לא לשוויון, לא לנישואים

(בין היתר, הפוסט הזה הוא גם קטע מהספר שאני כותבת על ביסקסואליות. אפשר לקרוא את האנגלית המקורית כאן. לקטעים נוספים מהספר לחצו כאן).

…ובדיוק בשבוע שבו תרגמתי את הפוסט הזה, צץ לו אירוע הנשיקות הזה מול הרבנות למען נישואים "חד מיניים", שאני מתנגדת אליו לא רק בשל המאבק למען נישואין אלא גם כי הוא מציג את עמדת "היהודים אשמים" הישנה והטובה (לא המדינה, לא הממשלה, לא ההגמוניה ההטרונורמטיבית, אלא הרבנות, שכזכור מקבלת את כוחה מהמדינה), וגם כי, לפחות בנקודה זו, נראה שהוא אירוע סטרייטי ברובו. אז אפשר לקרוא את הפוסט הזה גם כהסבר על תחושת הבחילה שהתיישבה אצלי בגרון.

במהלך העשור האחרון, "שוויון בנישואים" היווה את נושא הדגל של התנועה הדומואית. אותו מאבק, שמשווק לנו בתור האחד-והיחיד שיביא לשוויון ויסיים את ההומופוביה לעולם ועד, הינו (בעיקר בארה"ב, אבל גם בארץ) המוקד המרכזי שבו מושקעת האנרגיה הפוליטית והאקטיביסטית הדומואית. המאבק לשוויון בנישואים מוצג לנו כמאבק לשוויון ואזרחות מלאה. נאמר לנו שהשלב היחיד אשר מפריד בינינו – "הגייז" – לבין האוטופיה שמעבר לקשת, היא היכולת לרשום את מערכות היחסים "החד מיניות"* שלנו במשרדי הממשלה. ככל הנראה, ברגע שנזכה באותה זכות מפוקפקת, נוכל סוף סוף לצעוד אל עבר השקיעה.

אבל לפני שנתחיל בצעדה, כדאי לבחון לרגע מה אנחנו בעצם מבקשות. מוסד הנישואים שימש ככלי פטריארכלי, קפיטליסטי ושלטוני כמעט משחר קיומו. הוא היווה כלי לשליטה בנשים, לחלוקה ואגירת כסף ומשאבים, ועל מנת לחזק את שלטון המדינה על נתיניה. באופן כללי, משך רוב ההיסטוריה ועד ימינו, מוסד הנישואים היה – ונשאר – אחד המסוכנים ביותר שנוצרו בחברה.

לא לנישואים – בושת הגאווה

להמשיך לקרוא

עוד אחד קטן

לפני שבוע כתבתי מאמר ביקורת ממש מהמם באנגלית על הקליפ הזה. הוא היה אמור להתפרסם בבלוג Raspberry Mousse, אבל אני חושדת שהעורכת חשבה שהוא ביקורתי מדי – היא משכה אותי שבוע ואז החליטה לא לפרסם. אז הקמתי בלוג חדש באנגלית ושמתי אותו שם. מוזמנות/ים לקרוא :)

http://radicalbi.wordpress.com/2010/11/24/how-does-it-get-better/

על גל אוחובסקי והעצומה: חלק שלישי – הנוער הגאה

הפוסט הזה הוא החלק האחרון בסדרה של שלושה פוסטים. לחלק הראשון לחצו כאן. לחלק השני לחצו כאן.

בפוסט הזה אני רוצה לשאול האם נבחנו על העץ הנכון.

קצת על האדם שאליו ממוענת העצומה

יניב ויצמן הינו חבר מועצת עירית תל אביב מטעם רשימת רוב העיר, ונושא את תפקיד "יועץ ראש העיר לענייני הקהילה הגאה" (התפקיד שאותו מילא בעבר איתי פנקס). במסגרת תפקיד זה, ויצמן הינו אחראי על ארגון מצעד הגאווה, כמו גם על חלוקת המשאבים שמקבלת הקהילה מהעיריה, בתוך הקהילה. בנוסף לזאת, ויצמן הינו יו"ר ומקים איגי (ארגון נוער גאה), ארגון אשר נולד בעקבות פרישתו מניהול קבוצת הנוער באגודת הלהט"ב.

