אם לא שורפות בנקים, זאת לא המהפכה שלי: על מחאות אלימות

אתמול בבוקר התעוררתי לעולם של אופוריה ושל עונג. לראשונה בארץ, מחאה אזרחית עברה את גבול "המותר", שמשות בנקים נופצו בהפגנת זעם, ולמרות המעצרים הקשים והאלימות המשטרתית, השמחה וההתרגשות היו בפי כל. "איזה כיף על הבוקר :)" כתבתי לצד תמונה ובה השמשה המנופצת של בנק הפועלים. מאוחר יותר, אני כותבת: "אחחח… עם כל התמונות האלה, קשה להתנתק מפייסבוק ולהתחיל לעבוד… :)". ולא רק אני.

אופוריה של בוקר. השמשה המנופצת של בנק הפועלים.

היום בבוקר כבר התנתקנו מהפייסבוק. העולם של היום בבוקר הוא קשה קצת יותר. עם כל השמחה על המחאה של שבת, היום מותר קצת ללקק את הפצעים. הפוסט הזה הוא רשימה של מחשבות, לאו דווקא קוהרנטיות – קצת על האופוריה, בעיקר על הפצעים. להמשיך לקרוא

אין גאווה בכיבוש – מאמר ישן שלי מגוגיי

גיליתי שלאחרונה כל המאמרים בארכיון של גוגיי נקטעו בערך בחצי – אסון! אז למען ההמשכיות וההיסטוריה, החלטתי לשים פה כמה מאמרים שפרסמתי שם בשנים עברו ושעכשיו נמצאים בצורה חלקית.

המאמר שלמטה פורסם במקור ב-13.1.2009, למעבר למאמר המקורי אפשר ללחוץ כאן. (זוהי הגרסה המקורית, בלי עריכה של גוגיי, עם כמה שינויים קטנים שלי, וכמובן שכל מילה רלוונטית גם להיום).

הערה: בקטעים שהמאמר נשמע ליברלי/מעפן, כדאי לזכור שכיוונתי את הטקסט הזה לקוראי גוגיי…

אין גאווה בכיבוש

בטור השבועי שלה בוויינט, כתבה היום ענת אבישר על הצורך להתאחד בתור הומואים, לסביות וטרנג'סנדרס אל מול רעש התותחים המלחמתי והרצון הקולקטיבי להתאחד אל מול הזקפה הלאומית. בפעם הראשונה בחיי אני שמחה שמישהי שוב השמיטה את הביסקסואליות – אין שום חלק בזהות שלי שרוצה להתאחד אל מול הרג וסבל של מאות ואלפי א/נשים בעזה ועוטף עזה. (תודה, ענת, שלא כללת אותי). להמשיך לקרוא

מדינה אחת, עם אחד, מנהיג אחד: הדיקטטורה החדשה

מלים רבות נכתבו על גל החקיקה הפאשיסטי החדש. נדמה שבכל יום הכנסת מוציאה מבית מדרשה הצעת חוק חדשה ומזעזעת, במעין מלחמת התשה אל מול הפלסטיניות/ים (ופעילי/ות השמאל הישראליות), שבמקום להשקיע את האנרגיה שלהן/ם בהתנגדות למצב הקיים, מוצאות את עצמן מתמודדות במירוץ ללמידה ומניעת הנזקים של הצעות החוק ושל החוקים החדשים. להמשיך לקרוא

קצרצר מס' 2: על ביסקסואליות ואהבה

שוב מהספר שאני כותבת. ששמו, אגב, הוא Bi Radical: Notes for a Bisexual Revolution.

דיסקליימר: אנא סילחו לי על חוסר הלינקים. כל הטענות שאני טוענת בקטע שלמטה מגובות מחקרית. הבעיה היא שספרים מנייר לא עובדים כל כך טוב עם לינקים :( אם אתן/ם סקרניות/ים לגבי משהו באופן ספציפי, אתן/ם מוזמנות/ים לשאול למטה בתגובות.

