על אזהרות טריגר ולמה הן חשובות

אולי זה הזמן בשנה, אולי היום נגד אלימות כלפי נשים הממשמש ובא, או אולי פשוט משהו במים – אבל לאחרונה מופיעים לי בפייסבוק (ובכלל) טקסטים וקישורים טריגריים בכמות הולכת וגוברת. החל מתיאורים מפורשים של אונס קבוצתי, עובר בסרטונים המתעדים הטרדה טרנספובית וכלה בקישורים לפוסטים מהממים-אך-קשים. המשותף בין כולם: אף אחד לא הגיע עם אזהרה.

למען הסר ספק – כל התכנים האלה הם חשובים מאין כמותם. דיון באלימות מינית, מגדרית, ובכלל, הוא חשוב והכרחי. בלי להעלות מודעות ולדבר על אותם נושאים, לא תהיה לנו כל אפשרות להאבק נגדם. בלי לדעת שגם אחרות שותפות לחוויות הקשות שלנו, נשאר כל אחת בתוך הבועה ההשרדותית שלה ונמשיך לחשוב שכל אחת מאיתנו היא לבד. השיתוף הוא מה שמאפשר לנו להביע סולידיות אחת עם השניה ולפעול ביחד נגד הזוועות האלה.

ועם זאת, יש צד נוסף לענין.

להמשיך לקרוא

לא לשוויון, לא לנישואים

(בין היתר, הפוסט הזה הוא גם קטע מהספר שאני כותבת על ביסקסואליות. אפשר לקרוא את האנגלית המקורית כאן. לקטעים נוספים מהספר לחצו כאן).

…ובדיוק בשבוע שבו תרגמתי את הפוסט הזה, צץ לו אירוע הנשיקות הזה מול הרבנות למען נישואים "חד מיניים", שאני מתנגדת אליו לא רק בשל המאבק למען נישואין אלא גם כי הוא מציג את עמדת "היהודים אשמים" הישנה והטובה (לא המדינה, לא הממשלה, לא ההגמוניה ההטרונורמטיבית, אלא הרבנות, שכזכור מקבלת את כוחה מהמדינה), וגם כי, לפחות בנקודה זו, נראה שהוא אירוע סטרייטי ברובו. אז אפשר לקרוא את הפוסט הזה גם כהסבר על תחושת הבחילה שהתיישבה אצלי בגרון.

במהלך העשור האחרון, "שוויון בנישואים" היווה את נושא הדגל של התנועה הדומואית. אותו מאבק, שמשווק לנו בתור האחד-והיחיד שיביא לשוויון ויסיים את ההומופוביה לעולם ועד, הינו (בעיקר בארה"ב, אבל גם בארץ) המוקד המרכזי שבו מושקעת האנרגיה הפוליטית והאקטיביסטית הדומואית. המאבק לשוויון בנישואים מוצג לנו כמאבק לשוויון ואזרחות מלאה. נאמר לנו שהשלב היחיד אשר מפריד בינינו – "הגייז" – לבין האוטופיה שמעבר לקשת, היא היכולת לרשום את מערכות היחסים "החד מיניות"* שלנו במשרדי הממשלה. ככל הנראה, ברגע שנזכה באותה זכות מפוקפקת, נוכל סוף סוף לצעוד אל עבר השקיעה.

אבל לפני שנתחיל בצעדה, כדאי לבחון לרגע מה אנחנו בעצם מבקשות. מוסד הנישואים שימש ככלי פטריארכלי, קפיטליסטי ושלטוני כמעט משחר קיומו. הוא היווה כלי לשליטה בנשים, לחלוקה ואגירת כסף ומשאבים, ועל מנת לחזק את שלטון המדינה על נתיניה. באופן כללי, משך רוב ההיסטוריה ועד ימינו, מוסד הנישואים היה – ונשאר – אחד המסוכנים ביותר שנוצרו בחברה.

לא לנישואים – בושת הגאווה

להמשיך לקרוא

אני מודע/ת לפריווילגיות שלי – מה עכשיו?

[אזהרה: פוסט עצבני]

תופעה מדאיגה מתקבעת לאחרונה בקהילות אקטיביסטיות: השימוש בביטוי "אני מודע/ת בפריווילגיות שלי". הגם שהשימוש בביטוי מסמן שיח חדש (וחיובי) שמעודד א/נשים להכיר בפריווילגיות שלהן/ם ולהתנהג בהתאם, המשפט עצמו, כשהוא נאמר, הוא לא פחות מאשר תמרור אזהרה. באופן כללי, נראה שהוא משמש בתור יציאה ידי חובה וכסת"ח בלבד.

