לא לשוויון, לא לנישואים

(בין היתר, הפוסט הזה הוא גם קטע מהספר שאני כותבת על ביסקסואליות. אפשר לקרוא את האנגלית המקורית כאן. לקטעים נוספים מהספר לחצו כאן).

…ובדיוק בשבוע שבו תרגמתי את הפוסט הזה, צץ לו אירוע הנשיקות הזה מול הרבנות למען נישואים "חד מיניים", שאני מתנגדת אליו לא רק בשל המאבק למען נישואין אלא גם כי הוא מציג את עמדת "היהודים אשמים" הישנה והטובה (לא המדינה, לא הממשלה, לא ההגמוניה ההטרונורמטיבית, אלא הרבנות, שכזכור מקבלת את כוחה מהמדינה), וגם כי, לפחות בנקודה זו, נראה שהוא אירוע סטרייטי ברובו. אז אפשר לקרוא את הפוסט הזה גם כהסבר על תחושת הבחילה שהתיישבה אצלי בגרון.

במהלך העשור האחרון, "שוויון בנישואים" היווה את נושא הדגל של התנועה הדומואית. אותו מאבק, שמשווק לנו בתור האחד-והיחיד שיביא לשוויון ויסיים את ההומופוביה לעולם ועד, הינו (בעיקר בארה"ב, אבל גם בארץ) המוקד המרכזי שבו מושקעת האנרגיה הפוליטית והאקטיביסטית הדומואית. המאבק לשוויון בנישואים מוצג לנו כמאבק לשוויון ואזרחות מלאה. נאמר לנו שהשלב היחיד אשר מפריד בינינו – "הגייז" – לבין האוטופיה שמעבר לקשת, היא היכולת לרשום את מערכות היחסים "החד מיניות"* שלנו במשרדי הממשלה. ככל הנראה, ברגע שנזכה באותה זכות מפוקפקת, נוכל סוף סוף לצעוד אל עבר השקיעה.

אבל לפני שנתחיל בצעדה, כדאי לבחון לרגע מה אנחנו בעצם מבקשות. מוסד הנישואים שימש ככלי פטריארכלי, קפיטליסטי ושלטוני כמעט משחר קיומו. הוא היווה כלי לשליטה בנשים, לחלוקה ואגירת כסף ומשאבים, ועל מנת לחזק את שלטון המדינה על נתיניה. באופן כללי, משך רוב ההיסטוריה ועד ימינו, מוסד הנישואים היה – ונשאר – אחד המסוכנים ביותר שנוצרו בחברה.

לא לנישואים – בושת הגאווה

להמשיך לקרוא

לא טרגדיה אישית: על שריפות, נכות וביטוח לאומי

בהפגנת שנה למחאה שהתקיימה אתמול בערב, הצית את עצמו משה סילמן מחיפה, במחאה על עוולות הממשלה ומיתוס מדינת הרווחה השקרי. במכתבו הנוקב הוא מאשים את פקידי הרווחה ואת המוסד לביטוח לאומי בכך שהוא נותר לבדו ללא הכנסות שמאפשרות לו חיים בכבוד, ולא נותר לו אלא לצאת לרחוב.

המכתב של משה סילמן

בתגובה, התייחס היום ראש הממשלה למקרה ותיאר אותו כ"טרגדיה אישית גדולה". גם שר החינוך, גדעון סער, לא חסך מאיתנו את נחת לשונו ואמר "ללא ספק הדבר הזה בוצע מתוך מציאות של מצוקה וייאוש. צריך להיות רגישים וקשובים למצוקת הזולת וככל שניתן לסייע ולעזור". להמשיך לקרוא

מבוא לביסקסואליות: הבסיס

נשאלתי שאלה בפוסט על ביסקסואליות ואהבה, והיות שאני מניחה שהרבה א/נשים תוהות לגבי התוכן שלה, החלטתי לענות לה "כמו שצריך", כלומר בפוסט.

שואלת המגיבה:

היי,
אני עושה עבודה בנושא ביסקסואליות,

יש משהו אחד בסיסי שאני לא מבינה, באמת אפשרי להיות דו? את מגדירה את עצמך כדו, זה אומר למעשה שאת נמשכת גם גברים וגם נשים באותה מידה? את תוכלי להתחתן או להיות בזוגיות רצינית עם גבר ולהיות מאושרת? ולהפך גבר שמגדיר את עצמו כדו- יכול להיות עם אישה בזוגיות או להתחתן ולהיות מאושר? או שזה למעשה העמדת פנים מתוך פחד להסתכל לחברה ולעצמו ולומר אני הומו/לסבית ולא דו?
אשמח אם תעני לי על שאלה בסיסית זו,
תודה מראש' me'

האם באמת אפשרי להיות ביסקסואל/ית? התשובה הקצרה היא: כן. להמשיך לקרוא

קצרצר מס' 2: על ביסקסואליות ואהבה

שוב מהספר שאני כותבת. ששמו, אגב, הוא Bi Radical: Notes for a Bisexual Revolution.

