נושא שירי הילדים מעסיק אותי כבר זמן מה. ביחוד הוא מעסיק אותי מאז שנולד אחי הקטן (בן 3 וחודשיים), וככל שאני רואה אותו גדל. הנושא גם מענין אותי היות וישנן ילדות קטנות במשפחה שלי (כלומר, החמולה), וגם אחריהן אני מתחקה בענין.
מענין אותי כיצד שירי ילדים בדרך כלל מתחלקים לשניים.
שירי ילדים?
הסוג הראשון הוא שירי ילדים ממוסדים. את השירים האלה אנחנו מוצאות בספרים, בקלטות, בגני ילדים ובבתי ספר. אלה השירים שהמבוגרים מלמדים את הילדים, ושנכתבו עבור הילדים על ידי מבוגרים. הם בעלי ערכים "חינוכיים", כלומר נושאים מסרים הגמוניים אשר תורמים לסוציאליזציה נורמטיבית של הילדים ולא מאיימים על הסדר הקיים. בקטגוריה הזאת, אני כוללת שירי חג, שירי משחק, שירים על בעלי חיים, ועוד כהנה וכהנה.
הנה דוגמה:
כושי כלב קט, נשאר אתה לבד
את עיניך פקח ואת אוזניך פתח
לשמור על ביתי, לשמור על חצריבא שועל גדול לטרוף התרנגול
אז כושי נבח והשועל ברח
הב הב הוא נבח, מהר מהר חיש חששמעו זאת הילדים, יצאו בריקודים
יצאו בריקודים ושרו לו שירים
כן זהו כלב טוב, כן זהו כלב טוב
לא אכביר במילים, אבל אכתוב כמה נקודות עיקריות:
- ספישיסיזם בהנחה שהכלב צריך לשמור על האינטרס של בני האדם לאכול ו/או להשתמש בתרנגול לצרכיהם
- הכלב כעבד
- הכלב כעבד שחור ("כושי")
- כלומר, גזענות כלפי שחורים
- רכוש וקפיטליזם ("לשמור על ביתי, לשמור על חצרי")
- הניגוד בין הפראי "המאיים" (השועל) לבין "המבוית" הטוב (הכלב)
- כלומר, בין טבע לתרבות
- אפשר לדבר גם על הקרבה בין הילדים לכלב ועל הצורה שבה השיר מעודד את הילדים להתנהג כמו כושי הכלב הקט – להיות ממושמעים וטובים, לציית למבוגרים, לשמור על רכושם של המבוגרים והאינטרסים שלהם, ולא למרוד בסמכות האנושית-המבוגרת, כמו שעשה השועל (שמקושר בתרבות גם לערמומיות ורמאות).
הנה עוד דוגמה לשיר שאוהבים ללמד ילדים:
בשנה הבאה נשב על המרפסת
ונספור ציפורים נודדות
ילדים בחופשה ישחקו תופסת
בין הבית לבין השדותעוד תראה, עוד תראה
כמה טוב יהיה
בשנה, בשנה הבאה
ועוד אחד:
השקדיה פורחת
ושמש פז זורחת,
צפורים מראש כל גג
מבשרות את בוא החגט"ו בשבט הגיע
חג לאילנות
לא אנתח אותם, אבל אני סומכת על האינטליגציה של קוראותי שישכילו לראות כיצד תורמים השירים האלה לחיברות נורמטיבי של ילדים.
כלומר, אם לסכם במשפט את הסוג הזה של שירי ילדים, לא באמת מדובר בשירי ילדים, כי אם בשירי מבוגרים אשר מכוונים לילדים. מטרתם לעשות אינדוקטרינציה לילדים למען יגדלו, כמו שאומרים, "לתפארת מדינת ישראל".
שירי ילדים!
אבל ילדים הם חכמים, והם רואים את הבולשיט של המבוגרים.
לילדים יש שירים משל עצמם, ותרבות משל עצמם. שירים שהומצאו על ידי ילדים לפני מי-יודעת-כמה-זמן, ושמועברים מילדים אל ילדים, מדור לדור. השירים האלה מפנים מראה מעוותת כלפי הנורמטיביות הכפויה, כלפי המבוגרים, כלפי החברה, וכן – כלפי הדיכוי האייג'יסטי שחווים ילדים וילדות. הם חושפים אלימות, תסכול, והרבה מאוד חתרנות.
למשל, הנה אחד השירים האהובים עלי:
בשנה הבאה נשרוף את בית הספר
ונרצח ת'מורים ת'מורות
בשנה הבאה ישחקו תופסת
בין הבית לבית הקברותעוד תראה, עוד תראה
כמה טוב יהיה
בשנה בשנה הבאה
ועוד אחד:
השקדיה פורחת
השמש לא זורחת
ציפורים קופאות מקור
מול ענן כבד שחורט"ו בשבט הגיע
החמור החריע
ט"ו בשבט עבר
החמור גמר
ועוד אחד לסיום (לפי "שוטי שוטי ספינתי"):
שוטי שוטי מורתי
הבית קברות קרוב
אני עוד אהרוג אותך
כשאהיה גדול
אני בעיקר אוהבת את איך שהשירים האלה מדברים על בית הספר, אחד המוסדות הדכאניים ביותר שהמציאה התרבות הלבנה, ביחד עם בתי הסוהר ובתי המשוגעים. אני גם אוהבת את האלימות העצומה הזאת – נשאיר בצד שניה את המיליטריזם בחברה וכיצד הוא מחלחל אפילו לשירים כאלה, של ילדים – האלימות הזאת אומרת משהו. היא מביעה זעם ורצון להתמרד. יותר מכל, השירים האלה מסמנים בעיני את הדרך שבה ילדים מוצאים דרכים להתמודד עם הדיכוי בעזרת חתרנות ותרבות עצמאית משלהם.
אני גם רוצה לקחת עוד דקה כדי להתייחס למבט לעתיד שבשיר האחרון ("אני עוד אהרוג אותך כשאהיה גדול") – לכאורה, התכנון העתידי הזה נכשל. שירי "הילדים" הממוסדים ניצחו. הילדים, משגדלו, כבר לא רוצים לשרוף את בית הספר – הם שולחים את ילדותיהם לשם. הם לא רוצים להרוג את המורה – הם משתתפים פעילים בממסד "החינוכי".
אבל מה כן? יש פה קריאה למהפכה. השיר הזה נשאר שיר של ילדים, הוא לא "מתבגר" ביחד עם כולנו. הוא נשאר אותו דבר, ומזכיר לנו מה אנחנו צריכות לעשות, עכשיו שאנחנו כבר גדולות. אני שרתי את השיר הזה כשהייתי ילדה, ואני אוהבת אותו גם היום. אין פה, כמובן, קריאה לרצוח את ציבור המורות (קבוצה מדוכאת בפני עצמה) – אך יש כאן קריאה לזכור את החוויות שלנו כילדות בבית הספר, את המשטור, האינדוקטרינציה, הדיכוי והסבל שעברנו, ולהתנגד להם. להתנגד לבתי הספר, להתנגד למוסדות המדינה ולהמשיך במהפכה שאנחנו, הילדות, רצינו כשעוד היינו שם.
שחור-סגול 