על פריווילגיה ועלבון; או: למה סבבה לצחוק על גברים לבנים מונו-סיס-סטרייטים

מדי פעם אנחנו מתבדחות, בקבוצות בפייסבוק או ביננו לבין עצמנו. זה הולך בערך ככה:

אפשר לרפא הטרוסקסואליות"

גברים, תמותו"

מי מאיתנו שאינה לוקה במונוסקסואליות*, יודעת ש…”

#אשכנזי_בעיני"

בדרך כלל, אם הדברים האלה נאמרים בפורום פומבי, ימצא לו לפחות אחד מבין הקבוצה הרלוונטית שיעלב עד עומקי נשמתו. לפעמים אפילו נמצא נשמות טובות שאינן חולקות את אותה זהות, אבל עדין יגנו בחירוף נפש על הפריווילג הנעלב. ולרוב, במקרים כאלה, תבוא ההאשמה: אתן דכאניות באותה מידה כמו האנשים שאתן יוצאות נגדם.

הפוסט הזה הוא על למה הטיעון הזה שגוי.

להמשיך לקרוא

על קהילות פייסבוק, פירוק ובניה

הפוסט הזה נכתב בקונטקסט של שרשור טרנסמיזוגני בפייסבוק אצל פמיניסטית מסוימת מהקהילה. מי שלא בקיאה בפרטי המקרה ורוצה להתעדכן מוזמנת לקרוא פה אצל לילך בן דוד ופה אצל ארין טולדנו פרג'וב.

מוסר ההשכל שלי מאתמול הוא שויכוחי פייסבוק הם הדבר הכי נורא בעולם ושאנחנו צריכות, כקהילה, פשוט להפסיק עם זה.

פייסבוק מציע לנו את האשליה שאנחנו יכולות לעשות שינוי חברתי דרך דיונים בפייסבוק. כאקטיביסטיות, האשליה הזאת חזקה במיוחד כיוון שהיא גם נותנת לנו אשליה של קונקרטיות ושל שליטה. בתוך מציאות שבה אנחנו מכירות בדיכויים שהם גדולים מאיתנו, והרבה פעמים (למשל שבוע שעבר) מרגישות חסרות אונים אל מולם, לאשליה הזאת יש כח עצום עלינו. פייסבוק נותן פנים להמון. על כל אחת, הוא מראה לנו את האדם הספציפית ואת הדיעה האחת שלה. הוא מציע שאם נעבור אחת אחת אולי נצליח לשכנע ולשנות את המסה.

אבל האשליה הזאת היא שקר. אמנם יש דרכים יעילות לעשות אקטיביזם בפייסבוק, אבל דיונים הם לא אחת מהן. חוץ מאשר מתי מעט מקרים, ההמון וההגמוניה תמיד יהיו יותר. למצוא אוזנים קשבות בויכוחי פייסבוק זה כמו למצוא מחט בערימה של שחט (בהנחה שיש שם מחט בכלל). ולא רק שזה לא באמת יוצר שינוי החוצה, כל מה שהדיונים והמריבות האלה עושים לנו זה לרוקן אותנו ולפגוע בנו. אתמול כל היום של הרבה א/נשים הלך על לדפוק את הראש אל מול השרשור המזוויע ההוא. ללכת ולתרום כמיטב יכולתנו, ללכת להתווכח, ללכת לקרוא את הזוועות הדכאניות וחגיגת האלימות שהלכה שם. כאשר כל תגובה קורעת בבשר, כל הערה פוצעת, לשפוך את הדם שלנו על אזנים ערלות.

אנחנו לא יכולות למוטט קיר בטון בכך שנדפוק עליו את הראש.

הויכוחים האלה הורסים אותנו. אנחנו קהילה שבאופן קבוע, כבר שנים על גבי שנים, משקיעה את כל האנרגיות שלה בויכוחי פייסבוק שמפרקים את כולן ומשאירים אותנו פגועות. ואז כשמגיע הזמן לבנות לנו קהילות או מעגלים תומכים, אין לנו אנרגיות לזה.