דרך שפה של אהבה זוגית, א/נשים נדחקות לתוך ההסכמים הפיננסים מלאי הפריווילגיה שנקראים "נישואים", ויוצרים יחידות קטנות וממושמעות שבהן נשים וילדות/ים נשלטות/ים על ידי גברים, וגברים נשלטים על ידי קפיטליזם. דרך שפה של אהבה ודאגה, ממשלות בונות את שלטונן, מערכת שתפקידה להגן על הגדולים והחזקים, הלבנים ובעלי העוצמה, מפני המוחלשים, המודחקות, המדוכאים והזועמות. מערכת שהופכת עוני לפשע, שהופכת צבע לפשע, שהופכת התנגדות לפשע, שהופכת נשים לפושעות, שהופכת שורדות לפושעות, שהופכת קוויריות/ים לפושעות, שולטת בחיינו ומגינה אף לא על אחת מאיתנו. דרך שפה של אהבת המולדת, אנו נשלחים/ות למות, לרצוח, לכבוש, לאנוס, להרעיל, להרוס ולכלוא. דרך שפה של אהבה, אונס ואלימות נגד נשים מקבלים הצדקה, כאשר "הוא עשה את זה מאהבה", כש"אין חוקים באהבה ומלחמה", כשלאהבה "אי אפשר להתנגד". דרך שפה של אהבה לגזע הלבן, לערכים לבנים, תרבות לבנה ומבנים לבנים של משפחה ומערכות יחסים, נבנית המערכת הגזענית. שפה של אהבה מנוצלת ככלי נגד ביסקסואליות/ים וקוויריות אחרות על מנת לשלול את צורת החיים שלנו, התשוקות שלנו ואת עצם קיומנו. אהבה היא כלי לדיכוי שלנו.

אך אהבה היא גם כלי להתנגדות. אהבה עוזרת לנו לחצות גבולות, היא יכולה לעזור לנו ליצור בריתות וסולידריות, ולשבור את חומות המערכת והדיכוי. אהבה יכולה לעזור לנו לפרוץ את גבולות הבידוד שנבנים סביבנו על ידי חברה ביפובית שמפרידה ביננו ודורכת עלינו. אנחנו יכולות/ים לשבור את חוקי האהבה, למצוא דרכים חדשות לאהוב אחת את השני/ה ואת עצמנו, להתנגד לדרכים שבהן אהבה מנוצלת נגדנו, לנכס את האהבה ולהפוך אותה לשלנו. בתור ביסקסואליות/ים אהבה היא הכלי שלנו לפרק את בית האדון. הכלי שלנו להתנגד לגבולות, הכלי שלנו להרוס את המערכת. הכלי שלנו לבעוט ולצעוק ולאהוב ולשחק, הכלי שלנו לדמיין וליצור את הבלתי אפשרי. הכלי שלנו למהפכה.

המקור באנגלית: להמשיך לקרוא

"לשנה הבאה בי-רושלים" – על ההיסטוריה של התנועה הביסקסואלית בארץ

את ההרצאה הזאת נתתי בכנס זהירות מהמרווח באוניברסיטה העברית בירושלים.

