אוקיי אבל תשבעו שמחיקה זו לא הבעיה הכי גדולה שלנו

הפוסט הזה בפייסבוק

[אמ;לק: לדבר על מחיקה זה סבבה, אבל הרבה יותר חשוב שנדבר על התוצאות שלה. אנחנו צריכות להתחיל לדבר במונחים של תוצאות במקום גורמים, לשים את עצמנו במרכז ולא את השתיקה וההשתקה שלנו. רק ככה נוכל לפרוץ את מחסום השיח וליצור שינוי רדיקלי.]

יו דוג

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

על טיפולי המרה וטיפולי הרמה

הפוסט הזה בפייסבוק

כולן.ם מדברות.ים היום על טיפולי המרה, ואני עוד עובדת על פוסט שיעמיק בזווית הביסקסואלית. אבל בינתים, בואו ניקח קצת אוויר לנשימה.

בשנת 2012, היתה לנו קבוצת פעולה קווירית אנרכיסטית בשם משפריצות. היא הוקמה על ידי דניאל סיגאוי (דןוג, יהיה זכרה מהפכה) ויוסי מקייטון, ולימים הצטרפו אליה עוד רבות וטובות.

אחת הפעולות הראשונות של משפריצות היתה יצירת החוברת "איך להפסיק להיות סטרייט/ית ב 7 צעדים קלים",* שהכינו דןוג, יוסי,מיש ומורן (שלא נמצאת בפייסבוק), ואז חילקו ליד בי"ס תיכון בבאר שבע.

החוברת מכילה שבעה דימויים וטקסטים מקסימים, רגישים ומעוררים, שמזכירים לנו את האפשרויות הרבות ואת העולם הרחב שזהות קווירית יכולה לפתוח. שאל מול עולם שמנסה לתקן, לאיין ולהשמיד אותנו, עדין יש לנו חיים, יש לנו תקווה, ויש לנו מאבק. שאנחנו נמשיך להתקיים, לחיות ולאהוב עד אחרון הלהט"בופובים.

הנה לינק לחוברת המלאה. אולי היא תעזור לנו לזכור שגם בעולם של דיכוי, אנחנו יוצרות לעצמנו מרחב, ונושמות קצת אוויר.

* זה היה לפני שדןוג ויוסי התחילו להשתמש בנקודות במקום סלאשים, דבר שהן התחילו ומאז התרחב והשתרש בקהילות.

שחור סגול – עמוד חדש בפייסבוק

אני שמחה לבשר שחזרתי לכתוב פוליטיקה. הקמתי עמוד בפייסבוק כדי שיהיה המשך לבלוג הזה. ועם זאת, אני מעלה את הפוסטים גם לפה, כדי שיהיו במקום שניתן לחיפוש ומציאה, וגם למקרה שחלילה פייסבוק יחליט למחוק לי את העמוד או תכנים מתוכו. הפוסט שלמטה הוא הפוסט מהראשון בעמוד. מעכשיו כל הפוסטים יופיעו גם בפייסבוק וגם פה.

הפוסט הזה בפייסבוק

מה זה שחור סגול? מה אני עושה פה ומה יהיה בעמוד?

שחור סגול היה בלוג ביסקסואלי, פמיניסטי, רדיקלי והצטלבותי בוורדפרס, שפעל בין 2010 ל-2015. הוא עסק במגוון נושאי פוליטיקה ואקטיביזם, ועם השנים גם זכה לפופולריות והצלחה. באופן ספציפי, במשך הרבה שנים הבלוג היווה עבורי פלטפורמה להפצת מידע על ביסקסואליות, על המאבק הביסי מנקודת מבט רדיקלית והצטלבותית, על הדיכוי שלנו ועל שלל הדרכים שבהן אנחנו יכולות לייצר התנגדות ושחרור.

שחור סגול אווטר

לפני כמה שנים נשרפתי, בעקבות הרבה מאוד אירועים והתנגשויות בסצינה האקטיביסטית, וגם הרבה מאוד בקלאש, הרבה פגיעות, והרבה כאב. אבל גם כי נוצר מצב בעייתי בקהילה הביסית בגלל שהחזקתי בכמות לא פרופורציונלית של כח, גם היה משקל בלתי פרופורציונלי לדברים שאמרתי ועשיתי (ולכן גם בקלאש בלתי פרופורציונלי), וגם לא היה מקום לצמיחה של מנהיגות אחרות בקהילה. פרשתי מהאקטיביזם הביסי בשנת 2014, ומאז צמצמתי יותר ויותר את הנוכחות שלי בכל הרמות האקטיביסטית, האינטרנטית, הפייסבוקית, והאקדמית.