הנה כמה בעיות, בקצרה (אבל באמת בקצרה – אני לא נכנסת לנושא חלוקת המשאבים בקהילה ולמצעד הגאווה, כי אז זה יהיה פוסט שלם):

  1. ויצמן הינו אחד היוזמים והמשווקים של פרוייקט התיירות הגאה, בחסות עירית תל אביב.
  2. למרות שויצמן היה "המועמד ההומו" של רשימת רוב העיר, נרשמה תחושת אכזבה מרה בקרב קהל בוחריו כאשר, בתגובה לרדיפות שהתבצעו בגן העצמאות על ידי פקחי הקהילה, הוא הצהיר שהוא מתנגד לסקס בגן העצמאות (וכדאי להסתכל על הטוקבקים).
  3. ויצמן גם יצא נגד הבלט"ות הרדיקליות סמוך למצעד הגאווה. מאוחר יותר הוא התרצה, ופרסם הודעה לקהילה, הקוראת להמנע מאלימות, בשיתוף עם יואב גולדרינג, חבר מועצת העיריה באופוזיציה מטעם עיר לכולנו (אז בעצם הכל בסדר, לא?).
  4. ניגוד אינטרסים (או שמא סמיכות אינטרסים?) ידועה פחות-או-יותר בקרב הקהילה, הוא שבמקביל לניהול איגי, ויצמן הוא גם בעל חברת טינק, הידועה בעיקר בניצול עבודה של בני/ות נוער.

על העצומה עצמה, אגב, ויצמן לא הגיב או התבטא. אבל עובדה ידועה היא שאוחובסקי הוא בין מקורביו. אי לכך, לדעתי ישנו ספק גדול האם היא אכן תביא לתגובה מצידו.

איגי והנוער

קודם כל, אני רוצה להגיד להבהיר שלמרות הביקורת שלמטה, יש לי המון הערכה לאיגי, ובעיקר למתנדבות/ים המקסימות שמתחזקות אותו. יש בעיני פער של שמים וארץ בין אופן ההתנהלות של איגי כארגון לבין הא/נשים המקסימות שנמצאות בו. על כן, אין בכתוב כדי לצאת נגד מי מהמתנדבות/ים או הפועלות/ים בארגון.

הדבר הראשון שצריך להגיד – ארגון הנוער הגאה מנוהל על ידי מבוגרים. הפעילות המרכזית של הארגון הוא מתן תמיכה לנוער להטב"ק, והם עושים זאת בעזרת קבוצות תמיכה ומועדוני נוער. המבנה הוא מבנה היררכי, שבראשו עומדים בעלי התפקידים של איגי (חלקם עובדים בתשלום). גם שווה לציין, סתם בשביל סיבור האוזן, שאיגי הוא גם הארגון הגאה הגדול ביותר בארץ – הן מבחינת פריסה, והן מבחינת תקציב.

סיפוק תמיכה לנוער מידי מבוגרים הוא נושא נרחב, שנוגע באופן עמוק לדיכוי נוער בחברה שלנו. אין לי את הידע או את המשאבים לרדת לעומק הנושא הזה כרגע, אבל בקצרה: קבוצת תמיכה לנוער בעלת מבנה היררכי שבו עומדים המבוגרים, יוצרת תחושה שהמבוגרים הינם חכמים יותר, יודעים יותר טוב, שהנוער אינו אחראי ואינו מסוגל לדאוג לעצמו. כל המבנה ההיררכי של איגי תומך בנקודת המוצא הזאת, שכן הנוער של ארגון הנוער אינו שותף לקבלת החלטות, קביעת מסרים, דרכי התארגנות, פתיחת קבוצות וכל החלטה אחרת בעלת משקל בארגון. הלכה למעשה, איגי אינו ארגון של הנוער, אלא ארגון של המבוגרים-בעלי-הכוונות-הטובות, למען הנוער.