שלום. ההרצאה שלי תהיה על ירושלים כמקום מכונן לגל הנוכחי של התנועה הביסקסואלית בארץ, וזאת למרות שרוב הפעילויות הרגילות מתרכזות דווקא סביב תל אביב. אבקש לטעון שאירועים ופעולות שקרו בירושלים (ביחוד סביב מצעדי הגאווה השונים) תרמו להתפתחותה של התנועה הביסקסואלית, ואני אתאר שלוש דרכים שבהן זה קרה. הדרך הראשונה היא מעין פרה-היסטוריה ביסקסואלית, אם תרצו, והיא ארגון פעולות מחאה קוויריות בירושלים על ידי פעילות ביסקסואליות. למרות שהפעולות האלה לא התמקדו בביסקסואליות כנושא, אבקש לקרוא אותן כפעולות ביסקסואליות. הדרך השניה תהיה פעולות מחאה ביסקסואליות בירושלים וקונפליקטים עם הארגונים הדומיננטים בקהילה, בעיקר עם הבית הפתוח. הדרך השלישית תהיה בחינה של השיח שנוצר בקהילה סביב הקונפליקטים והפעולות בירושלים, דרכה אטען שאותו שיח קהילתי כונן את התנועה הביסקסואלית כתנועה רדיקלית ומתנגדת. למען הגילוי הנאות, אני חייבת להזכיר שהשתתפתי באופן אישי באירועים המתוארים, ועל כן במידה רבה, הנרטיב שאני מבקשת לקרוא כאן הוא גם נרטיב אישי שלי כפעילה. להמשיך לקרוא

בזכות האלימות – פוסט פמיניסטי

זהירות! רוב הלינקים מכילים טריגרים!

דברים רעים מתרחשים במחוזותינו: לפני 24 שעות (או קצת יותר) התפוצצה פרשת המרכז לאומנות הפיתוי האונס (אשר עליה ניתן לקרוא כאן, כאן, כאן, כאן וגם קצת כאן, ואחר כך לבוא מחר לפעולת המחאה). שבוע לפני, נתגלה כי משרד פרסום וחברת ממתקים חשבו שסביר לחלוטין לעשות סטוקינג לנשים מפורסמות ו"קובעות דיעה" על מנת לקדם מוצר חדש.

עוד משהו שקרה בשבוע שעבר: אחרי שהפילו כבר את אתר מאסטרקארד על סירובו להעביר תרומות לויקיליקס, איימה קבוצת אנונימוס (קולקטיב אנרכיסטי שמקורו בפורום 4chan) להפיל גם את אתר ויזה על אותה העוולה. היום הם גם פרסמו איך הם עשו את זה.

על פעולות אלימות ולמה זה מגניב

פעולות אלימות הן פעולות מחאה שבהן מופעל על ידי אזרחיות/ים כח שבדרך כלל מותר רק למדינה ולבעלי השררה להשתמש בו. כמה דוגמאות לפעולות שנחשבות אלימות: הפגנות נגד הגדר, חסימת כבישים, הצטרפות להפגנה, דיבור ללא רשות, הנפת דגל גאווה, מצעד גאווה, גרפיטי, וכן, גם הפלת אתרים.

לעומת זאת, אונס, אלימות משטרתית, מעצרים לא חוקיים, עושק, רצח עם ועוד דוגמאות נחמדות ורבות – לא.

לאחרונה אני הולכת ומבינה עד כמה "אלימות" היא פיקציה, מונח שכל מטרתו היא שמירה על מנגנוני הכח, על משטר המדינה ומוסדותיה, ועל זכותם של כל אלה להפעיל כח פיזי (אלים) עלינו בכל עת שיחפצו. "האלימות" נקראת אלימות רק כאשר היא ננקטת על ידי אזרחיות/ים ללא רשות המדינה או בעלי ההון – כאשר אלו, לעומת זאת, משתמשים באותם הכלים (או גרועים מהם בהרבה), מדובר ב"שמירה על הסדר".

והבה נזכור, לרגע, מהו "הסדר הקיים" הזה שצריך לשמור עליו: סדר שבו מותר, למשל, לבצע רצח עם, טיהור אתני ונישול, סדר שבו למדינה ולבעלי ההון יש את הזכות ואת האמצעים לקבוע מה יהיו הדיעות שישמעו (בבתי הספר, באמצעי התקשורת, בפרסומות, במוסדות המדינה, ועוד), לקבוע כיצד יראה המרחב הפיזי שלנו (באמצעות בניה, תכנון, ישוב, עקירה, הכרה, הריסה, מצור), לחלק את המשאבים שלנו לפי סדר העדיפויות של עצמם, הסדר שתחתיו יש להם את הזכות ואת האמצעים לקבוע איזה כח יופעל, כמה ועל מי. סדר שתחתיו כדאי וטוב לאנוס אותנו.