בדיונים בפייסבוק ובמקומות אחרים, ההקשר היחיד שבו ראיתי את הביטוי עולה הוא בהקשר של התגוננות ורצון לשמר, לא לפרק, את הפריווילגיות. למשל: "אני מודע/ת לפריווילגיות שלי, אבל זה לא אומר שאני צריכ/ה להתנצל", או "אני מודע/ת לפריווילגיות שלי, אבל זה לא אומר שאסור לי להביע ביקורת". גולת הכותרת של הביטוי, ללא ספק, היא משפטים כגון: "כן, יש לי פריווילגיות, אבל אני מרגיש/ה שמדכאים אותי בקהילה בגללן".

ככה נראה פמיניסט שמודע לפריווילגיות שלו. קרדיט: דן וג

להמשיך לקרוא

אם לא שורפות בנקים, זאת לא המהפכה שלי: על מחאות אלימות

אתמול בבוקר התעוררתי לעולם של אופוריה ושל עונג. לראשונה בארץ, מחאה אזרחית עברה את גבול "המותר", שמשות בנקים נופצו בהפגנת זעם, ולמרות המעצרים הקשים והאלימות המשטרתית, השמחה וההתרגשות היו בפי כל. "איזה כיף על הבוקר :)" כתבתי לצד תמונה ובה השמשה המנופצת של בנק הפועלים. מאוחר יותר, אני כותבת: "אחחח… עם כל התמונות האלה, קשה להתנתק מפייסבוק ולהתחיל לעבוד… :)". ולא רק אני.

אופוריה של בוקר. השמשה המנופצת של בנק הפועלים.

היום בבוקר כבר התנתקנו מהפייסבוק. העולם של היום בבוקר הוא קשה קצת יותר. עם כל השמחה על המחאה של שבת, היום מותר קצת ללקק את הפצעים. הפוסט הזה הוא רשימה של מחשבות, לאו דווקא קוהרנטיות – קצת על האופוריה, בעיקר על הפצעים. להמשיך לקרוא

פמיניזם למתחילות/ים – פטריארכיה והסטנדרט האחיד

(בין היתר, הפוסט הזה הוא גם קטע מהספר שאני כותבת על ביסקסואליות, האנגלית המקורית כאן).

מגיבים/ות שימו לב: אני לא כאן כדי להתעסק בשאלה "פמיניזם – האם ולמה?" כך שאם התגובה שלכם עוסקת בשאלות כמו "למה בכלל צריך פמיניזם?", "למה אתן הפמיניסטיות כל הזמן מדברות על X?", או "מה יש לכן נגד גברים?" – אז: א. לא הבנתם את הנקודה, ו-ב. לא כאן המקום לשאול. תגובות מסוג כזה לא יאושרו.

מהו פמיניזם? בעקבות בל הוקס, שהגדירה פמיניזם בתור "תנועה לסיום הסקסיזם, הניצול הסקסיסטי, והדיכוי", אני מגדירה פמיניזם בתור תנועה לסיום הפטריארכיה, כל צורות הדיכוי הפטאיראכליות וכל צורות הדיכוי ככלל. זו גם האידאולוגיה הבסיסית שמחברת בין רוב סוגי הפמיניזם, ולמרות שהזרמים השונים לא תמיד מסכימים לגבי מהי פטריארכיה, מהו סקסיזם ואיך בדיוק לסיים אותם, זוהי עדין המוטיבציה הבסיסית שרובנו חולקות. (בעוד שאני מכירה בעובדה שזרמים מסוימים לא חולקים את דיעה זו, עלי גם להכיר בעובדה שהפמיניזם שלהם הוא קצת מפוקפק…)

אני מגדירה פטריארכיה בתור מבנה חברתי שבו גברים הינם הקבוצה השלטת ושבו הם מרוויחים מפריווילגיות רבות בכל תחומי החיים אך ורק עקב המיגדור שלהם כגברים. באופן מילולי, משמעות המילה "פטריארכיה" היא "שלטון גברי", והיא משקפת מבנה חברתי שבו לגברים ישנה שליטה חומרית וסמלית כאחד על פני כל תחומי החיים. להמשיך לקרוא

מבוא לביסקסואליות: הבסיס

נשאלתי שאלה בפוסט על ביסקסואליות ואהבה, והיות שאני מניחה שהרבה א/נשים תוהות לגבי התוכן שלה, החלטתי לענות לה "כמו שצריך", כלומר בפוסט.