בשנים שעברו מאז, צמחה מנהיגות כזאת. הקהילה גדלה, התרחבה, פרחה והתבזרה. הפורום הביפאןפולי, פעילות בחוש"ן ובארגוני הקהילה, ליין גם, ליין הביסי, ליין האלביזסקשואל, קבוצות פייסבוק רבות מספור, מפגשי קהילה, והמצעד התל אביבי בסימן ביסקסואליות בשנת 2017.

אך לצד הצמיחה, הפריחה וההתרחבות, קרה עוד דבר: נוצר נתק בין הפוליטיקה הביסקסואלית והפוליטיקה הרדיקלית. כן, המון אנשות מהקהילה הביסית הן רדיקליות, והמון אנשות מהקהילה הקווירית הרדיקלית הן ביסיות. אבל אנחנו פחות ופחות שומעות על ביסיות בשיח קווירי רדיקלי, ופחות שומעות קולות רדיקליים בתוך הפוליטיקה הביסית. [ואציין גם שיותר מכל, הרגשתי בחסרון הזה החל מהמוות של דןוג (יהי זכרה מהפכה), שהיתה אחת המובילות והמבריקות בצומת הזאת של פוליטיקה ביפאנסקסואלית ופוליטיקה קווירית רדיקלית.]

בחיי האישיים, המוות של דןוג בדצמבר 2016 היה נקודת השיא בשנה שלמה ששברה אותי לרסיסים. רסיסים שאספתי (ועדין אוספת) מאז ועד היום. אם באותה תקופה אמנם לקחתי צעד אחורה מרוב המרחבים, אבל עדין המשכתי באקדמיה, בכתיבה, או בהרצאות וסדנאות פה ושם ב-2016 הכל נפל.

באתי לפה כדי להתחיל להרים. לחזור להתבטא, להשתתף, לתת נקודת מבט שאולי פחות נשמעת בתקופה הזאת. להיות נוכחת בחיים, ביקום, וכל השאר.

בואו תצטרפו אלי :)

המיתוס של המיתוסים – הרצאה בוידאו

את ההרצאה הזאת נתתי בכנס סקס אחר באוניברסיטת תל אביב במאי 2012. ההרצאה עוסקת בסטריאוטיפים ביפובים, ובה אני טוענת שבמקום להפריך את המיתוסים, עלינו להשתמש בהם על מנת לייצר פוליטיקה ביסקסואלית רדיקלית. ההרצאה מבוססת, אך לא זהה, לפוסט הזה. היא כמו כן אחת ההרצאות הכי טובות שיצא לי להעביר.

ההרצאה בעברית עם כתוביות בעברית ואנגלית. (כדי לראות את הכתוביות, צריך להדליק אותן על ידי לחיצה על הכפתור השמאלי ביותר בפינה הימנית של הוידאו).

תהנו :)

לא לשוויון, לא לנישואים

(בין היתר, הפוסט הזה הוא גם קטע מהספר שאני כותבת על ביסקסואליות. אפשר לקרוא את האנגלית המקורית כאן. לקטעים נוספים מהספר לחצו כאן).

…ובדיוק בשבוע שבו תרגמתי את הפוסט הזה, צץ לו אירוע הנשיקות הזה מול הרבנות למען נישואים "חד מיניים", שאני מתנגדת אליו לא רק בשל המאבק למען נישואין אלא גם כי הוא מציג את עמדת "היהודים אשמים" הישנה והטובה (לא המדינה, לא הממשלה, לא ההגמוניה ההטרונורמטיבית, אלא הרבנות, שכזכור מקבלת את כוחה מהמדינה), וגם כי, לפחות בנקודה זו, נראה שהוא אירוע סטרייטי ברובו. אז אפשר לקרוא את הפוסט הזה גם כהסבר על תחושת הבחילה שהתיישבה אצלי בגרון.

