"נשים לגופן" ומחיקה ביסקסואלית

בשבועות האחרונים יצא לאור ספר פמיניסטי היסטורי, רחב יריעה וחסר תקדים בנוף הישראלי. נשים לגופן הוא תולדה של מאמץ כביר משך חמש שנים, של פעילות ונשות אקדמיה פמיניסטיות, הוא אנציקלופדי בהיקפו ומכיל מידע רב ועשיר על נשים, מבריאות ועד דימוי גוף, ממיניות ועד יחסים. לפי העורכות:

נשים לגופן הוא ספר על נשים ולמען נשים שעוסק בעולמנו, בגופנו ובבריאותנו – בכל שלב במעגל החיים. הספר נוצר כדי לספק תשובות למה שמטריד אותנו, ולעתים גם לדברים שלא היינו מודעות לכך שמטרידים אותנו.

הספר נכתב כמארג ייחודי המאגד בכריכה אחת ידע אקדמי ורפואי – שנכתב על ידי למעלה מ-350 נשות מקצוע, מומחיות מן הדרגה הראשונה בתחומן – עם סיפורים וקולות של עשרות נשים ממגוון קבוצות אוכלוסייה המשתפות בניסיונן ובחוויותיהן. תמצאו בו התמודדות עם תהיות נפוצות, עם שאלות קשות ועם נושאים מושתקים הנוגעים לבריאות, לגוף ולמיניות של נשים בישראל.

ועם כל זאת, הספר משמיט באופן בולט שתי אוכלוסיות נשים שהיו אמורות להכלל שם: נשים טרנסג'נדריות ונשים ביסקסואליות. הפוסט הזה הוא קופי פייסט של שני מיילים שכתבתי בתפוצה רחבה על נושא המחיקה הביסקסואלית בספר. אני מעלה אותן לבלוג כי אני חושבת שחשוב לעודד שיח ציבורי בנושא ולעודד תגובות ביקורתיות לגבי שני סוגי המחיקה (עם ובלי קשר לכבוד ולהערכה שאני רוחשת כלפי העושות במלאכה). לקריאה נוספת בענין מחיקת הטרנסג'נדריות, מומלץ לקרוא כאן.

ניגשתי היום לחנות ספרים ועיינתי – בעיון כפי שיכולתי – בספר ובתוכנו.

למי שלא מעודכנ/ת, זה לא סתם ספר "חדש וחשוב", אלא ספר בקנה מידה אנציקלופדי, בן 750 עמודים, שמכסה כמעט כל נושא שעשוי לגעת לנשים ולחייהן.

מהתיאורים ששמעתי, קיבלתי את הרושם שביסקסואליות זכתה להכללה – בלתי מספקת, אך בהחלט ניתנת לציון. אחרי שעיינתי בספר, גיליתי: להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

"בשנה הבאה נשרוף את בית הספר" – כמה מחשבות על שירי ילדים

נושא שירי הילדים מעסיק אותי כבר זמן מה. ביחוד הוא מעסיק אותי מאז שנולד אחי הקטן (בן 3 וחודשיים), וככל שאני רואה אותו גדל. הנושא גם מענין אותי היות וישנן ילדות קטנות במשפחה שלי (כלומר, החמולה), וגם אחריהן אני מתחקה בענין.

מענין אותי כיצד שירי ילדים בדרך כלל מתחלקים לשניים.

שירי ילדים?

הסוג הראשון הוא שירי ילדים ממוסדים. את השירים האלה אנחנו מוצאות בספרים, בקלטות, בגני ילדים ובבתי ספר. אלה השירים שהמבוגרים מלמדים את הילדים, ושנכתבו עבור הילדים על ידי מבוגרים. הם בעלי ערכים "חינוכיים", כלומר נושאים מסרים הגמוניים אשר תורמים לסוציאליזציה נורמטיבית של הילדים ולא מאיימים על הסדר הקיים. בקטגוריה הזאת, אני כוללת שירי חג, שירי משחק, שירים על בעלי חיים, ועוד כהנה וכהנה.

