על קהילות פייסבוק, פירוק ובניה

הפוסט הזה נכתב בקונטקסט של שרשור טרנסמיזוגני בפייסבוק אצל פמיניסטית מסוימת מהקהילה. מי שלא בקיאה בפרטי המקרה ורוצה להתעדכן מוזמנת לקרוא פה אצל לילך בן דוד ופה אצל ארין טולדנו פרג'וב.

מוסר ההשכל שלי מאתמול הוא שויכוחי פייסבוק הם הדבר הכי נורא בעולם ושאנחנו צריכות, כקהילה, פשוט להפסיק עם זה.

פייסבוק מציע לנו את האשליה שאנחנו יכולות לעשות שינוי חברתי דרך דיונים בפייסבוק. כאקטיביסטיות, האשליה הזאת חזקה במיוחד כיוון שהיא גם נותנת לנו אשליה של קונקרטיות ושל שליטה. בתוך מציאות שבה אנחנו מכירות בדיכויים שהם גדולים מאיתנו, והרבה פעמים (למשל שבוע שעבר) מרגישות חסרות אונים אל מולם, לאשליה הזאת יש כח עצום עלינו. פייסבוק נותן פנים להמון. על כל אחת, הוא מראה לנו את האדם הספציפית ואת הדיעה האחת שלה. הוא מציע שאם נעבור אחת אחת אולי נצליח לשכנע ולשנות את המסה.

אבל האשליה הזאת היא שקר. אמנם יש דרכים יעילות לעשות אקטיביזם בפייסבוק, אבל דיונים הם לא אחת מהן. חוץ מאשר מתי מעט מקרים, ההמון וההגמוניה תמיד יהיו יותר. למצוא אוזנים קשבות בויכוחי פייסבוק זה כמו למצוא מחט בערימה של שחט (בהנחה שיש שם מחט בכלל). ולא רק שזה לא באמת יוצר שינוי החוצה, כל מה שהדיונים והמריבות האלה עושים לנו זה לרוקן אותנו ולפגוע בנו. אתמול כל היום של הרבה א/נשים הלך על לדפוק את הראש אל מול השרשור המזוויע ההוא. ללכת ולתרום כמיטב יכולתנו, ללכת להתווכח, ללכת לקרוא את הזוועות הדכאניות וחגיגת האלימות שהלכה שם. כאשר כל תגובה קורעת בבשר, כל הערה פוצעת, לשפוך את הדם שלנו על אזנים ערלות.

אנחנו לא יכולות למוטט קיר בטון בכך שנדפוק עליו את הראש.

הויכוחים האלה הורסים אותנו. אנחנו קהילה שבאופן קבוע, כבר שנים על גבי שנים, משקיעה את כל האנרגיות שלה בויכוחי פייסבוק שמפרקים את כולן ומשאירים אותנו פגועות. ואז כשמגיע הזמן לבנות לנו קהילות או מעגלים תומכים, אין לנו אנרגיות לזה.

נכון, יש דברים שאפשר ללמוד מדיונים בפייסבוק. את אותם דברים והרבה יותר אפשר ללמוד בדרכים ובמרחבים שהם נעימים ולא פוגעניים, בדרכים שהן בונות ולא הרסניות. במרחבים שמאפשרים לנו להפתח, ללמוד ולשאול במקום להיות במתקפה  או במגננה. כמויות הנזק העצומות שנגרמות ונגרמו לקהילות שלנו דרך מריבות פייסבוק פשוט לא מצדיקות את זה.

במקום לשים את האנרגיה שלנו במקומות שרק פוגעים בנו, ולהרוג את עצמנו בתהליך, אנחנו צריכות להתחיל להשקיע אותה איפה שנקבל משהו חזרה. איפה שהיא תצא על בניה ולא על הרס, על איפה שהיא נחשבת ולא איפה שהיא מתפוגגת. אנחנו צריכות להתחיל לתעדף את עצמנו, ואת הקהילות שלנו. להוציא אנרגיה על החברות שלנו והאהובות שלנו, על מרחבים מיטיבים איפה שנוכל ללמוד ולדבר במקום להתווכח ולהפגע. לבנות לעצמנו קהילות תומכות ומהממות במקום לזרוק אנרגיה במקומות שלא נותנים לנו כלום ואף גורעים.

להסר ספק, אני מתכוונת שאנחנו צריכות להשקיע בבנית קהילות אמיתיות, מרחבים מיטיבים פנים מול פנים. לא טקסטים וקהילות פייסבוק שרק יתפרקו לנו בידים שוב ושוב כי אחרי כל השנים האלה, כל מה שאנחנו יודעות זה איך לפרק ואנחנו מפרקות אחת את השניה למוות.

