הצד שלהן – מאמר ישן מגוגיי

[אזהרת טריגר: הפוסט מכיל תיאורים של אלימות פיזית]

גיליתי שלאחרונה כל המאמרים בארכיון של גוגיי נקטעו בערך בחצי – אסון! אז למען ההמשכיות וההיסטוריה, החלטתי לשים פה כמה מאמרים שפרסמתי שם בשנים עברו ושעכשיו נמצאים בצורה חלקית.

המאמר שלמטה מתאר את פעולת המחאה הישירה שלנו במצעד הגאווה הירושלמי בקיץ 2009. פורסם במקור ב-9.7.2009, למעבר למאמר המקורי אפשר ללחוץ כאן. (הגרסה הזו מכילה רק את הטקטסים שלי ושל לילך).

פוסט נוסף שלי בנושא: לשנה הבאה בי-רושלים.

הצד שלהן

צלם: אורן זיו

שירי

במצעד הגאווה בירושלים עברתי חוויה טראומטית, שעם השלכותיה אני מתמודדת עד עכשיו, ואני בטוחה שזה לא יגמר בקרוב. אני חושבת ששיא ההתרחשויות היה ברגע שהמאבטח ניסה להשליך אותי ממדרגות הבמה. אני זוכרת את עצמי, נאחזת במעקה, בנסיון לא ליפול. בפעם האחרונה שנפלתי במדרגות (בגיל 11), שברתי את הגולגולת. ואז – אני על הדשא, והמאבטח מתחיל להכות אותי. להמשיך לקרוא

"לשנה הבאה בי-רושלים" – על ההיסטוריה של התנועה הביסקסואלית בארץ

את ההרצאה הזאת נתתי בכנס זהירות מהמרווח באוניברסיטה העברית בירושלים.

שלום. ההרצאה שלי תהיה על ירושלים כמקום מכונן לגל הנוכחי של התנועה הביסקסואלית בארץ, וזאת למרות שרוב הפעילויות הרגילות מתרכזות דווקא סביב תל אביב. אבקש לטעון שאירועים ופעולות שקרו בירושלים (ביחוד סביב מצעדי הגאווה השונים) תרמו להתפתחותה של התנועה הביסקסואלית, ואני אתאר שלוש דרכים שבהן זה קרה. הדרך הראשונה היא מעין פרה-היסטוריה ביסקסואלית, אם תרצו, והיא ארגון פעולות מחאה קוויריות בירושלים על ידי פעילות ביסקסואליות. למרות שהפעולות האלה לא התמקדו בביסקסואליות כנושא, אבקש לקרוא אותן כפעולות ביסקסואליות. הדרך השניה תהיה פעולות מחאה ביסקסואליות בירושלים וקונפליקטים עם הארגונים הדומיננטים בקהילה, בעיקר עם הבית הפתוח. הדרך השלישית תהיה בחינה של השיח שנוצר בקהילה סביב הקונפליקטים והפעולות בירושלים, דרכה אטען שאותו שיח קהילתי כונן את התנועה הביסקסואלית כתנועה רדיקלית ומתנגדת. למען הגילוי הנאות, אני חייבת להזכיר שהשתתפתי באופן אישי באירועים המתוארים, ועל כן במידה רבה, הנרטיב שאני מבקשת לקרוא כאן הוא גם נרטיב אישי שלי כפעילה. להמשיך לקרוא

בושת הגאווה – פנזין על התנגדות לקראת מצעד הגאווה

לכבוד בואו הקרב והולך של מצעד הגאווה, תרגמתי מאמר על קבוצת "Gay Shame" בסן פרנסיסקו, בתקווה שישמש לנו קצת השראה ויעזור לנו עם רעיונות לפעולות רדיקליות/אלטרנטיביות/ביקורתיות לקראת מצעד הגאווה של העיריה ביוני.

מתוך ההקדמה:
"המאמר שבחוברת זו מספר את סיפורה של בושת הגאווה משנת 1998 ועד 2004 (בעיקר בסן פרנסיסקו) ומפרט את פעולותיה השונות. הוא גם מכיל ניתוחים מבריקים של הקשר בין התנועה הלהט"בית המיינסטרימית לבין גורמים שמרניים וממסדיים כמ…ו קפיטליזם, מיליטריזם, מעמדיות, גזענות ופוליטיקה ימנית, בעיקר בתור הספרה העירונית – הרבה מהם רלוונטים באופן מפתיע גם לתל אביב (תחשבו על חולדאי בהקשר לגאווין ניוסום, ואם לא השתכנעתן אז דברו איתי). המאמר מדגים שיטות פעולה קוויריות רדיקליות להתנגדות פנים-קהילתית ותוך-עירונית. הוא גם מספר על האלימות, המעצרים וההשתקה שסבלה מהם הקבוצה, לעתים קרובות תוך השתתפות פעילה של גורמים "להט"בים" (=ההה"הים) כמו המרכז הגאה של סן פרנסיסקו וועדת הארגון של מצעד הגאווה (נשמע מוכר למישהי?)."

