על גל אוחובסקי והעצומה: חלק שני – סדרי עדיפויות קהילתיים

הפוסט הזה הוא החלק השני בסדרה של שלושה פוסטים. לחלק הקודם, לחצו כאן.

דומה שיש שתי הנחות בסיס לגבי כל מאבקי הבלט"ה:

  1. המאבק ההומואי הינו המאבק הכללי, אשר נוגע לכל קבוצות הלהטב"ק.
  2. כל המאבקים של הקבוצות האחרות הינם תתי-מאבקים שוליים.

אני חושבת ששתי הנקודות האלה נמצאות ביסודם של רוב מקרי ההשתקה, ההדרה והדחיקה של קבוצות בקהילה שלנו.

בואו נסתכל על זה קצת

המאבקים העיקריים ש"הקהילה הגאה" בארץ מקדמת כרגע הינם: המאבק לשוויון בנישואין, המאבק למען פונדקאות, והמאבק למען זכויות אימוץ. באופן לא רשמי, הקהילה (אשר נוכסה באופן אלגנטי על ידי משרד החוץ בשיתוף עם עירית תל אביב) מנהלת את המאבק למען "הוורדת" הכיבוש ואת פרוייקט התיירות הגאה. עוד בנבכי הקהילה, אפשר למצוא את המאבק נגד הומופוביה (שימו לב: רק הומופוביה, לא להטב"קופוביה) ואת המאבק נגד הארוניסטים (ושימו לב לקריאה של ביסקסואליות כארון שמתבצעת בלינק השלישי). כמעט מיותר לציין, כל המאבקים האלה מנוהלים על ידי- ותפורים למידותיהם של- (תחזיקו חלק, ניבול פיות בדרך) גברים הומואים אשכנזים מהמעמד הבינוני-גבוה.

סתם דוגמה: לכבוד יום השנה לרצח, הוציא הבית הפתוח מסמך זכויות לקהילה. לא אתמקד כרגע בתוכנו, אלא רק אזכיר אנקדוטה, קטנה אך משמעותית. במסגרת תהליך ניסוח המסמך, כתבתי פסקה שמוקדשת לביסקסואליות/פאנסקסואלים וחוסר הנגישות שלנו לשירותי בריאות (כללית ונפשית) הולמים. באופן לא ממש מפתיע, הפסקה נמחקה מהגרסה הסופית. כאשר כתבתי לצוות המשפטי של הבית הפתוח לשאול מדוע, התשובה היתה (במילים כאלה ואחרות) שאת המורכבויות האלה נשאיר לאחר כך. התשובה הזאת (כמו רבות דומות לה) מתייחסת למאבק הביסקסואלי כתת-מאבק שולי שלא ראוי לאזכור ספציפי במסמך שמפרט את הזכויות החסרות בקהילה (אגב, מסמך שבו הקהילה הטרנסג'נדרית דווקא כן קיבלה סעיף משל עצמה). והדוגמאות בלתי נדלות, באמת.

העצומה נגד גל אוחובסקי משקפת את סדר העדיפויות הקהילתי הזה, על ידי בחירת הכותבות/ים להתמקד רק באספקט אחד מתוך שלל אספקטים בעייתיים בהתנהגותו של אוחובסקי. לפי סדר העדיפויות שבעצומה, אאוטינג של אמן הומו הינו ענין חמור אשר משפיע על הקהילה כולה, ודורש תגובה ומחאה רחבה. לעומת זאת, התבטאויות ביפוביות, טרנספוביות, לסבופוביות, סקסיסטיות ושאר ירקות – לא.

למה אנחנו בכלל מדברות על זה?

העצומה עצמה, והגלים שהיא יוצרת, מעידים בעצמם על סדר העדיפויות הבעייתי הזה. כמו שכתב ערן כהן-גבע בפייסבוק: שנה אחרי הרצח, שוב הנושא החם שמעסיק את הקהילה הוא אאוטינג, ארון ואוחובסקי – כאילו אין לנו נושאים דחופים יותר לדבר עליהם. כאילו אין להטב"קופוביה משתוללת בחברה, כאילו אין דיכוי נגד קבוצות בתוך הקהילה, כאילו הפצועים כבר קיבלו פיצויים מהמדינה והשתקמו לחלוטין כולם, כאילו אין נוער להטב"קי במצוקה, כאילו יש מספיק משאבים לקהילה, כאילו אין הוורדה של הכיבוש על גבינו, או כאילו שחברות קהילה שלנו לא נעצרות כל יום שישי בשייח ג'ראח. למי אכפת מכל זה? הארון ההומואי, זה הנושא הבוער.