שלושה מעשים שהיו, כך היו

  1. לאחר הרצח, החליטה אחת הנערות בקהילה לארגן עצרת/הפגנה ביום שלישי, עצרת שאליה התכוונו להצטרף "ראשי הקהילה". נכון ליום ראשון בבוקר, העצרת המרכזית אמורה היתה להתקיים ביום שלישי בערב. בראשון בערב, הגרסה כבר השתנתה – העצרת בשלישי "התבטלה", והעצרת המרכזית תתקיים ביום שבת. למזלה של אותה נערה, היא פתחה אירוע פייסבוק. היא התעקשה על העצרת שלה בשלישי, והתוצאה היתה עצרת מקסימה של הנוער למען הנוער (ותודה לראשי הקהילה).
  2. לפני כשנה, התחלנו לעבוד, ליטל וינבאום ואנוכי, על הקמת קבוצת לנוער ביסקסואלי ופאנסקסואלי במסגרת איגי. למרות מאמצים כבירים מצידנו, ההקמה נמשכה זמן ארוך הרבה יותר מהסביר, מה שגרם לליטל לפרוש באמצע התהליך. מאז שהוקמה הקבוצה (בסביבות נובמבר 2009), התקיימו רק 2-3 מפגשים, וכעת נראה שהקבוצה נמצאת במוות קליני. באופן אירוני, הקבוצה כן נוכחת בתוך הפלייר היפה באנגלית שנותנים איגי לתורמים מחו"ל. מסתבר שאנחנו טובים/ות מספיק כדי להתהדר בנו, אבל לא מספיק כדי להשקיע בנו משאבים של ממש.
  3. במקביל להקמת הקבוצה באיגי, הציע נער ביסקסואל מהקהילה להקים קבוצת נוער בי/פאן על ידי הנוער. הרעיון שלו היה מפגשים בבתים של א/נשים והנחיה מתחלפת. אך עם הקמת הקבוצה באיגי וגוויעתה, גם היוזמה הזאת נעלמה.
  4. באחד הפאנלים בכנס סקס אחר דיברה נערה מקסימה מתכנית השגרירים של איגי (תכנית שבמסגרתה, למיטב הבנתי, נשלחות/ים נציגות/ים נוער איגי לחו"ל למטרת גיוס תרומות). במסגרת הדיון שנערך לאחר הפאנל, היא הזכירה שהיא מרגישה שמזלזלים בה משום שהיא נערה.

מה יוצא?

אני תוהה, האם איגי, ויניב ויצמן בראשה, הם הגורמים המתאימים לשינוי חברתי ו/או קהילתי כמו שדורשת העצומה? אוסף הסיפורים והמידע גורם לי לפקפק בכך.

ועכשיו אני רוצה פוסט רביעי – פוסט שעוד לא נכתב, ושאני כבר לא אכתוב. הוא צריך להכתב בידי הנוער, החזק, המהמם, והפעיל שיש לנו. הפוסט צריך להקרא (ולהסביר לנו למה):

הנוער צריך ארגון משל עצמו

עדכון מתאריך 12.8.2010:

אז, יניב ויצמן פרסם אתמול תגובה על העצומה, בה הוא כותב:

השאלה אינה האאוטינג שעשה או לא עשה גל אוחובסקי לזמר זה או אחר, אלא הצורך לספק לנוער מודלים בריאים לחיים מחוץ לארון החשוך. ולא, לא אדיח את גל מנשיאות ארגון הנוער הגאה

מפתיע מישהי/ו? לא אותי.