הנה קישור לעותק אלקטרוני.

בימים הקרובים גם יהיו עותקים ברוגטקה, סלון מזל ובבית הפתוח בירושלים. אני חושבת לשים כמה גם בקואלה (בית קואליצית נשים לשלום), ויהיו כמה גליונות אצל שוקי הרזה. אני עובדת גם על הפצה לירושלים וב"ש. אם מישהי/ו רוצה לקחת ממני כמה גליונות ולהפיץ איפה-שלא-יהיה, אשמח אם תשרשרו לי.

אם בא לכן/ם להתווכח על נחיצות מצעד הגאווה, אנא לכו למקום אחר. תגובות שישללו את הצורך במצעד גאווה ימחקו.

אהבה, זעם והכיבוש – ההרצאה שלי בכנס הביסקסואלי בלונדון

אני פותחת בהתנצלות: התכוונתי לשבץ את הוידאו ישירות בפוסט כדי לחסוך לכן/ם את המעבר לעמוד אחר. אבל וורדפרס הביע התנגדות נמרצת, ולא משנה כמה ניסיתי לשכנע אותו, הכל היה לשווא.

אז הנה הלינק להרצאה שלי, באדיבות שישה צבעים :)

http://makore.6tzvaim.com/node/524

את ההרצאה הזאת נתתי בחודש ספטמבר בכנס BiCon בלונדון, הכנס הביסקסואלי הבינלאומי.

תקציר ההרצאה:

Love, rage and the occupation: bisexual politics in Israel/Palestine

The Israeli occupation of Palestine has had a deep influence over both external and internal LGBTQ and bisexual/pansexual politics. What is the connection between the occupation and inner LGBTQ violence? How does that connect to last year's Bar-No'ar shooting? How are all of these events related to bisexual erasure? And what does the Israeli bisexual community think about all this?

בתגיות יש עוד פירוט לגבי נושאי ההרצאה.

אורך הוידאו: 69 דקות. ההרצאה באנגלית, ללא כתוביות :(

ולמי שאין לה סבלנות – אל פחד. בקרוב הרצאה דומה בסלון מזל.

נ.ב.

גם לילך הרצתה, על התנגדות קווירית לכיבוש. שווה לבדוק :)

הנאום שלי במצעד הגאווה בירושלים

את הנאום הזה נאמתי בבמה הפתוחה הקטנה שבתחילת המצעד. למרות שבבמה המרכזית (בסוף המצעד) היתה דוברת ביסקסואלית (אניה מולנבלט המקסימה), אני לא מרגישה שהמסר על המאבק הביסקסואלי הגיע לידי ביטוי בנאומים שבבמה המרכזית.

אז בשביל זה יש בלוגים:

במצעד של שנה שעברה הייתי פה בירכתי הבמה וחטפתי מכות מעובדי האבטחה של הבית הפתוח כאשר אני, ביחד עם קבוצת פעילות ביסקסואליות ופאנסקסואליות, ניסינו למחות על הדרת הקהילה שלנו מהנאומים. השנה אני פה, על הבמה, אבל לפני שאני עוברת לסדר היום אני רוצה להזכיר, דווקא ביום הזה, שאלימות לא נמצאת רק מחוץ לקהילה שלנו, אלא גם בתוכה. האלימות שממנה סבלנו אני וחברותי לפני שנה היתה, למיטב ידיעתי, הפעם הראשונה בהיסטוריה של הקהילה שלנו שבה ארגון להט"בי הפעיל אלימות פיזית כלפי קבוצת פעילות מתוך הקהילה. מאז שנה שעברה הבית הפתוח התנצל בפנינו ושיפר את דרכיו, ועל כך אני נותנת להם את תודנו והערכתנו.

