מהנעשה בעולם – מחקר חדש על נוער ביסי בארה"ב

הפוסט הזה בפייסבוק

בשבוע שעבר פרסום ארגון HRC מחקר בהיקף נרחב על נוער בי-פאן-פולי בארה"ב. המחקר מבוסס על סקר שבוצע בשנת 2017 בקרב כ-9000 נערות.ים בין גילאי 13 ל-17.

באופן לא מפתיע, התוצאות חושפות נתונים מעציבים וחמורים לגבי מצבן.ם של נערות.ים בי, פאן ופולי:

  • 69% מהנערות.ים בסקר שמעו אמירות להט"בופוביות מבני.ות המשפחה. הרבה מהפעמים האלה, האמירות היו ביפוביות באופן ספציפי, ונסמכו על סטריאוטיפים שליליים.
  • 52% מהנערים.ות דיווחו שהמשפחה גרמה להם.ן להרגיש לא בנוח עם הזהות שלהן.ם (לעומת 45% מהנערים.ות ההומואים והלסביות שענו לסקר)
  • 96% (!) מהנערים.ות סובלות.ים מבעיות בשינה
  • 23% מהנערות.ים חוו אלימות מינית (בהשוואה ל-16% מההומואים והלסביות)
  • כ-75% (!) מהנערים.ות דיווחו שהן.ם בדרך כלל מרגישים חסרי ערך וחסרות תקווה (בהשוואה ל-64% מהלסביות וההומואים)
  • 85% (!) מהנערות.ים דיווחו שהם.ן בדרך כלל מרגישות דאגה, עצבנות, או פאניקה (בהשוואה ל-77% מההומואים והלסביות)
  • 81% (!) בדרך כלל מרגישים במצב רוח רע או בדכאון (בהשוואה ל-71% מהלסביות וההומואים)
  • 43% מהנערים.ות חוו בריונות בבית הספר
  • הנערות.ים שבסקר חוו קשיים רבים יותר מהומואים ולסביות ביציאה מהארון בכל תחום שנמדד – כולל משפחה, חברות.ים, רופאים.ות, או בבית הספר.

בגזרת הנתונים המעניינים, אך שלא מקבלים מספיק הכרה, נצפו שניים:

  • חזרה נוספת של הנתון הידוע, שבי, פאן ופולי הן.ם הקבוצה הגדולה ביותר בקרב הלהטבא"ק – מבין כל משתתפי.ות הסקר, 52% הזדהו כבי, פאן, או פולי
  • כמו כן, 58% מהנסקרות.ים שמשתייכים.ות לקשת הטרנסית, הזדהו כבי, פאן, או פולי (לא היה כתוב איזה אחוז מתוך הבי-פאן-פולי מזדהות.ים על הקשת הטרנסית)

הנתונים האלה הם חלק ממאסה הולכת וגודלת של ראיות לא רק לדיכוי שאנחנו חוות, אלא גם להעדר הכמעט מוחלט של משאבים ושל שיח על הנושאים האלה. נורא בעיני שהאוכלוסיה הכי גדולה בקרב הלהטבא"ק היא האוכלוסיה הכי פחות מדוברת, שמקבלת הכי פחות משאבים, ואחת האותיות הכי מוחלשות עם הסטטיסטיקות הכי מדכאות (ועוד מחכה למחקר על בי-פאן-פולי על הקשת הטרנסית כי וואו מגה-זורד-דיכוי).

ובגלל זה אומרות – כשאנחנו נאבקות, אנחנו נאבקות על החיים שלנו.

* ראשי תיבות של Human Rights Campaign. פחות או יותר כמו האגודה, רק עוד יותר הומונורמטיבי ועם מלא כסף.

עשר שנים לרצח בברנוער

הפוסט הזה בפייסבוק

מוזר עכשיו לחשוב על זה שעברו עשר שנים שלמות. כשזה קרה, זה היה שוק. זה גם היה הגיוני. זו גם היתה הפעם הראשונה. וזה היה הטריגר להרבה מאוד התרחשויות בקהילה, באקטיביזם, ובחיים של כולנו. עכשיו עברו עשר שנים וזה בעיקר נראה רחוק, עצוב ומייאש. לא מצאו את הרוצח. השורדות עדין כואבות. החברה שלנו עדיין אלימה.