נכון, יש דברים שאפשר ללמוד מדיונים בפייסבוק. את אותם דברים והרבה יותר אפשר ללמוד בדרכים ובמרחבים שהם נעימים ולא פוגעניים, בדרכים שהן בונות ולא הרסניות. במרחבים שמאפשרים לנו להפתח, ללמוד ולשאול במקום להיות במתקפה  או במגננה. כמויות הנזק העצומות שנגרמות ונגרמו לקהילות שלנו דרך מריבות פייסבוק פשוט לא מצדיקות את זה.

במקום לשים את האנרגיה שלנו במקומות שרק פוגעים בנו, ולהרוג את עצמנו בתהליך, אנחנו צריכות להתחיל להשקיע אותה איפה שנקבל משהו חזרה. איפה שהיא תצא על בניה ולא על הרס, על איפה שהיא נחשבת ולא איפה שהיא מתפוגגת. אנחנו צריכות להתחיל לתעדף את עצמנו, ואת הקהילות שלנו. להוציא אנרגיה על החברות שלנו והאהובות שלנו, על מרחבים מיטיבים איפה שנוכל ללמוד ולדבר במקום להתווכח ולהפגע. לבנות לעצמנו קהילות תומכות ומהממות במקום לזרוק אנרגיה במקומות שלא נותנים לנו כלום ואף גורעים.

להסר ספק, אני מתכוונת שאנחנו צריכות להשקיע בבנית קהילות אמיתיות, מרחבים מיטיבים פנים מול פנים. לא טקסטים וקהילות פייסבוק שרק יתפרקו לנו בידים שוב ושוב כי אחרי כל השנים האלה, כל מה שאנחנו יודעות זה איך לפרק ואנחנו מפרקות אחת את השניה למוות.

מגיע לנו לדאוג לעצמנו. מגיע לנו להיות העדיפות הראשונה של עצמנו. מגיעה לנו תמיכה במקום להפגע. מגיע לנו לבנות, ומגיע לנו להיבנות.

Featured image

קרדיט: לא ידוע

[נ.ב. נשאלתי כיצד לישם את הדברים. בואו נגיד שזאת נקודה התחלה לא רעה. וגם לציין שהרבה קולות כאלה מתחילות להשמע ביחוד בקהילה הביסקסואלית (המהממת).]

מלים, בינאריות וביפוביה, או: למה "בי" זה בינארי אבל "FTM" זה לא

את הפוסט הזה כתבתי ופרסמתי בבלוג שלי באנגלית כבר לפני שנה. לאחרונה מצאתי את עצמי מקשרת א/נשים (מהארץ) אליו לעתים יותר ויותר תכופות. אז החלטתי שיהיה רעיון טוב לתרגם אותו בשלב זה, כדי להפוך אותו לנגיש יותר לדוברי/ות עברית. הגרסה הזו היא קצת שונה מהפוסט המקורי – היא מבוססת על גרסה אחרת של אותו טקסט, שמיועדת לספר שלי על ביסקסואליות (גם הוא באנגלית).

שימו לב 1: הביקורת שלי על שיח טרנס וג'נדרקווירי באה מנקודת המוצא שלי בתור ג'נדרקוויר ביסקסואלית.

שימו לב 2: הפוסט הזה נכתב בעיקר עבור קהל אמריקאי ובריטי, ולא הכל אחד לאחד כמו בארץ.

שימו לב 3: זה פוסט ארוך – אבל הוא שווה את זה :)