דיסקליימר: אנא סילחו לי על חוסר הלינקים. כל הטענות שאני טוענת בקטע שלמטה מגובות מחקרית. הבעיה היא שספרים מנייר לא עובדים כל כך טוב עם לינקים :( אם אתן/ם סקרניות/ים לגבי משהו באופן ספציפי, אתן/ם מוזמנות/ים לשאול למטה בתגובות.

דרך שפה של אהבה זוגית, א/נשים נדחקות לתוך ההסכמים הפיננסים מלאי הפריווילגיה שנקראים "נישואים", ויוצרים יחידות קטנות וממושמעות שבהן נשים וילדות/ים נשלטות/ים על ידי גברים, וגברים נשלטים על ידי קפיטליזם. דרך שפה של אהבה ודאגה, ממשלות בונות את שלטונן, מערכת שתפקידה להגן על הגדולים והחזקים, הלבנים ובעלי העוצמה, מפני המוחלשים, המודחקות, המדוכאים והזועמות. מערכת שהופכת עוני לפשע, שהופכת צבע לפשע, שהופכת התנגדות לפשע, שהופכת נשים לפושעות, שהופכת שורדות לפושעות, שהופכת קוויריות/ים לפושעות, שולטת בחיינו ומגינה אף לא על אחת מאיתנו. דרך שפה של אהבת המולדת, אנו נשלחים/ות למות, לרצוח, לכבוש, לאנוס, להרעיל, להרוס ולכלוא. דרך שפה של אהבה, אונס ואלימות נגד נשים מקבלים הצדקה, כאשר "הוא עשה את זה מאהבה", כש"אין חוקים באהבה ומלחמה", כשלאהבה "אי אפשר להתנגד". דרך שפה של אהבה לגזע הלבן, לערכים לבנים, תרבות לבנה ומבנים לבנים של משפחה ומערכות יחסים, נבנית המערכת הגזענית. שפה של אהבה מנוצלת ככלי נגד ביסקסואליות/ים וקוויריות אחרות על מנת לשלול את צורת החיים שלנו, התשוקות שלנו ואת עצם קיומנו. אהבה היא כלי לדיכוי שלנו.

אך אהבה היא גם כלי להתנגדות. אהבה עוזרת לנו לחצות גבולות, היא יכולה לעזור לנו ליצור בריתות וסולידריות, ולשבור את חומות המערכת והדיכוי. אהבה יכולה לעזור לנו לפרוץ את גבולות הבידוד שנבנים סביבנו על ידי חברה ביפובית שמפרידה ביננו ודורכת עלינו. אנחנו יכולות/ים לשבור את חוקי האהבה, למצוא דרכים חדשות לאהוב אחת את השני/ה ואת עצמנו, להתנגד לדרכים שבהן אהבה מנוצלת נגדנו, לנכס את האהבה ולהפוך אותה לשלנו. בתור ביסקסואליות/ים אהבה היא הכלי שלנו לפרק את בית האדון. הכלי שלנו להתנגד לגבולות, הכלי שלנו להרוס את המערכת. הכלי שלנו לבעוט ולצעוק ולאהוב ולשחק, הכלי שלנו לדמיין וליצור את הבלתי אפשרי. הכלי שלנו למהפכה.

המקור באנגלית: להמשיך לקרוא

בזכות האלימות – פוסט פמיניסטי

זהירות! רוב הלינקים מכילים טריגרים!

דברים רעים מתרחשים במחוזותינו: לפני 24 שעות (או קצת יותר) התפוצצה פרשת המרכז לאומנות הפיתוי האונס (אשר עליה ניתן לקרוא כאן, כאן, כאן, כאן וגם קצת כאן, ואחר כך לבוא מחר לפעולת המחאה). שבוע לפני, נתגלה כי משרד פרסום וחברת ממתקים חשבו שסביר לחלוטין לעשות סטוקינג לנשים מפורסמות ו"קובעות דיעה" על מנת לקדם מוצר חדש.

עוד משהו שקרה בשבוע שעבר: אחרי שהפילו כבר את אתר מאסטרקארד על סירובו להעביר תרומות לויקיליקס, איימה קבוצת אנונימוס (קולקטיב אנרכיסטי שמקורו בפורום 4chan) להפיל גם את אתר ויזה על אותה העוולה. היום הם גם פרסמו איך הם עשו את זה.

על פעולות אלימות ולמה זה מגניב

פעולות אלימות הן פעולות מחאה שבהן מופעל על ידי אזרחיות/ים כח שבדרך כלל מותר רק למדינה ולבעלי השררה להשתמש בו. כמה דוגמאות לפעולות שנחשבות אלימות: הפגנות נגד הגדר, חסימת כבישים, הצטרפות להפגנה, דיבור ללא רשות, הנפת דגל גאווה, מצעד גאווה, גרפיטי, וכן, גם הפלת אתרים.

לעומת זאת, אונס, אלימות משטרתית, מעצרים לא חוקיים, עושק, רצח עם ועוד דוגמאות נחמדות ורבות – לא.

