה, בה הוא כותב:

השאלה אינה האאוטינג שעשה או לא עשה גל אוחובסקי לזמר זה או אחר, אלא הצורך לספק לנוער מודלים בריאים לחיים מחוץ לארון החשוך. ולא, לא אדיח את גל מנשיאות ארגון הנוער הגאה

מפתיע מישהי/ו? לא אותי.

הנאום שלי במצעד הגאווה בירושלים

את הנאום הזה נאמתי בבמה הפתוחה הקטנה שבתחילת המצעד. למרות שבבמה המרכזית (בסוף המצעד) היתה דוברת ביסקסואלית (אניה מולנבלט המקסימה), אני לא מרגישה שהמסר על המאבק הביסקסואלי הגיע לידי ביטוי בנאומים שבבמה המרכזית.

אז בשביל זה יש בלוגים:

במצעד של שנה שעברה הייתי פה בירכתי הבמה וחטפתי מכות מעובדי האבטחה של הבית הפתוח כאשר אני, ביחד עם קבוצת פעילות ביסקסואליות ופאנסקסואליות, ניסינו למחות על הדרת הקהילה שלנו מהנאומים. השנה אני פה, על הבמה, אבל לפני שאני עוברת לסדר היום אני רוצה להזכיר, דווקא ביום הזה, שאלימות לא נמצאת רק מחוץ לקהילה שלנו, אלא גם בתוכה. האלימות שממנה סבלנו אני וחברותי לפני שנה היתה, למיטב ידיעתי, הפעם הראשונה בהיסטוריה של הקהילה שלנו שבה ארגון להט"בי הפעיל אלימות פיזית כלפי קבוצת פעילות מתוך הקהילה. מאז שנה שעברה הבית הפתוח התנצל בפנינו ושיפר את דרכיו, ועל כך אני נותנת להם את תודנו והערכתנו.

אבל האלימות וההשתקה הפנים-קהילתית לא מתחילה ולא עוצרת רק שם. אחרי הרצח, כולנו שמענו, כאבנו והתאבלנו על אובדנם של ניר כץ וליז טרובישי, ז"ל. שמענו רבות על פעילותו של ניר כהומו בקהילה הגאה – אך עברו עוד שבעה חודשים מיום הרצח עד שאני שמעתי על פעילותו כביסקסואל, ורק אתמול שמעתי שבסוף חייו הוא בכלל התנגד להגדרות. אני רוצה לצטט ממאמר שהוא כתב בשנת 2005 (ולהגיד היום לכל הקהילה): "ביסקסואל הוא כל מי שמגדיר את עצמו ככזה … ואין לאף אחד את הזכות לשלול ממנו הגדרה זו, על אחת כמה וכמה לאנשים מתוך הקהילה הגאה". כיום אין לדעת באופן חד משמעי כיצד הזדהה ניר ביום מותו, אם האם הזדהה כלל (ויש טענות לכאן ולכאן), מה שאנחנו כן יודעות זה ששמענו עליו רק בתור הומו. לכן הכאב שלי על ניר הוא כאב כפול ואף משולש: הוא הכאב על הרצח, הוא הכאב על מחיקת הביסקסואליות שלו, והוא הכאב על הקו הישיר בין האלימות שאני וחברותי סבלנו ממנה כאן לפני שנה, שהיא אלימות מוחקת, לבין אותה מחיקה שסבל ממנה ניר לאחר מותו.

והיות והתכנסנו כאן למען זכויותינו, אני רוצה גם להזכיר מה המחיקה הזאת, שבאה הן מכיוון האוכלוסיה הסטרייטית, והן מכיוון הקהילה שלנו, עושה לנו, חברי וחברות הקהילה, הביסקסואליות והפאנסקסואלים: מבחינה סטטיסטית, ביסקסואלים ופאנסקסואליות סובלות יותר מדכאון ונטיה להתאבדות מאשר כל קבוצות הנטיה המינית (הומואים, לסביות, ביסקסואלים והטרוסקסואלים), בי ופאן גם סובלות יותרמבריאות פיזית ירודה מכל הקבוצות האלה עקב חוסר נגישות לטיפול רפואי ופסיכולוגי נאות. ביסקסואלים ופאנסקסואליות מפקפקות יותר בנטיה המינית שלהן וסובלות מחוסר בטחון לגבי מקומן בקהילה. בי ופאן הן גם קבוצת הנטיה המינית עם השכיחות הגבוהה ביותר של עוני, והסבירות הגבוהה ביותר של השארות בארון במקום העבודה. כל אלה הם אפקטים של ביפוביה, חוסר קבלה ובידוד חברתי, של חוסר מודעות וחוסר משאבים שמוקצים לקהילה שלנו. ואין לזלזל בכך: הבידוד שאנו חוות נוכח בכל רמות החיים שלנו, החל מהספרה התרבותית-הציבורית, עובר בספרה החברתית-קהילתית וכלה בספרה הפרטית. (פירוט על הנתונים).

אבל אפשר גם אחרת. בשנה האחרונה נוצרה לה קהילה ביסקסואלית ופאנסקסואלית, פעילה, תומכת, נאבקת ומהממת. אני גאה בקהילה שלי על כך שלמרות הביפוביה וההשתקה, אנו מוצאות ומרימות קול משל עצמנו. אני גאה בקהילה שלי על כך שהיא קהילה פמיניסטית אשר יוצרת בתוכה מרחבים בטוחים לכל הזהויות ומחויבת למאבקים למען נשים בחברה שלנו. אני גאה בקהילה שלי על כך שהיא מהווה מקום בטוח לטרנסיות, טרנסים, ג'נדרקווירז ואחרים, להיות אנחנו ולהיות ביסקסואליות ופאנסקסואלים. אני גם גאה בקהילה שלי על ההתנגדות שלה לגזענות, ועל כך שהיא מונהגת על ידי מזרחיות ביחד עם אשכנזים. אני גאה בחברות הקהילה שלי שמפגינות כל יום שישי בשייח ג'ראח ומהוות גורם מרכזי במאבקי הסולידריות למען שחרור העם הפלסטיני ונגד הכיבוש הישראלי. אני גאה בחברות הקהילה שלי שמתנגדות להשתלטות עירית תל אביב על מצעד הגאווה, ושלקחו חלק פעיל בארגון מצעד הגאווה הקהילתי. אני גם גאה בפעילה הביסקסואלית ברנדה האוורד, אשר ביוני האחרון מלאו 5 שנים לפטירתה, על כך שארגנה את מצעד הגאווה הראשון לאחר סטונוול, ובזכותה אנו כולנו עומדות פה היום. על כל זאת, ועל דברים רבים אחרים, תודה רבה.