כרמית ואומנות הפיתוי

המקרה של "כרמית", למשל, הוא דוגמה יפה לסוג כזה של קביעה ושל יחסי כח: בעזרת ההון שלהם, היו מסוגלים החלאות שבחברת כרמית לשלם לחלאות שבחברת EDK על מנת להטריד נשים מינית, ועל ידי כך להשפיע (כלומר, לעצב) את חווית החיים שלהן למשך שבועיים, לפחות – לחוויה של הטרדה, של פחד, של איום ושל טראומה.

במקרה של "המרכז לאומנות הפיתוי האונס" המקרה מזעזע עוד יותר, שכן ההליך כאן היה הפוך: במקום לשלם כסף עבור פרקטיקה של הטרדה מינית, יש כאן עסק שמתקיים, כלומר מרוויח כסף תמורת לימוד של פרקטיקות כאלה. נפלא, ממש (אולי צריך לשדך ביניהם? נראה לי שהם יסתדרו). למרכז לאומנות הפיתוי האונס היו את המשאבים (ואת הזכויות) לעצב את חווית החיים של נשים ברחוב,  של נשים בדיזנגוף סנטר, של נשים בברים, של נשים בסופרמרקט, של נשים בבתי מלון. ושלא יהיה ספק: כשקראתי את העדות המזעזעת של רוסו, זה היה מוכר. כל כך מוכר.

אגב, מענין לציין שגם מורי האונס הדגולים מנסחים את האלימות המינית שלהם במונחים של שמירה על הסדר: לפי משנתם, הם "מסדירים" את היחסים בין גברים לנשים, לשם השבת "כבודם האבוד" (עלאק כבוד, עלאק אבוד) של תפקידי המגדר המסורתיים ולמען תרומה הומניטרית למוסד המשפחה ההטרונורמטיבי. הידד!

ויודעות מה? הם גם צודקים. הסדר שהם מקדמים הוא הסדר הקיים, והוא הסדר שהחברה רואה כטוב – זהו הסדר שאליו אנחנו חייבות להתנגד.

מרחבים, כח והקשר לאנונימוס

הן המרחב הוירטואלי והן המרחב הפיזי שלנו, נשלטים על ידי המדינה, בעלי ההון, קבוצות הפריווילגיה של האוכלוסיה והאידאולוגיה הדומיננטית. החל מבניינים ורחובות, עובר בפרסומות רחוב וכלה באלמנטים הפיזיים שמאכלסים את הרחובות שלנו – רכבים, חנויות, לוחות מודעות, טקסטים שונים, אלמנטים ויזואלים הא/נשים שנמצאים ברחובות האלה, והחוויות שלנו ברחוב – המרחב שלנו ועיצובו נקבע על ידי מי שהם בעלי הכח והשליטה. במרחב האינטרטי, חברות כלכליות שעושה הון על גבי השימוש שלנו באתרים שמופעלים על ידי בעלי ההון והשררה, אותן חברות שיש להן את היכולת לעצב את החוויות שלנו בכח הונן. פריצה והפלה של אתרים היא דרך מחאה אלימה, כלומר דרך שמשתמשת בכח שאסור לנו על פי חוק ועל ידי אמצעינו הכלכליים. אמנם אנחנו לא קובעות את צורת המרחב, אבל יש לנו את היכולת לחבל בו.

אם האלימות שלהם כלפינו היא הסדר – אנחנו צריכות להיות האלימות

אם הפגיעה בנו היא הטוב – אנחנו צריכות להיות הרעות

אם אונס הוא הנורמה – אנחנו צריכות להיות הפורעות

בואו נפיל אותם.