מבוא

נראה לאחרונה שמקובל יותר ויותר בקהילות קוויריות, טרנסג'נדריות וג'נדרקוויריות לדבר על ביסקסואליות בתור זהות בינארית, כלומר כזו שהיא טרנספובית באופן מהותי. הטיעון בדרך כלל נראה כך: בגלל שהמילה "ביסקסואליות" כוללת בתוכה את המילה "בי" (מילולית: "שתיים"), אזי מעצם מהותה היא מצביעה על בינאריה מגדרית, קרי רק שני מינים ומגדרים, ומוחקת את קיומם של מינים ומגדרים שאינם בינארים. המצדדות בגישה זו בדרך כלל ממליצות להשתמש בקטגוריות זהות אחרות (כגון פאנסקסואליות, אומניסקסואליות, פוליסקסואליות, קוויר, וכן הלאה), שמאזכרות יותר משני מגדרים באופן מפורש. (גילוי נאות: בעבר גם אני דגלתי בגישה הזו). למרות שכיום אני חושבת שהזהויות האלה הן כלי חיובי וחשוב בקידום שיח על זהויות מגדר שונות, אני עם זאת מרגישה שההאשמות "הבינאריות" נגד ביסקסואליות הן פחות חיוביות, ולא באמת עוזרות הרבה. בפוסט הזה הייתי רוצה לבחון את שיח "הבי זה בינארי" באופן ביקורתי, בתקווה לסתור אותו ולהתחיל לפרק אותו. להמשיך לקרוא

אין כניסה: על ההדרה של נשים ביסקסואליות וטרנסג'נדריות מהתנועה הפמיניסטית

אזהרה: פוסט קצת ארוך. אבל כמה שהוא ארוך, ככה הוא חשוב.

בשבוע שעבר כתבתי פוסט על ביקורת ויחסי כח בשדה הפמיניסטי, שבו הבעתי תסכול, לא רק מעצם קיומה של הגמוניה פמיניסטית אשכנזית, הטרוסקסואלית/מונוסקסואלית וסיסג'נדרית, אלא מהעובדה שלא קיים מספיק שיח ביקורתי פנים-קהילתי בתנועה הפמיניסטית על מנת לנגוד את מבני הכח האלה. היום אני רוצה להתמקד באספקט אחד של הדינמיקה הזאת, אספקט שעד כה (לרוב) נותר בלתי-מדובר בתוך השדה הפמיניסטי, והוא: הדרה של נשים ביסקסואליות וטרנסג'נדריות מתוך התנועה הפמיניסטית.

דיסקלמייר: בדרך כלל, כשאני מדברת על בי וטרנס, א/נשים שומעות/ים רק "טרנס" – מקשיבות/ים, חושבות/ים ועונות/ים רק על החלק הטרנסג'נדרי, תוך התעלמות ודחיקה של הנושא הביסקסואלי. אני רוצה להבהיר שבפוסט הזה אני מקדישה חלק שווה לשני הנושאים מתוך כוונה לקבל התייחסות שווה לשני הנושאים. רוצה לומר: כשאני אומרת "בי וטרנס", אני מתכוונת לבי וטרנס.

הדרה, מחיקה והתעלמות מנשים ביסקסואליות וטרנסג'נדריות בשדה הפמיניסטי אינה ענין חדש. למעשה, נראה שהנטיה הזאת מובנת מאליו, אוטומטית ונחשבת לענין שבשגרה. הנה המובן מאליו: ככל הידוע לי, מעולם לא הוקדש מרחב רציני לדיון, בתוך השדה הפמיניסטי, לא לנושא הביסקסואליות ולא לנושא נשים טרנסג'נדריות. כמה דוגמאות בולטות מהשנים האחרונות: להמשיך לקרוא

על פמיניזם וביקורת, או: למה אסור לנו לבקר אחת את השניה

לאחרונה, הייתי עדה לכמה וכמה מקרים של הדרה, השתקה והתנהגות כוחנית בתוך הקהילה הפמיניסטית, מהסוג שבימים כתיקונים הוא מלחם חוקי כאשר זה נוגע לקהילות אחרות – בעיקר הבלט"ה והשמאל הרדיקלי. המקרים האלה ותוכנם אינו נושא הפוסט הזה, אבל אזכיר את ארבעת האחרונים בנקודות, רק משום שאני מאמינה שאסור לנו לעבור בשתיקה על מקרים כאלה (שזה כן נושא הפוסט):

