הצעד הראשון: הצעות לא/נשים שהואשמו בהתנהגות אלימה

בשבועיים האחרונים הנושא הזה חזר ועלה אצלי בהקשרים שונים: לקיחת אחריות אל מול האשמות בגילויי אלימות. נראה שאצלנו בקהילות לא קיימת מספיק מודעות לדרכי התמודדות פמיניסטיות ובונות עם האשמות ותלונות (מילים עם קונוטציות שליליות, אבל שימו לב שאני משתמשת בהן כתחליף זול בעברית לביטוי calling out, שהוא מדויק וחיובי יותר) על אלימות. אותה ההבנה שברגע שמגיעה האשמה, הדבר הראשון שצריך לעשות זה לקחת אותה ברצינות ולבדוק האם באמת עשינו משהו לא בסדר.

כמו כן עלה נושא תפקיד החברות/ים של האדם שמואשמ/ת באלימות – במקרים שאני הייתי עדה להם לאחרונה, החברות/ים תפשו את מקומן כמי שתפקידן להגן על חברם מההאשמות, ולהכחיש אותן על חשבון המתלוננת/השורדת. לתפישתי, תפקידן של חברות/ים הוא לעזור ולתמוך בחברתן בזמן שהיא לוקחת אחריות, לעזור לה להבין את חומרת המעשים כפי שרק חברות/ים יכולות לעשות, לא לתת לה הנחות ולתמוך בה בתהליך הזה (בענין זה שימו לב בעיקר לסעיף 8).

על מנת לקדם את ההבנות האלה, החלטתי לתרגם את הטקסט הזה, טקסט מאוד מפורסם שמקורו בקהילות הרדיקליות בארה"ב. הוא נכתב על ידי אדם שהואשם באלימות, אשר מתאר את הדרכים שבהן הוא נקט על מנת להתמודד עם ההאשמות.

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

תרבות אונס

זהו החלק השני בפוסט אחד שחילקתי לשלוש, ושכולל תרגומים של שלושה טקסטים שונים, ושאני מתכוונת להעלות במרווח של יומיים זה מזה (אולי קצת יותר). בפוסט האחרון גם אנסח כמה מהחוטים המקשרים ביניהם. הפוסט הראשון (יתכן שאתה מסגביר אם…) נמצא כאן, הפוסט השלישי (רשימת הפריווילגיות הגבריות) נמצא כאן.

[זהירות: טריגר!]

בשל רגישות הנושא, אני נוהגת מדיניות תגובות מחמירה בפוסט הזה: לא אאשר תגובות שמכחישות הטרדה מינית, תקיפה מינית, אונס, ו/או את תרבות האונס ואת חומרתה, וכן לא יאושרו תגובות שמייחסות אחריות ו/או אשמה לנשים (או כל שורד/ת אחר/ת) בתקיפות שאנחנו עוברות.

מבוא לתרבות האונס

קטעים נבחרים מתוך הפוסט ב-Shakesville. היכן שיכולתי, שיניתי  את הנתונים מארה"ב לנתונים מהארץ (ליד הנתונים מארה"ב כתוב שמשם הם הגיעו).

תרבות האונס היא מערך של אמונות שמעודדות אגרסיביות מינית של גברים ותומכת באלימות כלפי נשים.

תרבות אונס היא עידוד אגרסיביות מינית של גברים. תרבות האונס היא התייחסות לאלימות כאילו היא סקסית ולמיניות כאילו היא אלימה. תרבות האונס היא יחס לאונס כאילו היה מחמאה, כאילו הוא ביטוי לתשוקתו הבלתי-נשלטת של גבר בריא על ידי אישה יפה, שאינו יכול לעמוד בפיתוי לקרוע לה את החולצה או לזרוק אותה על קיר, או גדר ברזל, או על מכסה מנוע, או  על המיטה, או למשוך לה בשיער, או כל דימוי אחר מתוך מליוני היצוגים של מריבה-זיון בסרטים או בטלוויזיה או על כריכות של רומנים רומנטים שמציגים דחפים אלימים בתור חלק בלתי נפרד ממיניות (סטרייטית). להמשיך לקרוא