לאחרונה אני הולכת ומבינה עד כמה "אלימות" היא פיקציה, מונח שכל מטרתו היא שמירה על מנגנוני הכח, על משטר המדינה ומוסדותיה, ועל זכותם של כל אלה להפעיל כח פיזי (אלים) עלינו בכל עת שיחפצו. "האלימות" נקראת אלימות רק כאשר היא ננקטת על ידי אזרחיות/ים ללא רשות המדינה או בעלי ההון – כאשר אלו, לעומת זאת, משתמשים באותם הכלים (או גרועים מהם בהרבה), מדובר ב"שמירה על הסדר".

והבה נזכור, לרגע, מהו "הסדר הקיים" הזה שצריך לשמור עליו: סדר שבו מותר, למשל, לבצע רצח עם, טיהור אתני ונישול, סדר שבו למדינה ולבעלי ההון יש את הזכות ואת האמצעים לקבוע מה יהיו הדיעות שישמעו (בבתי הספר, באמצעי התקשורת, בפרסומות, במוסדות המדינה, ועוד), לקבוע כיצד יראה המרחב הפיזי שלנו (באמצעות בניה, תכנון, ישוב, עקירה, הכרה, הריסה, מצור), לחלק את המשאבים שלנו לפי סדר העדיפויות של עצמם, הסדר שתחתיו יש להם את הזכות ואת האמצעים לקבוע איזה כח יופעל, כמה ועל מי. סדר שתחתיו כדאי וטוב לאנוס אותנו.

כרמית ואומנות הפיתוי

המקרה של "כרמית", למשל, הוא דוגמה יפה לסוג כזה של קביעה ושל יחסי כח: בעזרת ההון שלהם, היו מסוגלים החלאות שבחברת כרמית לשלם לחלאות שבחברת EDK על מנת להטריד נשים מינית, ועל ידי כך להשפיע (כלומר, לעצב) את חווית החיים שלהן למשך שבועיים, לפחות – לחוויה של הטרדה, של פחד, של איום ושל טראומה.

במקרה של "המרכז לאומנות הפיתוי האונס" המקרה מזעזע עוד יותר, שכן ההליך כאן היה הפוך: במקום לשלם כסף עבור פרקטיקה של הטרדה מינית, יש כאן עסק שמתקיים, כלומר מרוויח כסף תמורת לימוד של פרקטיקות כאלה. נפלא, ממש (אולי צריך לשדך ביניהם? נראה לי שהם יסתדרו). למרכז לאומנות הפיתוי האונס היו את המשאבים (ואת הזכויות) לעצב את חווית החיים של נשים ברחוב,  של נשים בדיזנגוף סנטר, של נשים בברים, של נשים בסופרמרקט, של נשים בבתי מלון. ושלא יהיה ספק: כשקראתי את העדות המזעזעת של רוסו, זה היה מוכר. כל כך מוכר.

אגב, מענין לציין שגם מורי האונס הדגולים מנסחים את האלימות המינית שלהם במונחים של שמירה על הסדר: לפי משנתם, הם "מסדירים" את היחסים בין גברים לנשים, לשם השבת "כבודם האבוד" (עלאק כבוד, עלאק אבוד) של תפקידי המגדר המסורתיים ולמען תרומה הומניטרית למוסד המשפחה ההטרונורמטיבי. הידד!

ויודעות מה? הם גם צודקים. הסדר שהם מקדמים הוא הסדר הקיים, והוא הסדר שהחברה רואה כטוב – זהו הסדר שאליו אנחנו חייבות להתנגד.

מרחבים, כח והקשר לאנונימוס

הן המרחב הוירטואלי והן המרחב הפיזי שלנו, נשלטים על ידי המדינה, בעלי ההון, קבוצות הפריווילגיה של האוכלוסיה והאידאולוגיה הדומיננטית. החל מבניינים ורחובות, עובר בפרסומות רחוב וכלה באלמנטים הפיזיים שמאכלסים את הרחובות שלנו – רכבים, חנויות, לוחות מודעות, טקסטים שונים, אלמנטים ויזואלים הא/נשים שנמצאים ברחובות האלה, והחוויות שלנו ברחוב – המרחב שלנו ועיצובו נקבע על ידי מי שהם בעלי הכח והשליטה. במרחב האינטרטי, חברות כלכליות שעושה הון על גבי השימוש שלנו באתרים שמופעלים על ידי בעלי ההון והשררה, אותן חברות שיש להן את היכולת לעצב את החוויות שלנו בכח הונן. פריצה והפלה של אתרים היא דרך מחאה אלימה, כלומר דרך שמשתמשת בכח שאסור לנו על פי חוק ועל ידי אמצעינו הכלכליים. אמנם אנחנו לא קובעות את צורת המרחב, אבל יש לנו את היכולת לחבל בו.

אם האלימות שלהם כלפינו היא הסדר – אנחנו צריכות להיות האלימות

אם הפגיעה בנו היא הטוב – אנחנו צריכות להיות הרעות

אם אונס הוא הנורמה – אנחנו צריכות להיות הפורעות

בואו נפיל אותם.