[אמ;לק: כשעולה נושא כמו טיפולי המרה, אנחנו נאלמות ונעלמות מהשיח. אנחנו מרגישות שמשהו לא בסדר, אבל לא מצליחות לנסח אותו. הפוסט הזה הוא על הבעיה הכי גדולה והכי שקופה שלנו בנושא: כאשר מטפלים.ות מנסות.ים לשכנע אותנו שאנחנו בעצם לא בי, פאן או פולי, אלא סטרייטים.ות, לסביות או הומואים. למעשה, *כל* טיפול שאליו אנחנו הולכות עלול להתגלות כטיפול המרה, גם כשהמטפל.ת שהגענו אליו.ה נחשב.ת ל"להט"ב פרנדלי". מערכת בריאות הנפש לא רק מוחקת את הזהויות שלנו, אלא מתייחסת אליהן בתור בעיה נפשית שצריך לתקן. הבאתי מספר עדויות למקרים כאלה כדי שנוכל להתחיל לדבר על הבעיה.]
בסוף שנות ה-50, כתבה העיתונאית בטי פרידן את הספר "המסתורין הנשי". הספר עסק בדיכוי נשים (לבנות מהמעמד הבינוני) בחברה האמריקאית, או לפי פרידן – “הבעיה שאין לה שם". באותה תקופה, היה נדמה שלאותן נשים אין על מה להתלונן. הן היו נשואות לבעלים טובים, גרו בפרברים, גידלו את ילדיהן וניהלו חיי קהילה. ולמרות זאת, רבות מהן סבלו מדכאון, תחושת חוסר משמעות, הרגישו תקועות ואומללות. כשיצאה פרידן לנסח את "הבעיה שאין לה שם" – הבעיה שהיום אנחנו מכנות מיזוגניה, סקסיזם, או פטריארכיה – עוד לא היו שפה או שיח מתאימים כדי לתאר את הדיכוי שהנשים האלה חוו.
באופן דומה, בימינו, הבעיה של מונוסקסיזם וביפוביה היא "בעיה שאין לה שם". יש לנו חוסר משווע בשפה, כלים ושיח כדי לדבר על הדיכוי שאנחנו עוברות. כיוון שאנחנו נמחקות בשיח הדומיננטי, רוב השיח שאנחנו מייצרות מתמקד בעצם העובדה שאנחנו קיימות. ובזמן שאנחנו מתעכבות על הנקודה הזאת, אין לנו מרחב או אפשרות להרחיב את השיח לכדי תיאור של החיים שלנו וחוויות הדיכוי שלנו.
במצב כזה, כשעולה נושא כמו טיפולי המרה, אנחנו נאלמות ונעלמות מהשיח. אנחנו מרגישות שאין לנו מה לתרום לדיון, העולם מניח שזה לא נוגע לנו, אנחנו יודעות בבטן שמשהו לא בסדר, אבל לא מצליחות לנסח אותו.

המשך קריאת הפוסט "על טיפולי המרה וביסקסואלית – הבעיה שאין לה שם"