הסיפור המוזר והעצוב של המצעד שאין לומר את שמו; או: מה קורה כששיח עדיף על מעשים

דיסקליימר: כפי ששמתן/ם לב, אני כותבת אחרי – ולא לפני – התרחשות הצעדה עצמה. זאת משום שלא רציתי לתרום לקלחת הויכוחים האינסופית, וגם מפאת סולידריות, על מנת לא לשים את חברות ארגון מאבק סוציאליסטי על המוקד לפני קיום הצעדה. בין היתר, בגלל זה החלטתי לא להזכיר את שמות הנפשות הפועלות במאב"ס. על הפוסט הזה אפשר להסתכל בתור הפקת לקחים לעתיד (לא רק עבור מאב"ס, אלא עבור הקהילה הפמיניסטית בכללותה). כולי תקווה שהוא יפול על אזנים קשבות.

הרקע לסיפור

ביום שישי האחרון יצאה מכיכר רבין צעדת השרמוטות, אירוע שמטרתו למחות נגד תרבות האונס והאשמת השורדות באלימות המינית שמופנית כלפיהן. צעדת השרמוטות (SlutWalk) היא תנועה עולמית שהתחילה לפני שנתיים בטורונטו, קנדה, לאחר ששוטר שהרצה באחד הקמפוסים בעיר, אמר שאם נשים לא רוצות להאנס, הן צריכות להפסיק להתלבש כמו שרמוטות. בתגובה, התארגנה צעדה פמיניסטית, שביקשה לנכס חזרה את המונח "slut", ולטעון שלא משנה כיצד אישה מתלבשת, האשמה היא תמיד על האנס, ולעולם לא עליה. התנועה התפשטה ברחבי העולם, כאשר מצעדים כאלה נערכו גם בארה"ב, אירופה, אסיה, ובארץ.

"האישה היא הכושי של העולם", אמרה הצועדת הלבנה.

"האישה היא הכושי של העולם", אמרה הצועדת הלבנה.

להמשיך לקרוא

קהילות בונות, קהילות הורסות – מחשבות על אתיקה פמיניסטית ושיח קהילתי

הפוסט אשה אינה נולדת פמיניסטית, מאת עלמה, שהתפרסם שלשום בראומה תפס אותי ברגע מאוד סוער. כבר שבועיים (פלוס מינוס כמה שנים) אני מתחבטת ביני לבין עצמי עם הנושא הזה, ברמה כמעט אובססיבית. מחפשת תשובות מוחצות או עמדות ניצחות, שוקלת צדדים שונים של הנושא ולא מוצאת קרקע מוצקה (ואולי זהו אופי הנושא). יהיה מה שיהיה – את פוסט התגובה הזה אני כותבת ממקום שכרגע גועש ורועש אצלי בבטן. משכך, הוא לא מתיימר לספק את התשובות האולטימטיביות שאני – ורבות כל כך מאיתנו – מחפשות. מה שכן, הייתי רוצה לשתף אתכן בחיפוש.

תודה לדלית באום, אינה מיכאלי, יאנה ציפרבלט, שוקי הרזה ועוד א/נשים – שמדעת או שלא מדעת – תרמו להרבה מהרעיונות שבפוסט הזה.

הבית השקרי ואשליית המרחב הבטוח

אתחיל ואומר את המובן מאליו – הזירה הפמיניסטית, וביחוד זו שפורחת בפייסבוק – היא זירה פוגענית – למרות, ואולי בגלל – אשליית המרחב הבטוח. כאשר אנחנו נכנסות לקבוצה פמיניסטית, משהו בנו מרגיש כאילו חזרנו "הביתה". אנחנו מצפות להבנה, סולידריות, חמלה והכלה. כמו בטקסטים הפרסומיים של תלמה, "המשפחה היא זו שמכירה אותך טוב מכולם ויודעת מה דרוש לך בכל רגע." אפילו במדיום המנוכר של האינטרנט ופייסבוק, כשאנחנו נמצאות במרחב פמיניסטי, אנחנו "בבית" – ומהבית אנחנו מצפות ליותר. להמשיך לקרוא

אני מודע/ת לפריווילגיות שלי – מה עכשיו?