הנה דוגמה:

כושי כלב קט, נשאר אתה לבד
את עיניך פקח ואת אוזניך פתח
לשמור על ביתי, לשמור על חצרי

בא שועל גדול לטרוף התרנגול
אז כושי נבח והשועל ברח
הב הב הוא נבח, מהר מהר חיש חש

שמעו זאת הילדים, יצאו בריקודים
יצאו בריקודים ושרו לו שירים
כן זהו כלב טוב, כן זהו כלב טוב

לא אכביר במילים, אבל אכתוב כמה נקודות עיקריות:

  • ספישיסיזם בהנחה שהכלב צריך לשמור על האינטרס של בני האדם לאכול ו/או להשתמש בתרנגול לצרכיהם
  • הכלב כעבד
  • הכלב כעבד שחור ("כושי")
  • כלומר, גזענות כלפי שחורים
  • רכוש וקפיטליזם ("לשמור על ביתי, לשמור על חצרי")
  • הניגוד בין הפראי "המאיים" (השועל) לבין "המבוית" הטוב (הכלב)
  • כלומר, בין טבע לתרבות
  • אפשר לדבר גם על הקרבה בין הילדים לכלב ועל הצורה שבה השיר מעודד את הילדים להתנהג כמו כושי הכלב הקט – להיות ממושמעים וטובים, לציית למבוגרים, לשמור על רכושם של המבוגרים והאינטרסים שלהם, ולא למרוד בסמכות האנושית-המבוגרת, כמו שעשה השועל (שמקושר בתרבות גם לערמומיות ורמאות).

הנה עוד דוגמה לשיר שאוהבים ללמד ילדים:

בשנה הבאה נשב על המרפסת
ונספור ציפורים נודדות
ילדים בחופשה ישחקו תופסת
בין הבית לבין השדות

עוד תראה, עוד תראה
כמה טוב יהיה
בשנה, בשנה הבאה

ועוד אחד:

השקדיה פורחת
ושמש פז זורחת,
צפורים מראש כל גג
מבשרות את בוא החג

ט"ו בשבט הגיע
חג לאילנות

לא אנתח אותם, אבל אני סומכת על האינטליגציה של קוראותי שישכילו לראות כיצד תורמים השירים האלה לחיברות נורמטיבי של ילדים.

כלומר, אם לסכם במשפט את הסוג הזה של שירי ילדים, לא באמת מדובר בשירי ילדים, כי אם בשירי מבוגרים אשר מכוונים לילדים. מטרתם לעשות אינדוקטרינציה לילדים למען יגדלו, כמו שאומרים, "לתפארת מדינת ישראל".

שירי ילדים!

אבל ילדים הם חכמים, והם רואים את הבולשיט של המבוגרים.

לילדים יש שירים משל עצמם, ותרבות משל עצמם. שירים שהומצאו על ידי ילדים לפני מי-יודעת-כמה-זמן, ושמועברים מילדים אל ילדים, מדור לדור. השירים האלה מפנים מראה מעוותת כלפי הנורמטיביות הכפויה, כלפי המבוגרים, כלפי החברה, וכן – כלפי הדיכוי האייג'יסטי שחווים ילדים וילדות. הם חושפים אלימות, תסכול, והרבה מאוד חתרנות.

למשל, הנה אחד השירים האהובים עלי:

בשנה הבאה נשרוף את בית הספר
ונרצח ת'מורים ת'מורות
בשנה הבאה ישחקו תופסת
בין הבית לבית הקברות

עוד תראה, עוד תראה
כמה טוב יהיה
בשנה בשנה הבאה

ועוד אחד:

השקדיה פורחת
השמש לא זורחת
ציפורים קופאות מקור
מול ענן כבד שחור

ט"ו בשבט הגיע
החמור החריע
ט"ו בשבט עבר
החמור גמר

ועוד אחד לסיום (לפי "שוטי שוטי ספינתי"):

שוטי שוטי מורתי
הבית קברות קרוב
אני עוד אהרוג אותך
כשאהיה גדול

אני בעיקר אוהבת את איך שהשירים האלה מדברים על בית הספר, אחד המוסדות הדכאניים ביותר שהמציאה התרבות הלבנה, ביחד עם בתי הסוהר ובתי המשוגעים. אני גם אוהבת את האלימות העצומה הזאת – נשאיר בצד שניה את המיליטריזם בחברה וכיצד הוא מחלחל אפילו לשירים כאלה, של ילדים – האלימות הזאת אומרת משהו. היא מביעה זעם ורצון להתמרד. יותר מכל, השירים האלה מסמנים בעיני את הדרך שבה ילדים מוצאים דרכים להתמודד עם הדיכוי בעזרת חתרנות ותרבות עצמאית משלהם.