בערך באותו יום שבו פורסמה העצומה נגד אוחובסקי, פורסמה עצומה שניה, למען שינוי סדרי העדיפויות בקהילה. כרגע עצומה זו עומדת על 143 חתימות בלבד, בעוד העצומה נגד אוחובסקי עומדת על 1,197. והרי זה פלא? הרי כולנו יודעות מהם הנושאים החשובים באמת…

וטיזר לפעם הבאה

הבעיה השלישית עם העצומה היא שהיא מופנית ליניב ויצמן ומבקשת ממנו להדיח את אוחובסקי מתפקידו כנשיא ארגון הנוער הגאה. יניב ויצמן הינו דמות בעייתית בפני עצמו, וגם ארגון הנוער הגאה אינו חף מבעיות. קצת על הבעיות, וקצת על האלטרנטיבות – בחלק הבא

מודעות פרסומת

על גל אוחובסקי והעצומה: חלק ראשון – ביפוביה וטרנספוביה

לפני ימים מספר, התפרסמה לה עצומה חדשה, הקוראת ליניב ויצמן להדיח את גל אוחובסקי מתפקידו כנשיא ארגון איגי (ארגון נוער גאה), על רקע האאוטינג שעשה לאחד מאמני הקהילה שבארון. חברות וחברי קהילה מיהרו לחתום עליה, בהצטרפות המונית ומעוררת הערכה – או שמא?

אני לא חתמתי על העצומה, ואני רוצה להסביר למה. אני אסביר אותה בכמה פוסטים נפרדים, אחרת יהיה לי פוסט אחד באורך הגלות.

** חברות הפנו את תשומת ליבי לעובדה שיש כאן חשיפה לתביעת דיבה. על כן, הנחתי כוכביות במקומות שונים בפוסט. אנא הניחו שמשמעה של כוכבית ("*") להלן הינו: לכאורה.

נתחיל

העצומה מתייחסת להתנהגות בעייתית של אדם בעייתי. בעצומה כתבו הפעילות/ים:

לגיטימציה להוצאה כפויה מהארון, שאינה באה בהלימה עם רצונו וצרכיו של אדם היא קרקע פוריה לניצול בני הנוער ולפגיעות נוספות בהם. לא יתכן שארגון הנוער הגאה יתן במה ויד לאדם אשר מתנהג באופן אלים וכוחני כלפי אנשים באשר הם אנשים וכנגד כל תפיסה טיפולית ומקצועית ביחס לגיבוש בריא ונכון של זהות מינית או מגדר של בני נוער [ההדגשה שלי].

איש לא יחלוק על כך שאוחובסקי אכן מתנהג באופנים בעייתיים. אך מה? אפעס, האאוטינג הזה הוא לא המעשה האלים או הכוחני הראשון או היחיד שעשה השנה. קרה המקרה, ואוחובסקי עשה לו שנה פוריה להתבטאויות ביפוביות וטרנספוביות שונות (כמו גם לסבופוביות, וסקסיסטיות באופן כללי).

המקרה הראשון – ביפוביה בעצרת

הסאגה מתחילה בדיוק לפני שנה, בעצרת של יום שבת אחרי הרצח. על רקע סיפור האאוטינג של שנה שעברה (אשר גם אותו הוביל אוחובסקי), קרה עוד מקרה קטן וצדדי: בפעם הראשונה בהיסטוריה של קהילת הבלט"ה בישראל, הוזמנו נציגות מהקהילה הביסקסואלית/פאנסקסואלית לדבר על הבמה. הראשונה היתה ליהי רוטשילד (שקיבלה דקה להגיד את דבריה), בעצרת יום ראשון שאחרי הרצח, והשניה היתה דנה ג. פלג, בעצרת של יום שבת (שקיבלה 30 שניות). ושלא יהיו טעויות: הדקה וחצי הזאת עלתה לנו, הפעילות הביסקסואליות (והחברות/ים הלסביות והטרנסים שעזרו), בדם, יזע ודמעות רבות. עד היום, השבוע של הרצח זכור לי לא רק כשבוע של כאב, אבל וזעזוע עמוק, אלא גם כשבוע של מאבק, השתקה ואלימות פנים קהילתית.