[אזהרה: פוסט עצבני]

תופעה מדאיגה מתקבעת לאחרונה בקהילות אקטיביסטיות: השימוש בביטוי "אני מודע/ת בפריווילגיות שלי". הגם שהשימוש בביטוי מסמן שיח חדש (וחיובי) שמעודד א/נשים להכיר בפריווילגיות שלהן/ם ולהתנהג בהתאם, המשפט עצמו, כשהוא נאמר, הוא לא פחות מאשר תמרור אזהרה. באופן כללי, נראה שהוא משמש בתור יציאה ידי חובה וכסת"ח בלבד.

בדיונים בפייסבוק ובמקומות אחרים, ההקשר היחיד שבו ראיתי את הביטוי עולה הוא בהקשר של התגוננות ורצון לשמר, לא לפרק, את הפריווילגיות. למשל: "אני מודע/ת לפריווילגיות שלי, אבל זה לא אומר שאני צריכ/ה להתנצל", או "אני מודע/ת לפריווילגיות שלי, אבל זה לא אומר שאסור לי להביע ביקורת". גולת הכותרת של הביטוי, ללא ספק, היא משפטים כגון: "כן, יש לי פריווילגיות, אבל אני מרגיש/ה שמדכאים אותי בקהילה בגללן".

ככה נראה פמיניסט שמודע לפריווילגיות שלו. קרדיט: דן וג

להמשיך לקרוא

כללי עשי ואל תעשי לבעלת הברית המתחילה

הערה מנהלתית: תגובות שלא יענו לכללים שבפוסט לא יאושרו

לאחרונה אני מוצאת עצמי מקשרת א/נשים רבות/ים לפוסט הזה מהבלוג המצוין The Angry Black Woman. חשוב לי לתרגם אותו עכשיו כי אני חושבת שחשוב שיהיה חומר כתוב בעברית בנושא בעלות ברית, ואני מתרגמת אותו בעיקר בתגובה ליחסי אשכנזיות-מזרחיות בתנועה הפמיניסטית (למרות שהוא יפה לכל יחסי כוחות אחרים, ולכל תנועה אחרת).

ורק כמה מלים על זה: הפמיניזם בארץ הוא פמיניזם יהודי, אשכנזי וסטרייטי. זה אומר שהשיח מדבר ורלוונטי ספציפית לחייהן של יהודיות אשכנזיות סטרייטיות (מדי פעם עם הבלחות של התייחסות ללסביות, אבל אף פעם לא לביסקסואליות או לטרנסיות, שלא לדבר על ג'נדרקווירז, על נכות, על א-מיניות או על פלסטיניות). המבנה הזה של השיח מן הסתם מדיר את כל מי שלא משתייכות אליו, ובתורו הוא משכתב ומשעתק את יחסי הכח. לי אישית נשבר הלב כל פעם שאני צריכה להסביר לפמיניסטיות אשכנזיות סטרייטיות צעירות למה ואיך בדיוק השיח מדיר, ומה צריך לעשות בנדון. נשבר לי הלב כל פעם שמבקשות ממני סימפתיה, אמפתיה, תמיכה וחמלה כשממש ממש פוגע בהן לשמוע שהן מדירות אותנו ומשעתקות יחסי כח היררכים בתוך התנועה.

למה אף פעם לא מתחשבים באשכנזים?

אז למען מי שלא מבינה – או מי שמבינה אבל לא יודעת בדיוק מה לעשות – הנה כמה כללים פשוטים, למען עולם טוב יותר. להמשיך לקרוא

תרבות אונס – פוסט מעקב

עברו כמה וכמה חודשים מאז שתרגמתי את שלישיית הטקסטים מבלוגים פמיניסטים מארה"ב: רשימת הפריווילגיות הגבריות, הסגברה ותרבות אונס. בינתים, רשימת הפריווילגיות זכתה לקישורים רבים, וגם ההסגברה זכתה לעדנה. תרבות האונס, אולי רעיון קשה קצת יותר, נשאר קצת מאחור.

בזמן מאז שהעלתי את הפוסט, יצא לי לראות הרבה מאוד טקסטים, כתבות והתבטאויות שהיוו דוגמאות חיות לתרבות האונס שאנחנו חיות בה, קרי לנורמליזציה של אלימות מינית כלפי נשים (ואחרות/ים). היום החלטתי לפתוח את הפוסט הזה על מנת לאסוף לינקים, לתת מעקב ודוגמאות לתרבות האונס הישראלית. מבטיחה לעדכן באופן שוטף את כל מה שיתפוס את עיני.

מעודכן לתאריך 4.6.2012

עדכון מתאריך 15.6.2012 – החלטתי להפסיק את המעקב. מטרת הפוסט הושגה היות והמונח נכנס לשיח. כמו כן הספיק לי להתעסק בחומרים טריגריים.