אני גם רוצה לקחת עוד דקה כדי להתייחס למבט לעתיד שבשיר האחרון ("אני עוד אהרוג אותך כשאהיה גדול") – לכאורה, התכנון העתידי הזה נכשל. שירי "הילדים" הממוסדים ניצחו. הילדים, משגדלו, כבר לא רוצים לשרוף את בית הספר – הם שולחים את ילדותיהם לשם. הם לא רוצים להרוג את המורה – הם משתתפים פעילים בממסד "החינוכי".

אבל מה כן? יש פה קריאה למהפכה. השיר הזה נשאר שיר של ילדים, הוא לא "מתבגר" ביחד עם כולנו. הוא נשאר אותו דבר, ומזכיר לנו מה אנחנו צריכות לעשות, עכשיו שאנחנו כבר גדולות. אני שרתי את השיר הזה כשהייתי ילדה, ואני אוהבת אותו גם היום. אין פה, כמובן, קריאה לרצוח את ציבור המורות (קבוצה מדוכאת בפני עצמה) – אך יש כאן קריאה לזכור את החוויות שלנו כילדות בבית הספר, את המשטור, האינדוקטרינציה, הדיכוי והסבל שעברנו, ולהתנגד להם. להתנגד לבתי הספר, להתנגד למוסדות המדינה ולהמשיך במהפכה שאנחנו, הילדות, רצינו כשעוד היינו שם.

מחשבות על מחיקה ביסקסואלית בתרבות – פוסט אורח מאת ערן כהן-גבע

כשסיפרתי לאמא שלי שתהיה הקרנה של "הר ברוקבק" בבי מוביז היא לא הבינה למה זה. "להר ברוקבק אין שום קשר לביסקסואלים" היא אמרה "זה סרט על הומואים". מלמלתי משהו על סצנת הסקס בין ג'ייק ג'ילנהול ואן האת'ווי ונפניתי לעיסוקיי, אבל אחר כך חשבתי על זה עוד ועוד.

ב"סקס אחר", שירי נתנה הרצאה שלמה על מחיקה של זהות ביסקסואליות בקולנוע. למה יש מחיקה של ביסקסואליות? ממה זה נובע? מי עושה את זה? למה המחיקה נעשית בדרך כלל דווקא על ידי הצגת הדמויות כהומואים/לסביות? אשאיר את הבמה בנושאים האלה לגדולות וחכמות ממני. בתור תרומה סמלית, החלטתי לעשות רשימה של יצירות (לאו דווקא קולנועיות) שמוחקות ביסקסואליות או מתייחסות אליה בצורה שלילית או ביקורתית. ברוב המקרים זו הטענה היחידה שיש לי כנגד היצירה ובכל זאת זה מציק לי.

"הר ברוקבק" מספר את סיפורם של שני קאובוים שמתאהבים זה בזה תוך כדי עבודה על הר בדיוני בוואיומינג. הסרט נעשה על ידי אנג לי, במאי סטרייט ואולי בגלל זה חסרה בו ההתייחסות המעמיקה לביסקסואליות וצריך לחפש את זה בנרות. הזכרתי כבר את סצינת הסקס בין ג'ייק ג'ילנהול לאן האת'ווי, סצנה שהיא רבת תשוקה ובבירור מראה על קרבה ואינטימיות. אני מצטער, אבל הומואים לא שוכבים עם נשים בכזה להט. נוסף על כך, אם נסתכל על הדמות שאותה משחק הית' לדג'ר, נראה שהוא מקיים יחסים משמעותיים, עמוקים ואינטימיים עם אשתו, לפחות בהתחלה. כשאשתו עוזבת אותו לטובת גבר אחר, לדג'ר בוחר בבחורה צעירה ולא בבחור צעיר כמו שעושה ג'ילנהול. קווי העלילה הביסקסואלים במובהק האלה מודרים ונדחקים לשוליים כדי לפנות מקום לתמה ה"אמיתית" של הסרט, סיפור אהבה בין שני גברים.

"אני אוהב את תמיר" מאת אלי להר מספר את סיפורו של דני מרוז, תלמיד תיכון בן 16 שמגלה שהוא מאוהב בחברו הטוב ביותר, תמיר. הייתי מוכן להחליק את זה, לומר שזה סיפור הומואי לחלוטין, מה גם שהספר הוא ספר לנוער ומתרחש בתקופה המשמימה ביותר בתולדות האנושות- שנות השמונים של המאה הקודמת. אבל… הספר מייצג השקפת עולם דיכוטומית וצרה, על פיה ביסקסואליות (כמובן שהמילה המפורשת לא מוזכרת בספר) לא קיימת.