  • מקרה "נשים לגופן" והדרת הנשים הביסקסואליות והנשים הטרנסג'נדריות מהספר.
  • מקרה שבו חברה פמיניסטית נזרקה בבושת פנים ובתרגיל מסריח במיוחד, מתוך ארגון פמיניסטי שהשקיעה בו את כל משאביה ואת מרצה בשנים האחרונות, וזאת אחרי שהעזה להעביר ביקורת על חוסר שקיפות בהתנהלות הארגון.
  • מקרה סדרת המפגשים "עיצוב מדיניות פמיניסטית" באוניברסיטת תל אביב, אשר מארגנותיו ראו לנכון להדיר כליל נשים ביסקסואליות ונשים טרנסג'נדריות  מתוכן ההרצאות, ואף לא הקפידו (בלשון המעטה) על נוכחות של נשים מזרחיות ברוב המפגשים.
  • המקרה הרביעי היה הטריגר לפוסט הזה, כאשר ביקורת קלה ולא מאוד דרמטית שהבעתי לגבי פוסט בבלוג פמיניסטי מסוים (על קיר של חברת פייסבוק), זכתה להתקפה לא קלה כלל וכלל ודרמטית למדי מצד אותה הבלוגרית, ועוד חברה שבאה לעזור לה (ככל הנראה על עצם מעשה הביקורת, ועל כך שכתבתי את צמד המלים האלמותי "פריווילגיה אשכנזית").

להמשיך לקרוא

"נשים לגופן" ומחיקה ביסקסואלית

בשבועות האחרונים יצא לאור ספר פמיניסטי היסטורי, רחב יריעה וחסר תקדים בנוף הישראלי. נשים לגופן הוא תולדה של מאמץ כביר משך חמש שנים, של פעילות ונשות אקדמיה פמיניסטיות, הוא אנציקלופדי בהיקפו ומכיל מידע רב ועשיר על נשים, מבריאות ועד דימוי גוף, ממיניות ועד יחסים. לפי העורכות:

נשים לגופן הוא ספר על נשים ולמען נשים שעוסק בעולמנו, בגופנו ובבריאותנו – בכל שלב במעגל החיים. הספר נוצר כדי לספק תשובות למה שמטריד אותנו, ולעתים גם לדברים שלא היינו מודעות לכך שמטרידים אותנו.

הספר נכתב כמארג ייחודי המאגד בכריכה אחת ידע אקדמי ורפואי – שנכתב על ידי למעלה מ-350 נשות מקצוע, מומחיות מן הדרגה הראשונה בתחומן – עם סיפורים וקולות של עשרות נשים ממגוון קבוצות אוכלוסייה המשתפות בניסיונן ובחוויותיהן. תמצאו בו התמודדות עם תהיות נפוצות, עם שאלות קשות ועם נושאים מושתקים הנוגעים לבריאות, לגוף ולמיניות של נשים בישראל.

ועם כל זאת, הספר משמיט באופן בולט שתי אוכלוסיות נשים שהיו אמורות להכלל שם: נשים טרנסג'נדריות ונשים ביסקסואליות. הפוסט הזה הוא קופי פייסט של שני מיילים שכתבתי בתפוצה רחבה על נושא המחיקה הביסקסואלית בספר. אני מעלה אותן לבלוג כי אני חושבת שחשוב לעודד שיח ציבורי בנושא ולעודד תגובות ביקורתיות לגבי שני סוגי המחיקה (עם ובלי קשר לכבוד ולהערכה שאני רוחשת כלפי העושות במלאכה). לקריאה נוספת בענין מחיקת הטרנסג'נדריות, מומלץ לקרוא כאן.

ניגשתי היום לחנות ספרים ועיינתי – בעיון כפי שיכולתי – בספר ובתוכנו.

למי שלא מעודכנ/ת, זה לא סתם ספר "חדש וחשוב", אלא ספר בקנה מידה אנציקלופדי, בן 750 עמודים, שמכסה כמעט כל נושא שעשוי לגעת לנשים ולחייהן.

מהתיאורים ששמעתי, קיבלתי את הרושם שביסקסואליות זכתה להכללה – בלתי מספקת, אך בהחלט ניתנת לציון. אחרי שעיינתי בספר, גיליתי: להמשיך לקרוא