במהלך העשור האחרון, "שוויון בנישואים" היווה את נושא הדגל של התנועה הדומואית. אותו מאבק, שמשווק לנו בתור האחד-והיחיד שיביא לשוויון ויסיים את ההומופוביה לעולם ועד, הינו (בעיקר בארה"ב, אבל גם בארץ) המוקד המרכזי שבו מושקעת האנרגיה הפוליטית והאקטיביסטית הדומואית. המאבק לשוויון בנישואים מוצג לנו כמאבק לשוויון ואזרחות מלאה. נאמר לנו שהשלב היחיד אשר מפריד בינינו – "הגייז" – לבין האוטופיה שמעבר לקשת, היא היכולת לרשום את מערכות היחסים "החד מיניות"* שלנו במשרדי הממשלה. ככל הנראה, ברגע שנזכה באותה זכות מפוקפקת, נוכל סוף סוף לצעוד אל עבר השקיעה.

אבל לפני שנתחיל בצעדה, כדאי לבחון לרגע מה אנחנו בעצם מבקשות. מוסד הנישואים שימש ככלי פטריארכלי, קפיטליסטי ושלטוני כמעט משחר קיומו. הוא היווה כלי לשליטה בנשים, לחלוקה ואגירת כסף ומשאבים, ועל מנת לחזק את שלטון המדינה על נתיניה. באופן כללי, משך רוב ההיסטוריה ועד ימינו, מוסד הנישואים היה – ונשאר – אחד המסוכנים ביותר שנוצרו בחברה.

לא לנישואים – בושת הגאווה

להמשיך לקרוא

אין גאווה בכיבוש – מאמר ישן שלי מגוגיי

גיליתי שלאחרונה כל המאמרים בארכיון של גוגיי נקטעו בערך בחצי – אסון! אז למען ההמשכיות וההיסטוריה, החלטתי לשים פה כמה מאמרים שפרסמתי שם בשנים עברו ושעכשיו נמצאים בצורה חלקית.

המאמר שלמטה פורסם במקור ב-13.1.2009, למעבר למאמר המקורי אפשר ללחוץ כאן. (זוהי הגרסה המקורית, בלי עריכה של גוגיי, עם כמה שינויים קטנים שלי, וכמובן שכל מילה רלוונטית גם להיום).

הערה: בקטעים שהמאמר נשמע ליברלי/מעפן, כדאי לזכור שכיוונתי את הטקסט הזה לקוראי גוגיי…

אין גאווה בכיבוש

בטור השבועי שלה בוויינט, כתבה היום ענת אבישר על הצורך להתאחד בתור הומואים, לסביות וטרנג'סנדרס אל מול רעש התותחים המלחמתי והרצון הקולקטיבי להתאחד אל מול הזקפה הלאומית. בפעם הראשונה בחיי אני שמחה שמישהי שוב השמיטה את הביסקסואליות – אין שום חלק בזהות שלי שרוצה להתאחד אל מול הרג וסבל של מאות ואלפי א/נשים בעזה ועוטף עזה. (תודה, ענת, שלא כללת אותי). להמשיך לקרוא

"לשנה הבאה בי-רושלים" – על ההיסטוריה של התנועה הביסקסואלית בארץ

את ההרצאה הזאת נתתי בכנס זהירות מהמרווח באוניברסיטה העברית בירושלים.

שלום. ההרצאה שלי תהיה על ירושלים כמקום מכונן לגל הנוכחי של התנועה הביסקסואלית בארץ, וזאת למרות שרוב הפעילויות הרגילות מתרכזות דווקא סביב תל אביב. אבקש לטעון שאירועים ופעולות שקרו בירושלים (ביחוד סביב מצעדי הגאווה השונים) תרמו להתפתחותה של התנועה הביסקסואלית, ואני אתאר שלוש דרכים שבהן זה קרה. הדרך הראשונה היא מעין פרה-היסטוריה ביסקסואלית, אם תרצו, והיא ארגון פעולות מחאה קוויריות בירושלים על ידי פעילות ביסקסואליות. למרות שהפעולות האלה לא התמקדו בביסקסואליות כנושא, אבקש לקרוא אותן כפעולות ביסקסואליות. הדרך השניה תהיה פעולות מחאה ביסקסואליות בירושלים וקונפליקטים עם הארגונים הדומיננטים בקהילה, בעיקר עם הבית הפתוח. הדרך השלישית תהיה בחינה של השיח שנוצר בקהילה סביב הקונפליקטים והפעולות בירושלים, דרכה אטען שאותו שיח קהילתי כונן את התנועה הביסקסואלית כתנועה רדיקלית ומתנגדת. למען הגילוי הנאות, אני חייבת להזכיר שהשתתפתי באופן אישי באירועים המתוארים, ועל כן במידה רבה, הנרטיב שאני מבקשת לקרוא כאן הוא גם נרטיב אישי שלי כפעילה. להמשיך לקרוא