דני מתחיל לשים לב שאסנת, הלומדת אתו באותה כיתה, כנראה מעוניינת בו. כאן מתרחש דבר מוזר: הדמויות מקבלות חיים משל עצמן ונוצר מיני סיפור אהבת נעורים קלילה ומהוססת בין דני לאסנת. אולם, עד שכבר נבנית אווירה המתאימה לצעד ראשון לקראת קשר אמיתי ואנחנו עלולות לחשוב שעוד שנייה הם יתנשקו אנחנו חוות אכזבה. נוסף על כך, דני מנסח לעצמו איזו תיאוריה שניתן להציגה במשוואה: "אני נמשך לתמיר"="אני הומו"=אני לא נמשך לאסנת.

"החתונה של החבר שלי" הוא אחד הסרטים האהובים עליי. ג'וליה רוברטס מנסה למנוע מחברה הטוב ביותר להתחתן משום שהיא מגלה, מאוחר מדי, שהיא מאוהבת בו. אני מעוניין לציין שאם מסתכלות על ניואנסים דקיקים, יכולות לראות שהמתח בינה לבין הכלה (קמרון דיאז) הוא כמעט מיני. לעזרתה של רוברטס נחלץ רופרט אוורט, שדמותו (כמו אוורט בחיים) היא דמות של הומו. האמנם?!

אוורט טס כדי לעזור לרוברטס על אף חרדתו מטיסות, הוא מבטל ארוחה עם ההורים של החבר שלו לצורך העניין, הוא מסתובב אחריה, דואג לה, משתף אתה פעולה וברגע אחד, כשהוא מעמיד פנים שהוא בן הזוג של רוברטס ואומר "הוא דיבר עלינו", ניתן לראות את הערגה בעיניו. בין רוברטס לאוורט קיימת מערכת יחסים שאולי אינה מינית אך היא בהחלט אינטימית ויש בה משהו רומנטי ועמוק מאוד. במילותיו של אוורט "אולי לא תהיה פה חתונה. אולי לא יהיה פה סקס. אבל אלוהים, יהיו פה ריקודים."

המחזמר "זן נדיר" מאת טליק ניניו ובביצוע "הכוכבים של איגי" מתעלם מביסקסואליות לחלוטין. שתי סצינות פשוט זועקות להתייחסות ביסקסואלית אבל התייחסות שכזו לא מגיעה.

בסצינה אחת, מגיעה מדריכה של חוש"ן לכיתת תיכון. היא מסבירה לתלמידות על הנטיות השונות, על המגדרים השונים, על חוסר ההלימה שמתרחשת לפעמים בין המין הביולוגי, הנטייה המינית והזהות המגדרית וזזורקת מילים כמו "הומו" "לסבית" ו"טרנסג'נדר" לחלל האוויר. המילה "ביסקסואל/ית", כמעט מיותר לציין, לא נאמרת.

בסצינה נוספת, החבר הכי טוב שלי(!), שמשחק הומו, אומר לדמות של סטרייט שיכול להיות שהוא הומו, יכול להיות שהוא מתלבט ויכול להיות שהוא סתם חרמן. ביסקסואליות, במקרה הזה, היא בכלל לא אופציה.

ולרשימת עוולות שנעשו בטלוויזיה:

ב"אנטומיה של גריי" צועקת דמות של לסבית על החברה שלה: "you can't sort of be a lesbian".

בעונה החמישית של ניפ/טאק מנהלת אשתו לשעבר של אחד המנתחים מערכת יחסים עם אישה (פורשה דה רוסי המהממת) ולאורך כל מערכת היחסים מתעסקים בשאלה האם היא באמת לסבית או לא. בסוף, כמובן, היא חוזרת לזרועותיו של מאהבה לשעבר.

בפרק 18 של glee, מנסה קורט, נער הומו, להרשים את אביו בכך שהוא מסגל לעצמו התנהגות מצ'ואיסטית ומתחיל לצאת עם בנות. האב אומר שהוא רק התחיל להתרגל לעובדה שבנו הומו וש"העובדה שאתה יוצא עם בנות לא מקלה עליי את העניין". בסוף הפרק חוזר קורט אל "האני האמיתי" שלו ומפסיק "להעמיד פנים" שהוא נמשך לבנות.