הנה טקסט שפרסמתי בגוגיי (שאז היה אתר הבית של הקהילות) ביום שאחרי הרצח, עוד לפני שנודע שאחד הנרצחות.ים, ניר כץ, הזדהה בעבר כביסקסואל עובדה שנמחקה לחלוטין מהשיח וההיסטוריה הקהילתית.

[הטקסט כולל עריכה קלה של טרמינולוגיה מקובלת וכמה התנסחויות]

הייתי בבית כשקיבלתי את ההודעה על אירוע הירי בבית האגודה, עוד טרם הופיעו הכותרות באתרי החדשות, עוד טרם זרמו הדיווחים. אבל היו כבר שמועות: אדם נכנס לבית האגודה והתחיל לירות בא.נשים, שמונה נפצעו ולא ברור אם מישהי.ו מת.ה.

הדקות שלאחר מכן הפכו שטף אחד אחיד: פתאום, משמונה עלה מספר הנפגעים לעשרה; פתאום היו שני הרוגים; פתאום היו טלפונים מי בסדר, מי לא, מי הכירה, מי היה מה קרה שם; פתאום התחילו לצוץ השמות.

224619_1702637761150_6398118_n

המשך קריאת הפוסט "עשר שנים לרצח בברנוער"

אוקיי אבל תשבעו שמחיקה זו לא הבעיה הכי גדולה שלנו

הפוסט הזה בפייסבוק

[אמ;לק: לדבר על מחיקה זה סבבה, אבל הרבה יותר חשוב שנדבר על התוצאות שלה. אנחנו צריכות להתחיל לדבר במונחים של תוצאות במקום גורמים, לשים את עצמנו במרכז ולא את השתיקה וההשתקה שלנו. רק ככה נוכל לפרוץ את מחסום השיח וליצור שינוי רדיקלי.]

יו דוג

המשך קריאת הפוסט "אוקיי אבל תשבעו שמחיקה זו לא הבעיה הכי גדולה שלנו"

ביסקסואליות, בחירה וניראות

הפוסט הזה בפייסבוק

בהמשך לפוסט הקודם, נשאלתי מה המשמעות של בחירה בחיים קווירים עבור ביסיות שנמצאות במערכת יחסים עם ניראות הטרונורמטיבית.

אני עושה קופי פייסט לתשובה שלי כי אולי היא תהיה שימושית לעוד אנשות:

זוגיות היא לא כל החיים שלנו, היא חלק אחד בו. ובכל מקרה, המגדר של המשתתפות.ים במערכת יחסים הוא לא מה שיגיד לנו האם זו מערכת יחסים קווירית. מה שעונה על השאלה הזו אלה הערכים, המשמעויות, והפרקטיקות שלנו. האם אנחנו נותנות משמעויות קוויריות לחיים שלנו? האם אנחנו מאמצות ערכים ואתיקה קווירית או להט"בית לתוך החיים שלנו?

אני אלך שניה לקיצון ואגיד שגם הביסית הכי לא פוליטית שנמצאת במערכת היחסים הכי הטרונורמטיבית חיה בעולם יותר רחב משל אחיותיה הסטרייטיות כי יש לה יותר אופציות (ולו רק תיאורטיות).

הרבה פעמים יש נטיה לחשוב שבגלל שהרבה מאיתנו נמצאות במערכות יחסים עם ניראות הטרונורמטיבית, זה אומר שלמעשה אנחנו מנהלות חיים סטרייטים. הדוגמה שתמיד עולה במקרים האלה היא ענין החזקת הידים ברחוב, או קבלה מצד המשפחה אם אנחנו נמצאות במערכת יחסים כזאת, לא נקבל מבטים ברחוב והמשפחה תקבל את בן.ת הזוג שלנו.

הסיטואציה הדי אנקדוטלית הזו תמיד הופכת לפני הכל כשמדובר על ביסיות. וזה בגלל שיש לנו נטיה לחשוב שקיום קווירי הוא לגיטימי רק אם נוכח גם דיכוי (ומודה שגם אני חוטאת בזה הרבה), ושדיכוי הוא דבר שמתקיים רק במסגרת של ניראות. לפי החשיבה הזאת, ביסיות הן קוויריות רק אם הן חוות דיכוי, והן חוות דיכוי רק אם הן נמצאות במערכת יחסים עם אנשות מאותו מגדר.