אסון לתפארת מדינת ישראל – גזענות ומיליטריזם בסיקור השריפה

טוב, אז לכל מי שבמקרה פיספס/ה כבר מזה כ-48 שעות משתוללת לה שריפת ענק בצפון הארץ (הלינק הוא לעדכון האחרון בעת כתיבת שורות אלו). אם אתרע מזלכן, כמוני, לבלות כמה מהשעות האלה מול הטלוויזיה, העיתון ו/או האינטרנט, אולי שמתן לב לכמה נטיות מטרידות בסיקור התקשורתי.

דיסקליימר: אין בנכתב בפוסט זה כדי לזלזל או לבזות באיזושהי צורה את הכאב והאבדן בנפש וברכוש שנגרם לתושבי/ות הצפון כתוצאה מהשריפה. זוהי ביקורת של השיח התקשורתי בלבד.

האסון כפיגוע

למקרי אסון לאומיים כמו זה דומה שתמיד מתלווה תחושת לאומנות פטריוטית. אולי זה בגלל שאירועים מסוג זה מתקשרים לנו בזכרון הלאומי למלחמות ופיגועים. למעשה, אני לא זוכרת מימי סיקור חדשותי מסביב לשעון שלא היה קשור למלחמה או לפיגועים, עד היום. כאשר השיח הלאומניפטריוטי מופיע בסמיכות עם מלחמה, פיגוע או רצח עם, אמנם זה מטריד ומזעזע כאחד, אבל לפחות אפשר להגיד שזה היה צפוי.

הפעם יש לנו אסון טבע (לפחות לפי המידע שמצוי בידינו כעת), שריפה ביער. למרות זאת ואף על פי כן, הסיקור נראה כך:

"מטובי בנינו"

תחושת האבל העיקרית לגבי השריפה היתה ועודנה מופנית ל-42 הצוערים שנספו בה. "כמעט אין מתקן כליאה שלא איבד סוהרים באסון הזה" מצוטט גורם מהשב"ס בכתבה באתר "הארץ". התפישה המוצגת כאן היא כמובן של הסוהרים כגיבורים-חיילים-חללים. גם מה שעושים הסוהרים בימים כתיקונם עולה בקנה אחד עם תפישה זו: כולאים את הפלסטינים, כולאים את הפליטים ואת מהגרי העבודה, כולאים את המזרחים, את האתיופים ושאר קבוצות מוחלשות במדינה. כלומר, את מה שעושה הצבא והמשטרה, רק מבפנים. מכה לשירות בתי הסוהר, אם כן, היא מכה ל"מלחמה בטרור" (כלומר, לכליאת אסירות/ים פוליטיות/ים פלסטיניות/ים), מכה ל"מלחמה בהסתננות" (כלומר, טיהור אתני של לא-יהודים), מכה ל"מלחמה באלימות" (כלומר, מלחמה באוכלוסיות מוחלשות על ידי אלימות מדינית ומשטרתית), ועוד. על כן, סילחו לי אם אבחר לא להשתתף בצערו של השב"ס.

האבל הלבן

מעיני לא חמקה העובדה שרוב נספי/ות קורס הצוערים הינם מזרחים ובני/ות "פריפריה". בעיני יש משמעות לעובדה שדווקא א/נשים מאוכלוסיות מוחלשות מגיעים לתפקידים כאלה, כלומר, של עושי העבודה השחורה (pun intended) של הממסד והמדינה. זה יפה להתאבל עליהן/ם כגיבורות וגיבורי האתוס הציוני כשהם מתים, אך הרבה לפני כן, הייתי מתריעה על הדיכוי הכלכלי, הפוליטי והחברתי שעוברות הקבוצות האלה, אשר לא מותיר להן ברירה אלא להיות חוטבי העצים, שואבי המים ועושי דברה של המדינה.