מגיע לנו לדאוג לעצמנו. מגיע לנו להיות העדיפות הראשונה של עצמנו. מגיעה לנו תמיכה במקום להפגע. מגיע לנו לבנות, ומגיע לנו להיבנות.

Featured image

קרדיט: לא ידוע

[נ.ב. נשאלתי כיצד לישם את הדברים. בואו נגיד שזאת נקודה התחלה לא רעה. וגם לציין שהרבה קולות כאלה מתחילות להשמע ביחוד בקהילה הביסקסואלית (המהממת).]

עיצות לאקטיביסטית: כך תמנעי מלשרוף את עצמך בפייסבוק

בתור אקטיביסטיות פמיניסטית, להטבא"קיות, מזרחיות, טבעוניות או שמאלניות, פייסבוק הוא אחת מהזירות המרכזיות שבהן פועלות רבות מאיתנו. אנחנו מקימות קבוצות ואירועים, נכנסות לדיונים, מעלות סטטוסים, תמונות ולינקים, וכמובן מתווכחות בלי סוף… לכן, אחת הבעיות הנפוצות ביותר באיזורנו קורית כאשר אנחנו עושות את זה יותר מדי, בצורה שמשפיעה ממש על המצב הנפשי והרגשי שלנו, מפריעה לנו לתפקד ומכניסה אותנו לדכאון.

עד לא ממש מזמן, סבלתי מאוד מאותה בעיה: זרקתי את עצמי לכל דיון בלי לחשוב מראש על התוצאות, כל פעם שראיתי מישהי/ו ש"טועה באינטרנט" הגבתי מייד (וזה קרה הרבה). זה הכניס אותי למצב שבו נאלצתי להתמודד כל הזמן עם דיונים תוקפניים, לבאר, להסביר ולהצדיק את העמדות שלי אל מול מתקפות תמידיות, ולהתמודד עם ביפוביה, טרנספוביה, סקסיזם, נכופוביה וגזענות באופן כמעט תמידי. מן הסתם, המצב הזה גבה ממני מחירים כבדים במונחים של בריאות נפשית, רמת אנרגיה ויכולת להמשיך ולעשות אקטיביזם.

duty_calls

קרדיט: xkcd.com

להמשיך לקרוא

קהילות בונות, קהילות הורסות – מחשבות על אתיקה פמיניסטית ושיח קהילתי

הפוסט אשה אינה נולדת פמיניסטית, מאת עלמה, שהתפרסם שלשום בראומה תפס אותי ברגע מאוד סוער. כבר שבועיים (פלוס מינוס כמה שנים) אני מתחבטת ביני לבין עצמי עם הנושא הזה, ברמה כמעט אובססיבית. מחפשת תשובות מוחצות או עמדות ניצחות, שוקלת צדדים שונים של הנושא ולא מוצאת קרקע מוצקה (ואולי זהו אופי הנושא). יהיה מה שיהיה – את פוסט התגובה הזה אני כותבת ממקום שכרגע גועש ורועש אצלי בבטן. משכך, הוא לא מתיימר לספק את התשובות האולטימטיביות שאני – ורבות כל כך מאיתנו – מחפשות. מה שכן, הייתי רוצה לשתף אתכן בחיפוש.

תודה לדלית באום, אינה מיכאלי, יאנה ציפרבלט, שוקי הרזה ועוד א/נשים – שמדעת או שלא מדעת – תרמו להרבה מהרעיונות שבפוסט הזה.

הבית השקרי ואשליית המרחב הבטוח

אתחיל ואומר את המובן מאליו – הזירה הפמיניסטית, וביחוד זו שפורחת בפייסבוק – היא זירה פוגענית – למרות, ואולי בגלל – אשליית המרחב הבטוח. כאשר אנחנו נכנסות לקבוצה פמיניסטית, משהו בנו מרגיש כאילו חזרנו "הביתה". אנחנו מצפות להבנה, סולידריות, חמלה והכלה. כמו בטקסטים הפרסומיים של תלמה, "המשפחה היא זו שמכירה אותך טוב מכולם ויודעת מה דרוש לך בכל רגע." אפילו במדיום המנוכר של האינטרנט ופייסבוק, כשאנחנו נמצאות במרחב פמיניסטי, אנחנו "בבית" – ומהבית אנחנו מצפות ליותר. להמשיך לקרוא