אז על הנקודה הראשונה אני מוותרת לצורך הענין. ועל הנקודה השניה אני אצביע שניה על כל הסטטיסטיקות שמראות שמבין הומואים, לסביות וסטרייטים.ות אנחנו נמצאות בסיכון הכי גבוה לאובדנות, דכאון, PTSD, הפרעות אכילה, עישון, אלכוהול, בריאות פיזית ירודה, עוני, אלימות במערכות יחסים, אלימות מינית, השארות בארון, ועוד פרמטרים רבים וטובים.

הסטטיסטיקות האלה לא משתנות בין אם אנחנו במערכת יחסים א' או ב'. אז יופי, אמהות יכולות לשמוח שיש לך בן זוג ולא בת זוג. זה עדין לא מתקן את כל צורות הדיכוי החברתי הממש נרחב שאנחנו סובלות מהן.

כמה ביסקסואליות, טרנסג'נדרים, לסביות והומואים יש?

אלו המספרים, לפי דו"ח מאוד נרחב שנערך על ידי מכון וויליאמס בארה"ב. את הדו"ח המקורי ניתן לקרוא כאן.

בעיני, החלק החשוב ביותר בסטטיסטיקה הזאת, הוא מן הסתם החלק הביסקסואלי, היות ואחת הטענות הכי נפוצות נגדנו היא שאנחנו מיעוט כה קטן (בקהילה, ובכלל). אז בפעם הבאה שיגידו לכן/ם את זה, בבקשה תפנו אותן/ם לפה.

ססטסטיקת להטב01

אשכול התירוצים להדרת ביסקסואליות

היום מתחיל כנס זהירות מהמרווח בירושלים, כנס "להטבאק"י" בן שלושה ימים, אשר בניגוד לשמו המבטיח, אינו כולל השנה אף לא הרצאה אחת בנושא ביסקסואליות (וגם לא בנושא א-מיניות, אגב, לענין ה-א' בראשי התיבות).

לכבוד הכנס – לא רק הוא, אלא גם רבים אחרים (סקס אחר, מגדר בשטח, כנס חוש"ן לכבוד יום הבנ"ה, סדרת מפגשי "עיצוב מדיניות פמיניסטית", מצעדי הגאווה השונים, וכו' וכו') – החלטתי לכתוב אשכול תירוצים חגיגי: רשימת "סיבות נפוצות" שבגללן, אפעס, ביסקסואליות/ים לעולם אינן/ם מגיעות/ים אל הבמה. קרדיט לבלוגרית נעמה כרמי על הפוסט ילקוט התירוצים, ששימש השראה לרשימה שלי. המשך קריאת הפוסט "אשכול התירוצים להדרת ביסקסואליות"

הצד שלהן – מאמר ישן מגוגיי

[אזהרת טריגר: הפוסט מכיל תיאורים של אלימות פיזית]

גיליתי שלאחרונה כל המאמרים בארכיון של גוגיי נקטעו בערך בחצי – אסון! אז למען ההמשכיות וההיסטוריה, החלטתי לשים פה כמה מאמרים שפרסמתי שם בשנים עברו ושעכשיו נמצאים בצורה חלקית.

המאמר שלמטה מתאר את פעולת המחאה הישירה שלנו במצעד הגאווה הירושלמי בקיץ 2009. פורסם במקור ב-9.7.2009, למעבר למאמר המקורי אפשר ללחוץ כאן. (הגרסה הזו מכילה רק את הטקטסים שלי ושל לילך).

פוסט נוסף שלי בנושא: לשנה הבאה בי-רושלים.

הצד שלהן

צלם: אורן זיו

שירי

במצעד הגאווה בירושלים עברתי חוויה טראומטית, שעם השלכותיה אני מתמודדת עד עכשיו, ואני בטוחה שזה לא יגמר בקרוב. אני חושבת ששיא ההתרחשויות היה ברגע שהמאבטח ניסה להשליך אותי ממדרגות הבמה. אני זוכרת את עצמי, נאחזת במעקה, בנסיון לא ליפול. בפעם האחרונה שנפלתי במדרגות (בגיל 11), שברתי את הגולגולת. ואז – אני על הדשא, והמאבטח מתחיל להכות אותי. המשך קריאת הפוסט "הצד שלהן – מאמר ישן מגוגיי"