אבל האלימות וההשתקה הפנים-קהילתית לא מתחילה ולא עוצרת רק שם. אחרי הרצח, כולנו שמענו, כאבנו והתאבלנו על אובדנם של ניר כץ וליז טרובישי, ז"ל. שמענו רבות על פעילותו של ניר כהומו בקהילה הגאה – אך עברו עוד שבעה חודשים מיום הרצח עד שאני שמעתי על פעילותו כביסקסואל, ורק אתמול שמעתי שבסוף חייו הוא בכלל התנגד להגדרות. אני רוצה לצטט ממאמר שהוא כתב בשנת 2005 (ולהגיד היום לכל הקהילה): "ביסקסואל הוא כל מי שמגדיר את עצמו ככזה … ואין לאף אחד את הזכות לשלול ממנו הגדרה זו, על אחת כמה וכמה לאנשים מתוך הקהילה הגאה". כיום אין לדעת באופן חד משמעי כיצד הזדהה ניר ביום מותו, אם האם הזדהה כלל (ויש טענות לכאן ולכאן), מה שאנחנו כן יודעות זה ששמענו עליו רק בתור הומו. לכן הכאב שלי על ניר הוא כאב כפול ואף משולש: הוא הכאב על הרצח, הוא הכאב על מחיקת הביסקסואליות שלו, והוא הכאב על הקו הישיר בין האלימות שאני וחברותי סבלנו ממנה כאן לפני שנה, שהיא אלימות מוחקת, לבין אותה מחיקה שסבל ממנה ניר לאחר מותו.

והיות והתכנסנו כאן למען זכויותינו, אני רוצה גם להזכיר מה המחיקה הזאת, שבאה הן מכיוון האוכלוסיה הסטרייטית, והן מכיוון הקהילה שלנו, עושה לנו, חברי וחברות הקהילה, הביסקסואליות והפאנסקסואלים: מבחינה סטטיסטית, ביסקסואלים ופאנסקסואליות סובלות יותר מדכאון ונטיה להתאבדות מאשר כל קבוצות הנטיה המינית (הומואים, לסביות, ביסקסואלים והטרוסקסואלים), בי ופאן גם סובלות יותרמבריאות פיזית ירודה מכל הקבוצות האלה עקב חוסר נגישות לטיפול רפואי ופסיכולוגי נאות. ביסקסואלים ופאנסקסואליות מפקפקות יותר בנטיה המינית שלהן וסובלות מחוסר בטחון לגבי מקומן בקהילה. בי ופאן הן גם קבוצת הנטיה המינית עם השכיחות הגבוהה ביותר של עוני, והסבירות הגבוהה ביותר של השארות בארון במקום העבודה. כל אלה הם אפקטים של ביפוביה, חוסר קבלה ובידוד חברתי, של חוסר מודעות וחוסר משאבים שמוקצים לקהילה שלנו. ואין לזלזל בכך: הבידוד שאנו חוות נוכח בכל רמות החיים שלנו, החל מהספרה התרבותית-הציבורית, עובר בספרה החברתית-קהילתית וכלה בספרה הפרטית. (פירוט על הנתונים).

אבל אפשר גם אחרת. בשנה האחרונה נוצרה לה קהילה ביסקסואלית ופאנסקסואלית, פעילה, תומכת, נאבקת ומהממת. אני גאה בקהילה שלי על כך שלמרות הביפוביה וההשתקה, אנו מוצאות ומרימות קול משל עצמנו. אני גאה בקהילה שלי על כך שהיא קהילה פמיניסטית אשר יוצרת בתוכה מרחבים בטוחים לכל הזהויות ומחויבת למאבקים למען נשים בחברה שלנו. אני גאה בקהילה שלי על כך שהיא מהווה מקום בטוח לטרנסיות, טרנסים, ג'נדרקווירז ואחרים, להיות אנחנו ולהיות ביסקסואליות ופאנסקסואלים. אני גם גאה בקהילה שלי על ההתנגדות שלה לגזענות, ועל כך שהיא מונהגת על ידי מזרחיות ביחד עם אשכנזים. אני גאה בחברות הקהילה שלי שמפגינות כל יום שישי בשייח ג'ראח ומהוות גורם מרכזי במאבקי הסולידריות למען שחרור העם הפלסטיני ונגד הכיבוש הישראלי. אני גאה בחברות הקהילה שלי שמתנגדות להשתלטות עירית תל אביב על מצעד הגאווה, ושלקחו חלק פעיל בארגון מצעד הגאווה הקהילתי. אני גם גאה בפעילה הביסקסואלית ברנדה האוורד, אשר ביוני האחרון מלאו 5 שנים לפטירתה, על כך שארגנה את מצעד הגאווה הראשון לאחר סטונוול, ובזכותה אנו כולנו עומדות פה היום. על כל זאת, ועל דברים רבים אחרים, תודה רבה.