בעצרת של שבת שאחרי הרצח, דנה חרגה במעט משלושים השניות שניתנו לה (רחמנא ליצלן!). מה עשה אוחובסקי? קטע אותה, ואחר כך נזף בה.

מינורי? מינורי. הנה המקרה הבא.

יום הבנ"ה

ב-17 למאי התקיים פאנל באוניברסיטה העברית בירושלים לכבוד יום הבנ"ה, אותו ארגן העשירון האחר ביחד עם הבית הפתוח. נושא הפאנל היה להט"בופוביה במדיה, ובין היתר דיברו בו גם ליהי רוטשילד (על ביפוביה בתקשורת) וגל אוחובסקי (על הומופוביה). בפאנל נכח גם תום וינטר, שהיה בין מארגני האירוע. במייל שהעביר תום לרשימות התפוצה הקוויריות (ושהפך במהרה לשרשור-פלצת של מעל 80 הודעות), תום כתב:

שלום.
כרגע חזרתי מהפאנל בנושא להט"בופוביה ויצוג של הקהילה בתקשורת, שנערך באוניברסיטה העברית בהשתתפות ירון פרוסט, ליהי רוטשילד וגל אוחובסקי.

קשה לי לתאר את מידת הזעזוע שלי מהתנהלותו* של אוחובסקי לאורך הדיון. לא די בזאת שהוא היה מתנשא, מזלזל וגס-רוח, אלא שהוא הגדיל לעשות והתבטא באופן ביפובי וטרנספובי במובהק, תוך שהוא טוען כי הנראות התקשורתית של הומואים בטלוויזיה חשובה יותר מהמאבקים שמנהלת כל הקהילה מחוץ לטווח המצלמה. הוא זילזל במפגין בליהי וניסה להציגה כהזויה ונטולת קשר למציאות- ואם לא די בכך, זילזל גם בי כשהטיל ספק בזהותי כגבר, תוך שהוא מציין כי עלי "להגיד תודה על שהוא מדבר אלי בלשון זכר".
באמת תודה, מר אוחובסקי.

לאחר מכן שלחה ליהי רוטשילד פירוט לרשימות התפוצה. הנה כמה מהדברים שעשה אוחובסקי* באותו ערב:

  • קטע* את ליהי מספר פעמים במהלך דבריה ושאל אם זה עוד ארוך, למרות שלא הוא הנחה את הפאנל והיא לא חרגה מהזמן שהוקצב לה.
  • שאל* את ליהי אם העובדה שהוא, כדבריו, "אכל כוס בגיל 19" מגדירה אותו כביסקסואל, וכשענתה לו שלא תפקידה להגדיר אותו, אמר* שבגלל שהיא מתקשה כל כך להגדיר, היא היתה צריכה הרצאה שלמה.
  • מאוחר יותר הוא גם אמר* שביסקסואליות היא רק שלב.
  • פנה* לתום מספר פעמים בלשון נקבה, ולאחר ש"התרצה" והחל לפנות אליו בלשון זכר, טרח לציין שתום צריך להודות לו.
  • טען* שכל קהילות הבלט"ה צריכות להודות לגברים ההומואים על ההישגים שהושגו עבורם. כשליהי הזכירה בפניו מקרים של ביפוביה, הוא טען* שהיא משקרת. כשהיא הזכירה בפניו את האפליה שנתקלה בה קבוצת הפמיות וקבוצת הבדס"מ במרכז הגאה בתל אביב, הוא אמר* שזו בעיה שלהן.