שואלת המגיבה:

היי,
אני עושה עבודה בנושא ביסקסואליות,

יש משהו אחד בסיסי שאני לא מבינה, באמת אפשרי להיות דו? את מגדירה את עצמך כדו, זה אומר למעשה שאת נמשכת גם גברים וגם נשים באותה מידה? את תוכלי להתחתן או להיות בזוגיות רצינית עם גבר ולהיות מאושרת? ולהפך גבר שמגדיר את עצמו כדו- יכול להיות עם אישה בזוגיות או להתחתן ולהיות מאושר? או שזה למעשה העמדת פנים מתוך פחד להסתכל לחברה ולעצמו ולומר אני הומו/לסבית ולא דו?
אשמח אם תעני לי על שאלה בסיסית זו,
תודה מראש' me'

האם באמת אפשרי להיות ביסקסואל/ית? התשובה הקצרה היא: כן. להמשיך לקרוא

קצרצר מס' 2: על ביסקסואליות ואהבה

שוב מהספר שאני כותבת. ששמו, אגב, הוא Bi Radical: Notes for a Bisexual Revolution.

דיסקליימר: אנא סילחו לי על חוסר הלינקים. כל הטענות שאני טוענת בקטע שלמטה מגובות מחקרית. הבעיה היא שספרים מנייר לא עובדים כל כך טוב עם לינקים :( אם אתן/ם סקרניות/ים לגבי משהו באופן ספציפי, אתן/ם מוזמנות/ים לשאול למטה בתגובות.

דרך שפה של אהבה זוגית, א/נשים נדחקות לתוך ההסכמים הפיננסים מלאי הפריווילגיה שנקראים "נישואים", ויוצרים יחידות קטנות וממושמעות שבהן נשים וילדות/ים נשלטות/ים על ידי גברים, וגברים נשלטים על ידי קפיטליזם. דרך שפה של אהבה ודאגה, ממשלות בונות את שלטונן, מערכת שתפקידה להגן על הגדולים והחזקים, הלבנים ובעלי העוצמה, מפני המוחלשים, המודחקות, המדוכאים והזועמות. מערכת שהופכת עוני לפשע, שהופכת צבע לפשע, שהופכת התנגדות לפשע, שהופכת נשים לפושעות, שהופכת שורדות לפושעות, שהופכת קוויריות/ים לפושעות, שולטת בחיינו ומגינה אף לא על אחת מאיתנו. דרך שפה של אהבת המולדת, אנו נשלחים/ות למות, לרצוח, לכבוש, לאנוס, להרעיל, להרוס ולכלוא. דרך שפה של אהבה, אונס ואלימות נגד נשים מקבלים הצדקה, כאשר "הוא עשה את זה מאהבה", כש"אין חוקים באהבה ומלחמה", כשלאהבה "אי אפשר להתנגד". דרך שפה של אהבה לגזע הלבן, לערכים לבנים, תרבות לבנה ומבנים לבנים של משפחה ומערכות יחסים, נבנית המערכת הגזענית. שפה של אהבה מנוצלת ככלי נגד ביסקסואליות/ים וקוויריות אחרות על מנת לשלול את צורת החיים שלנו, התשוקות שלנו ואת עצם קיומנו. אהבה היא כלי לדיכוי שלנו.

אך אהבה היא גם כלי להתנגדות. אהבה עוזרת לנו לחצות גבולות, היא יכולה לעזור לנו ליצור בריתות וסולידריות, ולשבור את חומות המערכת והדיכוי. אהבה יכולה לעזור לנו לפרוץ את גבולות הבידוד שנבנים סביבנו על ידי חברה ביפובית שמפרידה ביננו ודורכת עלינו. אנחנו יכולות/ים לשבור את חוקי האהבה, למצוא דרכים חדשות לאהוב אחת את השני/ה ואת עצמנו, להתנגד לדרכים שבהן אהבה מנוצלת נגדנו, לנכס את האהבה ולהפוך אותה לשלנו. בתור ביסקסואליות/ים אהבה היא הכלי שלנו לפרק את בית האדון. הכלי שלנו להתנגד לגבולות, הכלי שלנו להרוס את המערכת. הכלי שלנו לבעוט ולצעוק ולאהוב ולשחק, הכלי שלנו לדמיין וליצור את הבלתי אפשרי. הכלי שלנו למהפכה.

המקור באנגלית: להמשיך לקרוא