לא לאונס

להמשיך לקרוא

פמיניזם למתחילות/ים – פטריארכיה והסטנדרט האחיד

(בין היתר, הפוסט הזה הוא גם קטע מהספר שאני כותבת על ביסקסואליות, האנגלית המקורית כאן).

מגיבים/ות שימו לב: אני לא כאן כדי להתעסק בשאלה "פמיניזם – האם ולמה?" כך שאם התגובה שלכם עוסקת בשאלות כמו "למה בכלל צריך פמיניזם?", "למה אתן הפמיניסטיות כל הזמן מדברות על X?", או "מה יש לכן נגד גברים?" – אז: א. לא הבנתם את הנקודה, ו-ב. לא כאן המקום לשאול. תגובות מסוג כזה לא יאושרו.

מהו פמיניזם? בעקבות בל הוקס, שהגדירה פמיניזם בתור "תנועה לסיום הסקסיזם, הניצול הסקסיסטי, והדיכוי", אני מגדירה פמיניזם בתור תנועה לסיום הפטריארכיה, כל צורות הדיכוי הפטאיראכליות וכל צורות הדיכוי ככלל. זו גם האידאולוגיה הבסיסית שמחברת בין רוב סוגי הפמיניזם, ולמרות שהזרמים השונים לא תמיד מסכימים לגבי מהי פטריארכיה, מהו סקסיזם ואיך בדיוק לסיים אותם, זוהי עדין המוטיבציה הבסיסית שרובנו חולקות. (בעוד שאני מכירה בעובדה שזרמים מסוימים לא חולקים את דיעה זו, עלי גם להכיר בעובדה שהפמיניזם שלהם הוא קצת מפוקפק…)

אני מגדירה פטריארכיה בתור מבנה חברתי שבו גברים הינם הקבוצה השלטת ושבו הם מרוויחים מפריווילגיות רבות בכל תחומי החיים אך ורק עקב המיגדור שלהם כגברים. באופן מילולי, משמעות המילה "פטריארכיה" היא "שלטון גברי", והיא משקפת מבנה חברתי שבו לגברים ישנה שליטה חומרית וסמלית כאחד על פני כל תחומי החיים. להמשיך לקרוא

על פמיניזם וביקורת, או: למה אסור לנו לבקר אחת את השניה

לאחרונה, הייתי עדה לכמה וכמה מקרים של הדרה, השתקה והתנהגות כוחנית בתוך הקהילה הפמיניסטית, מהסוג שבימים כתיקונים הוא מלחם חוקי כאשר זה נוגע לקהילות אחרות – בעיקר הבלט"ה והשמאל הרדיקלי. המקרים האלה ותוכנם אינו נושא הפוסט הזה, אבל אזכיר את ארבעת האחרונים בנקודות, רק משום שאני מאמינה שאסור לנו לעבור בשתיקה על מקרים כאלה (שזה כן נושא הפוסט):

  • מקרה "נשים לגופן" והדרת הנשים הביסקסואליות והנשים הטרנסג'נדריות מהספר.
  • מקרה שבו חברה פמיניסטית נזרקה בבושת פנים ובתרגיל מסריח במיוחד, מתוך ארגון פמיניסטי שהשקיעה בו את כל משאביה ואת מרצה בשנים האחרונות, וזאת אחרי שהעזה להעביר ביקורת על חוסר שקיפות בהתנהלות הארגון.
  • מקרה סדרת המפגשים "עיצוב מדיניות פמיניסטית" באוניברסיטת תל אביב, אשר מארגנותיו ראו לנכון להדיר כליל נשים ביסקסואליות ונשים טרנסג'נדריות  מתוכן ההרצאות, ואף לא הקפידו (בלשון המעטה) על נוכחות של נשים מזרחיות ברוב המפגשים.
  • המקרה הרביעי היה הטריגר לפוסט הזה, כאשר ביקורת קלה ולא מאוד דרמטית שהבעתי לגבי פוסט בבלוג פמיניסטי מסוים (על קיר של חברת פייסבוק), זכתה להתקפה לא קלה כלל וכלל ודרמטית למדי מצד אותה הבלוגרית, ועוד חברה שבאה לעזור לה (ככל הנראה על עצם מעשה הביקורת, ועל כך שכתבתי את צמד המלים האלמותי "פריווילגיה אשכנזית").

להמשיך לקרוא