במייל שהעבירה, ליהי כותבת:

יש להדגיש שלאורך כל הפאנל הוא* לעג לי, זלזל בי, ניסח את תפיסת העולם שלי בלי לחכות לאישור ממני, וכו' אבל בשלב הזה אני רציתי לסיים את הפאנל, כי חשבתי שגבול מסוים שהייתי צריכה להציב הרבה קודם לכן נחצה. הסכמתי להמשיך לבקשתה של נועם שהנחתה אותו.

אגב, מענין לציין שבמסגרת אותו שרשור-פלצת של 80 הודעות, נושא הדיון העיקרי היה דווקא הטרנספוביה ולא הביפוביה, שזכתה לאזכורים אגביים בלבד. למצער, השרשור התסיים כאשר ביקשתי להצביע על עובדה זו – ואז בכלל התחיל כנס סקס אחר והשרשור מת מוות (לא) טבעי (כי לשם כולן/ם הלכו).

סוף הסאגה? לא ולא

בגליון מיוחד לכבוד חודש הגאווה שהוציא מגזין "העיר בורוד", ובו 50 האנשים "המשפיעים של הקהילה", נבחר גל אוחובסקי לאדם המשפיע ביותר (מענין לציין אגב, שברשימה לא היתה אף ביסקסואלית/פאנסקסואל מחוץ לארון, ורק שתי טרנסיות). הכבוד זיכה את אוחובסקי בכתבה בת שני עמודים של שבחים ותפארות. והנה אחת הפסקאות:

לפני כשבועיים הוזמן להרצות בפני פורום מצומצם של בי-סקסואליות [השגיאה במקור] בבית הפתוח בירושלים. הוא הסכים מיד, ופינה לצורך כך את כל אחר הצהרים. הנוכחות באירוע ירדו עליו חזק, טענו שאין לו ולהן דבר במשותף ומחו על כך שניכס לעצמו את עמדת מנהיג הקהילה. אוחובסקי חזר משם שפוף ומלא עלבון. גם הפרסונה הטלוויזיונית הנוקשה שלו עלולה להטעות.

אה. אז כנראה שטעיתי בתיאור הקודם (*לכאורה, כן?). לא משנה, נמשיך הלאה.

עוד אחת לסיום

ב-11 ליוני, יום מצעד הגאווה בתל אביב, עלתה דנה ג. פלג לנאום כנציגת הקהילה הביסקסואלית/פאנסקסואלית. ברגע שהגיעה, הודיע לה יניב ויצמן (מארגן המצעד מטעם עירית תל אביב) שיש לה רק שתי דקות לדבר, למרות שמראש סוכם איתה על 4-5 דקות. אחרי ויכוח קצר עם מפיקת הבמה, הסכימה המפיקה לתת לדנה את ארבע הדקות שהוקצבו לה במקור. לפני שעלתה לנאום, היא גם ביקשה שאוחובסקי, אשר הנחה את הבמה, לא יקטע את דבריה כמו שעשה בעצרת שאחרי הרצח.

אבל למי אכפת ממה שהיא ביקשה? כולה פעילה ביסקסואלית (פעילה בקהילה מזה 15 שנה, פעילה מרכזית בקל"ף וכותבת הטור הלסבי הראשון בארץ במסגרת מגזין "את"). אוחובסקי קטע אותה באמצע וקרא לה לקצר. במייל שהעבירה לרשימת התפוצה הביסקסואלית/פאנסקסואלית, דנה כותבת:

סיימתי, מחאו לי כפיים, ואחרי מה: מוזיקה. סתם מוזיקת אומצה-אומצה. כלום. בשביל זה אוחובסקי קטע אותי, בשביל זה התווכחו איתי על הזמן. מימי, בת זוגי, שהיתה בקהל אמרה לי מייד כשירדתי, "מי זה? הוא עשה פרצופים ודיבר כל הזמן שאת דיברת".

דנה כבר לא תהיה מוכנה לדבר באירועים שגל אוחובסקי מנחה.

חזרה לעצומה

אך אויה! העצומה אומרת שאוחובסקי הוא אדם שמתנהג באופן אלים וכוחני. אז להיכן נעלמה ההתייחסות לביפוביה ולטרנספוביה החוזרות ונשנות שלו, תמהני?