הסיקור החדשותי הקדיש זמן שידור נרחב לסיקור אבדנן/ם של תושבות קיבוץ בית אורן, קיבוץ המאופיין באוכלוסיה אשכנזית ועשירה. לא בכדי נבחרו דווקא הן על מנת לייצג את "הפנים של האסון". לקיבוצים ישנו מקום של כבוד בקרב האתוס הציוני האשכנזי. בני/ות קיבוצים הן בנות טובים, "מלח הארץ", וזאת להבדיל אלף הבדלות מהרוגי/ות האוטובוס של השב"ס.

תהיה נוספת: האם לא היו ישובים פלסטינים או דרוזים שנפגעו מהשריפה? האם החלוקה המספרית מתאזנת כאשר אנו משוות אותה לסיקור התקשורתי? בעת שתי דקות של ראיון עם דרוזים מדליית אל כרמל אשר שודרו לאחר כתבה של רבע שעה על אסונו של בית אורן, העירה אחת מהנוכחות איתי בחדר הערה לגבי המבטא "הערבי" שלהם, שכנראה "לא היה במקום". התחושה שלי היא שרוב העם חולק את התחושה.

"הערבים אשמים"

כאילו היינו הכלבים של פבלוב, עם ישראל מתחיל לרייר ברגע שנשמע הפעמון. וכתמיד, מי האשמים? הערבים. החל מהאשמות על שריפת זבל, הצתות מכוונת ועד לקונספירציה אנטי-ישראלית, הטוקבקים מלאים מפה ועד פה בתיאוריות מתיאוריות שונות לגבי כיצד בדיוק ניתן להטיל את האשם על הפלסטינים. בלי שום קשר, מופיעות בטוקבקים גם הצעות משובבות נפש כגון להשאיר את האסירים הפוליטים הפלסטינים בבתי הסוהר שפונו, למנוע משאבים מהישובים הפלסטינים והדרוזים (מה שקורה, למעשה, דה פקטו, ומה שאני מניחה שיקרה גם כשיגיע הזמן להפנות משאבים לשיקום), ועוד כהנה וכהנה.

ומה לא מסקרים? את זה, למשל.

כאילו כל זה לא הספיק לנו

אספקט מטריד נוסף של הענין הם סיקור היחס הבילנאומי לאסון, ובעיקר ההפתעה המובעת נוכח סיוען של מדינות כגון ירדן, מצרים וטורקיה. בערוץ 1 נאמר שחבל שרק אסונות בסדר גודל כזה יכולות להביא לשיתוף פעולה בין מדינות. בערוץ 10 אמרו שחבל שרק כאשר קורים אסונות כאלה אנו זוכים לראות שלא באמת כולם שונאים אותנו. הערות כאלה נאמרות מתוך נקודת המוצא שכל ביקורת על הכיבוש הינה אנטישמית ושווה דה פקטו לשנאת יהודים וישראל. מנקודת מוצא שכזאת, אכן ממש מבלבל כאשר ארצות אשר "מחד" מבקרות את הכיבוש (=אנטישמיות), "מאידך" מציעות סיוע לישראל בעת הצורך (=לא אנטישמיות). אני תוהה האם עלה בראשו של מישהו הרעיון ששני הצדדים האלה הינם היינו הך: סיוע הוא סיוע, והוא נדרש כשהוא נדרש.

ענין מטריד נוסף הינו האספקט המגדרי. שימו לב: נשים מודרות מדיווחי השטח. כמו בחיים, כך בחדשות: מקומן של הנשים הוא בפנים, באולפן, ואילו מקומם של הגברים הוא בחוץ, בדיווחי השטח. זאת ועוד, כאשר הגברים מדווחים על הגברים, הם מדווחים על הכבאים הגיבורים, על השוטרים הגיבורים, על הפוליטיקאים ה… טוב, לא משנה מה הפוליטיקיאים (אבל הבנו). נשים, לעומת זאת, מדווחות כקורבנות – ניצולות השריפה בבית אורן, נספות האוטובוס של השב"ס, וכמובן ניצב-משנה אהובה תומר.

מהמם? מהמם.

סופ"ש שקט שיהיה לכולנו.