התשובה, על כל זאת ועוד, בפרק הבא

ביפוביה והשתקה חמורה בהצגה "העולם שייך ל…"

זהו טקסט שהוצאתי לתפוצה רחבה במיילים, נתבקשתי לשים אותו בכתובת פומבית.

חברות וחברים,

אתמול הייתי בהצגה "העולם שייך ל…", ההצגה של קבוצת "קשת מזהב" במרכז הגאה, בבימוי חיים טל. למי שלא יודע/ת, ההצגה סובבת סביב סיפורים מחייהם של חברי הקבוצה, הומואים מבוגרים (כמעט) כולם.

כמעט – כי אחד מחברי הקבוצה, אדם ללו אלמוג, הוא ביסקסואל גאה.

אבל אף אחת לא יכלה לדעת את זה ממבנה או מתוכן ההצגה. למרות שההצגה מבוססת על החיים האמיתיים של חברי הקבוצה, אדם לא מדבר על הביסקסואליות שלו במהלכה. עבור הקהל שלא מכיר אותו, אדם הוא הומו וביסקסואלים לא קיימים (כולל באמירות שנאמרות על ידי המשתתפים האחרים, כגון "אני הומו טהור, תמיד הייתי רק עם גברים", ואמירות אחרות).

בסוף ההצגה ניגשתי לאדם ושאלתי אותו, למה הוא לא מדבר על הביסקסואליות שלו במסגרת ההצגה? הוא סיפר לי שהבמאי אסר עליו לדבר על ביסקסואליות, משום שההצגה היא "רק על הומואים". אדם סיפר לי שהוא ביקש ואף התחנן מהבמאי בשלב ההפקה להכניס ולו משפט אחד על ביסקסואליות, כדי שאם יש ביסקסואלים בקהל, שיוכלו לדעת שגם הקבוצה שלנו קיימת. בשלב אחר, הוא התנה את השתתפותו בהצגה בכך שיתנו לו להביא את הביסקסואליות שלו אל הבמה. הבמאי לא הסכים בשום פנים ואופן.

המקרה הזה הוא מקרה קלאסי של השתקה של ביסקסואלים ודיון על ביסקסואליות, השתקה שהיא ממש אלימה, מכיוון שאדם ביקש והתעקש שיתנו לו לדבר על הנושא, אך ללא מזור. על אחת כמה וכמה חמור המקרה משום שההצגה אמורה היתה להיות חוויה מעצימה למשתתפים מקבוצת "קשת מזהב", ולאפשר להם להביא את עצמם – הזהויות שלהם, חייהם והחוויות שלהם – אל הבמה ואל הקהילה. לא רק זאת, אלא שחלק ממטרת ההצגה היתה להעלות מודעות בקהילה לחוויות השונות של אנשים מבוגרים בקהילה ולהביע כבוד ותמיכה כלפיהם. לפי גישתו של חיים טל, כבוד ותמיכה כנראה מגיעים רק להומואים, ואילו הביסקסואל צריך להסתיר את זהותו כדי לזכות באותו כבוד שניתן לחבריו ההומואים לקבוצה.

חמור עוד יותר הוא שהדבר נעשה תחת כנפי המרכז הגאה במסגרת פעילות רשמית, היות והמרכז אמור להקצות משאבים ותמיכה לא/נשים מכל קהילות הלהט"ב (ולא משנה מאיזו קבוצה הם). לא ידוע לי מי ידע/ה על המקרה בזמן ההפקה ומי לא, אבל לא ברור לי כיצד מעשה חמור כל כך עבר בשתיקה לאורך שנה של הפקה, שהיו מעורבים בה כל כך הרבה גורמים.

אחרי ההצגה, ניגשתי לחיים טל ביחד עם אדם ופניתי אליו בענין. הוא לא ענה לטענות שלי ואמר שזה לא הזמן לדיון על כך. לאחר מכן, ניגשתי למנהל המרכז הגאה, והוא אמר שיבדוק את הנושא. בינתים זה מצב העניינים. רציתי ליידע את כולן/ם על המקרה הזה, כי אותי אישית הוא באמת מרתיח.

הרגישו חופשיות/ים להפיץ.

סולידריות,
שירי